בתשובה לא' דרויאנוב, 05/01/15 21:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
"...ובשלב שידו לעברו מספר אבנים מתוך קבוצת צעירים שעמדה בצומת השוטר במרחק של כ-50 מטרים מדרום לו, ירה הנאשם באקדחו יריות בודדות לעבר החנויות והמדרכות, משני צדי הרחוב..." אתה אומר- הוא ירה לכוון דרום. הטקסט אומר- הוא ירה לצדדים. בכתב האישום לא כתוב בכלל "הוא ירה לכוון דרום" כתוב : "ירה...לעבר החנויות והמדרכות, משני צידי הרחוב". בוא נעבור על הפעולות של לוינגר ותוצאותיהן לוינגר מתקדם צפונה ויורה באוויר. ידוי האבנים מצפון נפסק. לוינגר חוזר ומתקדם דרומה על שטח ההפרדה במרכז הכביש. זורקי האבנים נמצאים כחמישים מטר במורד הרחוב. לוינגר יורה ביד מושטת לפנים לעבר החנויות והמדרכות משני צידי הרחוב. הוא יורה לעבר חזית חנותו של המנוח, ופוגע בעוברי האורח שנמצאים על המדרכה במרחק 15-20 מטר ממנו. הורג אחד ופוצע את השני. השאלה שלי היא- מדוע אם הירי באויר לצד צפון הביא להפסקת ידוי האבנים הוא לא ירה באוויר גם לדרום, אלא החל לירות לעבר החנויות ביד מושטת לפנים? תשובתי היא, כמובן, שחמתו בערה בו. לו הייתי במקומו ודאי שחמתי היתה בוערת בי. בנסיבות אלו הירי ביד מושטת לפנים הוא ירי שמטרתו להזיק. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לפחות אתה נסוג מהטענה כאילו "הוא ירה לאחר שידוי האבנים נפסק"? כל עוד ידוי האבנים נמשך, עדיין מדובר בהגנה עצמית ולא ב"נקמה". אתה אינך בוחן כליות ולב, וההנחה שלך כאילו "חמתו בערה בו" במקום להניח שהוא פשוט לא זיהה היטב את זורקי האבנים, נובעת מדעות קדומות גרידא, ואפילו אם מקבלים את ההנחה הגזענית הזו, הרי שהמטרה הסבירה ביותר להפנות את "חמתו" זו היא מיידי האבנים עצמם ולא עוברי אורח תמימים. לגבי ה"ירי ביד מושטת קדימה" - בודאי שמטרתו להזיק, לאחר שמיידי האבנים מדרום לא הפסיקו גם לאחר הירי באויר, הצעד הבא (המוצדק!) הוא ירי על מנת לפגוע - הבעיה היחידה היא שהוא לא וידא שהוא יורה באנשים הנכונים. לגבי כיוון הירי: הוא עמד באמצע הרחוב וירה למרחק של "15-20 מ"'. אם רחוב תקני רוחבו הוא 6 מ' (3 מ' מכל צד שלו) אז ברור שהוא לא ירה לצדדים (בניצב לכביש) כפי שאתה מתאר, אלא בזוית של 9-12 מעלות לכביש מכל צד (כלומר כיוון כללי דרום). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שים לב! שמת טענה שלי במרכאות. זה נראה כאילו אתה מצטט מתוך תגובה שלי אבל אני לא רואה את הקטע המצוטט בשום מקום אצלי. הגזמת! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא אתה כתבת את תגובה 648605? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. אני כתבתי את התגובה שקישרת אליה. ונשוב למה שאמרתי: הקטע שציטטת לא מופיע בתגובה שקישרת אליה ולא באף תגובה אחרת שלי, ככל שראיתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא ציטוט, זה מרכאות כפולות. בכל מקרה זה רוח הדברים שכתבת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עכשיו קראתי שוב את התגובה המקורית שלך לגבי לוינגר: "כן. כי אחרי שיידו את האבנים הוא המשיך לנסוע עד מחסום צה"ל, עצר, יצא מהרכב ורק אז החל ללכת לפה ולשם ולירות בעוברים ושבים. את שלב ההגנה על משפחתו הוא כבר עבר. הוא היה בשלב הנקמה. חיילי צה"ל הם אלו שהיו אמורים להשתמש בנשקם אם היתה סכנה במחסום." איפה זה ואיפה "בשלב שידו לעברו מספר אבנים מתוך קבוצת צעירים שעמדה בצומת השוטר במרחק של כ-50 מטרים מדרום לו, ירה הנאשם באקדחו יריות בודדות לעבר החנויות והמדרכות, משני צדי הרחוב" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התשובה שלך לא משכנעת אותי בכלל. אחרי שכבר נזרקו אליו אבנים וכל הסיפור, הוא היה קודם מספיק רגוע כדי לירות באוויר, הצליח להרתיע, ואז פתאום הרגיש "שיט, זה לא מספיק כדי לשחרר לי את הקיטור, חייב להרוג עכשיו מישהו"? אם אני הייתי פועל מתוך חמה בוערת עד רצון להרוג, הייתי מתחיל מירי לאנשים (שתי הקבוצות שמצפון). אחרי שהייתי יותר רגוע, אם בכלל, הייתי יורה באוויר. הנה, גם לי יש ספקולציה - כבר בירי צפונה הוא רצה להרוג, אבל בגלל חוסר מיומנות וסערת נפש יצא לו באוויר. וברצינות - מקריאת התיאור בפסק הדין אני לא מרגיש בכלל שיש לי התחלה של ניחוש מושכל על מצבו הנפשי וכוונותיו [הא]. מה שהכי היה לי מוזר בתיאור הוא בכלל תמונת הרקע ללוינגר (עד שזה חורר את הרקע): עמדה של צה"ל, חיילים עם נשק, קבוצות צעירים מיידות אבנים - ועוברים ושבים ממשיכים ללכת ברחוב, להיכנס ולצאת מחנויות - הו, שאנז אליזה. לא פחדו מכדור תועה, מאבן תועה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא כן מרגיש לי נכון הקטע של החמה. בדרך כלל בנאדם מחמם את עצמו ומלבה את החמה. לא מתחיל ישר מהצעד הקיצוני אלא מסלים. הפעולות של לוינגר מראות את אותה הסלמה מהתגוננות פסיבית - נסיעה למחסום, לנטילת יוזמה- יציאה מהרכב ושליפת האקדח, להפגנת כח- ירי באוויר, להתקפה ספציפית- ירי ביד מושטת לפנים. ואני מצטרף לתמיהה שלך בשורה האחרונה. גם לי זה היה מוזר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לענין הנקודה האחרונה, אני חושב שאי אפשר לדעת עד כמה הדבר משונה (או לא) עד שרואים איך נראה השטח במקום - מה המרחקים, הזוויות וכו', ועד שיודעים מה היתה השגרה שם. אתן לכם דוגמה: בתקופת המהומות לאחר ההרג ההמוני בהר הבית באוקטובר 1990 ביליתי כמה שבועות במחנה הפליטים אל-ערוב. חלק מהשגרה שם היתה העובדה שבשעת הצהריים הילדים יוצאים מבית-הספר ומתחילים ליידות אבנים אל עבר החיילים. הטווח היעיל של כדורי הגומי שהיו בשימוש באותם ימים היה 60 מטר, ולכן הילדים היו מתמקמים במרחק של כ-70-80 מטר מהחיילים ומיידים אליהם אבנים (שכמובן נפלו במרחק 20-30 מטר מהם. 70-80 מטר, וגם 50 מטר, הם מחוץ לטווח של אבנים). הילדים קראו לעבר החיילים קריאות גנאי בעברית ("בוא, בוא קצין מניאק, בוא אם אתה גפר, אמא שלך בשקל בתל-ברוך" וכו') והחיילים השיבו להם בערבית ספרותית משובחת. כך היה מתנהל הארוע במשך כחצי שעה או משהו מעין זה, ולאחר ששני הצדדים מילאו את חובתם הפטריוטית הילדים היו מתפזרים והחיילים הלכו לאכול את ארוחת הצהריים. אילו היו חנויות במרחק כמה עשרות מטרים הצדה משם, איש לא היה טורח לסגור את החנות במהלך הארועים האלה - ובצדק. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |