בתשובה להפונז, 11/06/14 15:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אז אתה אומר שאם כשהילד שלי מאוד כועס או מאוד עצוב, אז המחשבה שהוא עדיין עצמו אמורה לנחם אותו? אני ממש לא מצליח להתחבר לרעיון הזה. אולי לפני כן אני לא מתחבר להרגשה ש"אני לא אני" כשאני כועס. אולי כשנרגעים אחר כך אפשר לחשוב בדיעבד ש"הייתי מישהו אחר" בזמן הכעס; אם כבר, נדמה לי שבהרגשה *הזאת* יש פוטנציאל נחמה, והידיעה שהכועס הזה כן היה אני היא המצערת. בכל מקרה, אלו נראות לי מחשבות של גדולים דווקא, לא של ילדים. אבל מה אני יודע. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שברמה הפחות פרטנית, יש כאן השוואה בין מה שחולף (הכעס והעצב) למה שנשאר. אולי הנקודה החשובה יותר בהקשר הזה היא שהכעס והעצב הם בני-חלוף, וזה נראה לי בהחלט יכול להוות הקלה מסוימת. אולי הקצה השני של הספקטרום הזה הוא השיטה (הפסולה לדעתי) של לומר לילד שהוא 'ילד רע' כשהוא עושה מעשים פחות רצויים ושהוא 'ילד טוב' כשהוא עושה מעשים רצויים יותר. זה בדיוק אומר ההיפך מהשיר - שהוא לא 'ילד שנמצא במצב A' (ילד שעשה מעשה שגוי/ילד שחווה כעס), אלא שהוא "הפך" ל'ילד A', ישות חדשה שהיא חלק מהזהות שלו. אני מניח שתסכים איתי שילדים שגדלים בהרגשה שהם 'ילדים רעים', 'ילדים לא ממושמעים' ושאר חבריהם זאת לא תופעה כל כך נדירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאוד הגיוני מה שאתה אומר. עדיין לא גורם לי להזדהות, אבל נניח שזו בעיה שלי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושבת שדתיה בן דור החביבה פשוט רצתה לשקף בשיר מגוון רגשות ומצבי רוח, וזה הדגש שלה. הפזמון ''אני נשאר אני'' נראה לי לא הפואנטה אלא לא יותר מאתנחתא בין המצבים השונים שהיא מונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"חביבה"? פולחן האישיות העצמי שלה די מעצבן, לטעמי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שזה הכי נכון. אבל הלחן לא יצא לה מתאים מהבחינה הזו. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |