בתשובה לברקת, 01/07/14 14:07
 |
|
 |
||
|
||||
 |
עד כמה אפשר להאשים את השף, כשהסועדים מתעקשים תמיד לבחור את מנת הג׳אנק פוד? זה נכון שהמניע לתרבות הצהבהבה הזאת קשור *גם* לרצון הציני למכור עיתונים, אבל אני חושב שהבעיה היא עמוקה יותר מכך, שהיא לא בעיה רק של התקשורת ויש לה קצת היסטוריה. זה לא חדש (או תוצאה רק של תרבות קפיטליסטית/צינית) שהתקשורת הישראלית ממלאת בעיקר את הפונקציות של ״מדורת השבט״ שמעצם טבעה מתרכזת באתוס ופאתוס. הפונקציות של מתן אינפורמציה, תחקירי עומק וניתוחים על בסיס עובדתי תמיד היו משניים בתקשורת הישראלית, לא? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
הסועדים בוחרים את מנת הג'אנק פוד כי רק אותה הם מכירים. זהו מעגל קסמים שבו הציבור מורגל על ידי העיתונים למנת ריגושים תפלה ולאחר מכן בתורו דורש להלעיט אותו יותר מן התפל התפל הזה. מי שהתרגל בנערותו למצוא בעיתונים תחקירי עומק העוסקים בנינט טייב וחיי האהבה שלה לא יחפש מן הסתם בבגרותו חומר שדורש יותר העמקה ומספק פחות ריגושים. לכן אפילו הטענה (המכעיסה כשלעצמה) שהם בסך הכל מספקים לציבור את מה שהוא רוצה לא עומדת לזכות מערכת העיתון, כי זהו רצון וצורך שעוצב והונחל לאורך שנים על ידי העיתון עצמו. ואם זה נראה למישהו כרעיון קונספירטיבי ומגוחך, אני מציע לכל המעוניין לקרוא ראיונות של עיתונאי ידיעות אחרונות שגדלו על ברכי העורך המיתולוגי דב יודקובסקי,מספרים כיצד עיצב את דרכם העיתונאית . לשיפוטכם מספר פנינים מראיון שערך עימו רן אדליסט בשנת 1983 :"סמי גרינשפן, עיתונאי ועורך ותיק, זוכר שיודקובסקי היה מחליק אליו נייר כתוב כשהוא חוזר ואומר: "גם הכובסת בשכונת התקווה צריכה להבין מה כתוב כאן". שלמה נקדימון היה פרח עיתונות צעיר כשהתייצב לפני דב יודקובסקי לשמיעת תדריך סגנוני: "אל תכתוב משפט שיש בו יותר משבע מילים".למה לך לקרוא "הארץ"? "על המשמר"? "העולם הזה" או "מעריב"? ב"ידיעות" אתה יכול למצוא את כל מה שתרצה, ויותר מזה: אתה תוכל לדעת בדיוק את מי לשנוא ולמה." נראה לי שגם דוב יודקובסקי היה מתחלחל אם היה רואה לאן הוליכה דרכו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני חושב כך, והראיה לכך היא שדעותיהם של רוב בני האדם ביחס לעניין נתון- דומות להפליא. משמע אין דעות בקהל, אלא יש דעת קהל. מי שצפה במהדורת החדשות של אתמול, יכול היה לראות למשל איך יונית לוי מכתירה את אמנון אברמוביץ' לאיזו סמכות עליונה- "האיש (ואולי צריכה הייתה לומר על איש) שרואה תהליכים ממבט על" וזה, ארשת של שביעות רצון על פניו מפמפם את האידיאולוגיה השמאלית ומכתיר את אבו מאזן ל"צל"שניק". לא את חיילי צה"ל שנתנו את הנשמה. את אבו מאזן. קורא יריב לוין לחזור למדיניות של הריסת בתים, ויונית מקטינה אותו ומפנה את השאלה לכרמי גילון, "הנה יש פה אדם שמומחה בעניין הזה (ועוד רגע הוא עומד להפריך את השטות שאמרת) ואיזו הפתעה מתפרשת על פניה כשגילון עונה לה שזה באמת אפקטיבי. המיקרופון עובר מן היפה אל החיה, שממהר לטשטש את האמירה ולמקם את כרמי גילון חזרה בסרט התעמולה של הראשים לשעבר. אברמוביץ' זה שאינו מפספס מהדורה מבלי להסית נגד המתנחלים נגד בנט, ונגד מפלגת הבית היהודי, אפשר לראות בפניו דברים שונים, אני ראיתי ארשת של שמחה שקטה לאיד הן על החטיפה והן על הרצח, סוגר בעזרת עומר בר לב להלעיג את איילת שקד. "אז מה עושים?" שואלת יונית כמתחנפת אל האוטוריטה הגברית של "מומחי הביטחון" שהם עתה על תקן של מומחי מדיניות, ואז מתכנס כל ערב השידורים המיוחד אל הקליימקס, להפיק את הפתרון המיוחד. כמו מכבש דפוס אשר בשאון הרעש מדפיס אותה טיוטה אידיאולוגית שגויה, כולם אברונים בתוך המכבש, "אבו מאזן הוא פרטנר" "היפרדות" בלשון מכובסת, "מדינה פלסטינית" וכן הלאה. מערכת סגורה אשר אין ידו של איש מסוגלת לצאת החוצה ולכבות את המתג. בא אדם שבע מעמל יומו, להתעניין בגורלם של הנערים, ומזינים אותו בכפייה, בהרבה פכים קטנים, הרבה התבטאויות אגב, באידיאולוגיה השמאלית. אותו 1984, אותו אורוול 30 שנה אחרי, בא אדם בתומו להתעניין בגורל הנערים והוא יוצא מן השידור ספוג באידיאולוגיה שמאלית. אכן מעורר חלחלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני שותף לדעתך לגבי הגברת יונית אך הטיעון שלי הוא שהבעיה חורגת פה מדיעותיה\\דקלומיה של מגישה זו או אחרת והדיכוטומיה של ימין ושמאל פחות חשובה לעניין זה. מכיוון שהעיתונות השתמשה לרעה בכוחה בעשורים האחרונים היא גידלה ומגדלת ציבור עצום על מצע של בורות. יתכן שבעשורים הקרובים תאבד העתונות המסורתית את כוחה מול היכולת לקבל מידע בלתי תלוי ברשת אבל טרם הגענו לשם, וכיום היא עדיין מעצבת את דעת\\חוסר דעת הקהל. מספיק לצפות בתוכניות הישנות שהערוץ הראשון משדר בלילות כדי להווכח בצחיחות התרבותית שפשתה בישראל מאז. גם כשמדובר בתוכניות שירה בציבור או "חיים שכאלו" שודאי לא היו נחשבות כסוגה עילית בזמנן,אתה עומד ומשתאה לא רק מהשפה היפה השגורה על לשון כל המשתתפים, אלא גם מצורת הניסוח והיכולת לבנות ולהסביר דבר דבור על אופניו. כשאתה מעמיד מול אותם אנשים מן השורה דאז, את חברי הכנסת דהיום מסוג דני דנון או מירי רגב, אין לך אלא להסמיק בבושה ולסנן קללה חרישית. וזה בדיוק העניין.אנשים כאלו הגיעו לייצג בכנסת אותי ואותך מאותה סיבה צינית שידיעות אחרונות ממלא את ראשך בקש ותבן. כי בציבור יש הרבה יותר חמורים מדוקטורים.וחמורים אוהבים קש וסולדים מבישול מולקולרי. הפוליטיקאים דהיום ובראשם ברק וביבי הלכו במשעול הזה בעקבות העיתונות והשכילו להבין שבמקום לתת לציבור דמויות שצריך לשאוף להידמות אליהן, קל יותר להחניף לקהל הבוחרים ולהביא מישהו שיודע "לחשוב" מהבטן "לתת בשיניים" ולצרוח כאחרון התגרנים מהשוק. כשרמת העיתונות כל כך נמוכה ורמת חברי הכנסת בהתאם אתה מגדל פה דור של בורים וזו סכנה לדמוקרטיה בלי קשר לאם הבורים הם מהמחנה שלי או מהמחנה הנגדי. פילבוליה והעוויותיה של יונית לוי לא היו משכנעות אף צופה שהיה מורגל בתרבות ויכוח ברמה סבירה.דא עקא , שבאווירה של היום ,תוכנית שתנסה להעלות את רמת הויכוח תזכה לאפס רייטינג ומשתתפיה יוקעו כ"חופרים" על אלה אני בוכיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין את דבריך. התרבות באמת השתנתה ומדברים על כך הרבה, באיזה אורח מטריאליסטי, היא לובשת את צורתה ההמונית מן הוולגאריות וההמוניות של עידן האינטרנט, אתה גם מצביע על המיסחור ואפשר להוסיף ולציין את התגברות הקצב שנובעת אף הוא מעידן התקשורת הנגישה לכל, ואשר בתורה מקדמת ומביאה ומשלבת את ההמון בתור משתתף עיקרי ובעצם כמעצב של התרבות בספירה הציבורית שכולנו שוחים בתוכה.יוצא שכדי להשתתף או לקיים תרבות גבוהה יותר, צריך להתנתק ואולי אפילו לחפש אותה כאינדיבידואל. הימים שאתה מתאר ואשר נראים תמימים כל כך במבט לאחור, כנראה כבר לא ישובו, ומצד שני, אותה תרבות המונית בת ימינו עצמה, מעמידה ומנגישה שפע אינטלקטואלי וגם תרבותי שלא היה קיים בשום זמן אחר, וכל מה שנדרש הוא שתתגבשנה אותן מסגרות אשר תאפשרנה לקיים קהילות סנוביסטיות, כמו איים בזרם, של תרבות או של תחומי עניין. כלומר יש עצה לדור אם יחפש. מלבד המזג האישי של נבחרי הציבור, אני מניח שלכך התכוונת כשציינת את מירי רגב ואת דני דנון, אינני בטוח שנבחרי הציבור צריכים להיות דמויות מופת או דמויות לחיקוי. למרות שאפשר להבין את הציפייה למידות ייצוגיות מקרב חברי הפרלמנט שהוא ככלות הכל גם מוסד ייצוגי. גם אינני בטוח שנבחרי הציבור צריכים להיות מלומדים, לא רק משום שסלקציה באשר היא- נוגדת את עצם הרעיון הדמוקרטי, אלא שלבית הפרלמנט דרושים אנשי מעשה. הפרלמנט אינו אקדמיה שדורש בעיוני, אלא מוסד מעשי אשר דורש בתחום החקיקה והביצוע. אנשי מעשה כאלה עשויים להימצא מקרב כל שכבות הציבור. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |