בתשובה לעדי סתיו, 09/12/12 16:00
תחילת סוף עונת משחקי הטראומה 612589
ציטוט מראיון טרי איתה: http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1628,209,722...

"סליחה, זה באמת מקומם אותי. זה שבחור גר איתך חמש שנים ובוגד בך עם החברה הכי טובה שלך, זה לא פוסט טראומה? זה שאת מגלה שבעלך הימר בבורסה ונכנס לחובות של מאות אלפי שקלים וכל הכסף שחסכתם לזקנה הלך ללא שוב, זה לא פוסט טראומה? זה שילדת לגבר שלושה ילדים, ואחרי 20 שנה הוא אומר לך שהוא לא אוהב אותך, זה לא פוסט טראומה? לא יותר טראומה מבחור שניסה ואז צעקת וגירשת אותו? רבותי! האם החיים שלנו לא מלאים טראומות? החיים זה החיים! הם קורים כל הזמן וצריך להתמודד בהם עם טראומות רצופות. אז זה שהיה לך ידיד כמה שנים, ואז התחלתם לצאת, ואז הייתם במיטה וצעקת והוא הפסיק, זו הטראומה שממנה אני צריכה להתעלף ברדיו? אז בואו נתבע את כל מי שאי פעם פגע בנו, נתלה אותו על עץ. זה מה שאתם רוצים?”.

חייבת לומר שכמו שזה מוצג, ובכן.. היא די צודקת (ואני הייתי פעילה מספר שנים במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית).
הבעיה היא שהגישה הזו לכאורה פועלת נגד ההכרה הציבורית בתקיפה מינית כטראומה (ולכן במאבק הציבורי נגד תקיפות מיניות והכשרה שלהן בדיעבד; ולא פחות חשוב, צעד אחד לפני כן - מתן לגיטימציה לנפגעות להשמיע את קולן, מה שפעם היה מושתק).
אבל ברמת הלא-פוליטית, ברמת ההתמודדות של הפרט מול עצמו (ולא מול התוקף) ועיבוד המאורע, זה נכון שאין סיבה ממשית להעמיד ניסיון לתקיפה מינית כ"אתרוג", ודאי בהשוואה לפגיעות מסדר גודל גדול שאינן מיניות.
זה נושא מאוד רגיש, עם השלכות מפליגות שמגיעות עד גישות חברתיות רחבות כמו דטרמיניזם חברתי מול מריטוקרטיה, ואני עדיין מהרהרת בו.
תחילת סוף עונת משחקי הטראומה 612590
בעניין הפוסט טראומה והימורים כבדים, ראש עיריית סאן דייגו לשעבר הודתה שמעלה בכספי קרן של בעלה המנוח כדי לממן הימורים של מליארד דולר.
תחילת סוף עונת משחקי הטראומה 612606
מעניין ונכון ומדויק.

העניין, לדעתי, הוא שהקונפליקט שתיארת, בין הרמה האישית לפוליטית, הוא פשוט היבט של הקונפליקט שיש בין שתי הנאמנויות המקצועיות שלה -- כמטפלת מחד, וכאשת תקשורת משפיעה מאידך.
תחילת סוף עונת משחקי הטראומה 612610
נראה לי שכל המקרים שתיארת (או ציטטת) אינם נופלים בקטגוריה של תקיפה. על פי לוגיקה דומה (או קצת - אבל ממש קצת - למטה במורד המדרון החלקלק), ניתן לטעון שזה שמישהו נתן לי אגרוף ברחוב וזה שחברה שלי זרקה אותי זה אותו דבר, או זה שמישהו איים עלי שישרוף לי את החנות זה אותו דבר כמו שנכשלתי במבחן קבלה ללשכת עורכי הדין.

לי זה נשמע כמו דמגוגיה. לקחת מושג כמו טראומה, לייחס אותו לשלל מקרים מתחומים שונים, ןלהסיק מכך שמאחר שהכל הוא טראומה אין פה שום בעיה.

אין לי מושג בדיוק מה קרה במיטתם של השניים, ובכמה סנטימטרים פיזיים או נורמטיביים הענינים סטו ממהלכם התקין. אבל החוק מגדיר תקיפה, מינית ואחרת, בצורה מפורשת, ואני אישית שמח מאד שיש הבדל חוקי - וגם נורמטיבי אני מקווה - בין תקיפה לבין כשלון במבחן חשוב. אולי מספת הפסיכולוג הכל נראה אותו דבר.
תחילת סוף עונת משחקי הטראומה 612622
היא לא טענה כלל שהמקרים האלה הם תקיפה (ולא התייחסה לנושא המשפטי או המוסרי). רק שהם עלולים לגרום, ופעמים רבות גורמים, לזעזוע גדול. לא מיני ולא גופני.
והיא גם לא טוענת שמאחר שהכל הוא טראומה "אין פה שום בעיה" - להפך, היא טוענת שכל המקרים הללו הם בעיות גדולות ושאדם אמור לדרוש מעצמו (לראייתה) התמודדות והליכה הלאה.

חלק מהקונפליקט הוא גם גישה של "תיוג העצמי" שהיא מאוד פוסט מודרנית ("אני נפגע/ת תקיפה מינית", "אני להט"בית", "אני מזרחית" וכולי, סופרמרקט של זהויות כשכל אחד בוחר לו מהמדף). לעומת העצמי "לכשעצמו" שאינו מתויג לפי המאורעות החיצוניים ושהדגש שלו הוא על בניית אופיו. אין לי (עדיין) מונחים מתאימים להגדרות הללו. לא מזמן שמעתי שאייל ותיק התחיל לקרוא ספר שעוסק בנאראטיבים של העצמי, ואני מחכה בקוצר רוח למסקנותיו.

לסיום אצהיר שוב שלתובנות שהוצאתי אני מדבריה אין ולא כלום עם הצורך בהאשמת/הענשת התוקף, עם הצורך בהידוק נורמות חברתיות בנושא התקיפה המינית וכולי.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים