בתשובה להאייל האלמוני, 30/07/15 21:52
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בוא נראה מי מרפד את נתניהו: רסקין ב"מה שקורה עכשיו בחדשות"? רזי ברקאי בהכל דיבורים? לינור או בר און ב"מילה האחרונה"?, רינו צרור או יעל דן בתוכניות שלהם? אברי גלעד או שרון קנטור בשלהם?, אביב לביא או יונה לייבזון? ואפשר להמשיך... אף לא אחד מהם נראה לי מתאים לטענה הזאת. אבל נחזור לברק, פרץ, אולמרט ומצנע, אתה מוכן להסביר לי איך לטענתך ברק ואולמרט הופלו ע"י התקשורת ולא ע"י מעשיהם? (ברק שהביא את האינתיפאדה השנייה, ואולמרט שהסתבך בפלילים), מיצנע ופרץ מההתחלה לא זכו באמון העם לרשות הממשלה, אבל כמו בבחירות האחרונות זה היה למרות התקשורת לא בגללה. כמו בגלי צה"ל אפשר לראות מי מגיש שידורי אקטואליה בערוץ 10, ערוץ 2, הערוץ הראשון, מי הכתבים שמופיעים השלושת העמודים הראשונים בעיתונים הראשונים, מישהו בטח עשה את זה, ואולי מישהו גם יודע או יכול לנחש איך הצביעו כתבים ופרשנים אלו במערכות הבחירות השונות, מן הסתם יש כאלה שיעשו עבודה טובה יותר ויקלעו יותר. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כולם, להוציא את בר און, נראים לי מתאימים להגדרה הזאת. את זוכרת, למשל, את "מחאת המילואמניקים"? זאת הרי לא היתה מחאת מילואימניקים אותנטית, זה היה ספין שנולד בלשכת נתניהו ופומפם על ידי התקשורת (מישהו אמר בן כספית) בלי שאף אחד יזכיר את הפרט השולי הזה... האינתיפאדה השניה החלה בזמן של ברק, אבל הגיעה לשיאה בזמנו של שרון, להבדיל, הכותרות על האינתיפאדה השניה נעלמו להן ברגע שברק הודח מהשלטון השאלה למי הצביעו הפרשנים והכתבים היא חסרת משמעות. השאלה היא למי הצביעו העורכים והמו"לים. בשנות השמונים, כשידיעות עשה ככל יכולתו למנוע מפרס לנצח, הוא שם את כל השמאלנים בגטו באמצע המוסף לסוב השבוע. היה לזה אפקט משולש: 1. הקוראים זכרו את הכותרות בעמוד הראשון. 2. הקוראים קיטלגו את הידיעות כעובדות ואת הדעות כדעות. 3. הקוראים ראו שהעיתונים מפרסמים יותר דעות שמאלניות ומכאן הסיקו שהעיתונאים שמאלנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא ניראה לי שאתה צודק בקשר לפרס וברק אבל אני לא יכולה להוכיח את זה. בקשר לאולמרט קרא בבקשה את הכתבה הזאת: ובקשר לגלי צה"ל אתה באמת טוען ברצינות שרזי ברקאי, רינו צרור, יעל דן, אילנה דיין, אלדר ויתר אלו המחזיקים בדעתם ניסו לעזור לנתניהו להיבחר? באמת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי. אני לא חושב שהשאלה אם הם מנסים לעזור לנתניהו היא השאלה הנכונה.ההסתכלות על מראיינים עוד יותר בעייתית מפובליציסטים. השאלה המעניינת היא מה עושים העורכים והמו"לים (או מפקדים במקרה של גל"צ, או מנהלים במקרה של רשות השידור). מה רזי ברקאי, למשל, יכול לעשות על מנת להפיל את נתניהו? בהתחשב בעובדה שכל מי ששמוע את ברקאי מניח שהוא נגד נתניהו, ולכן כל פעם שהוא מביע דעה היא נלקחת כדעה של אדם משוחד, ומצד שני, הוא כפוף לחוקים שקובעים מפקדי התחנה שבה הוא עובד. לדעתי הוא נמצא במקום בו גם אם הוא ממש רוצה הוא לא יכול לפעול להפלת נתניהו יותר ממני או ממך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסכים שלא להסכים. רזי ברקאי (בגלי צה"ל) וקרן נויבך (בקול ישראל) לא במקרה משדרים במשבצת נחשקת, הם קובעים סדר יום. אם ברקאי מראיין את רנטיסי מהחמאס הוא משדר לציבור שהחמאס הוא בן שיח. (נראה לך שבארה"ב היו מראיינים את דובר דעש ?), אם קרן נויבך או רינו צרור מנסים לקדם נושא מסוים והם חוזרים ומעלים אותו על פני עשרות תכניות יש לזה השפעה. אומרים שהיציאה מלבנון הושפעה מ"ארבע אימהות" אבל מי שנתן לארבע אימהות במה היא התקשורת. אני באמת ובתמים מאמינה שמה שהפיל את פרס זו לא התקשורת שהייתה לטובתו, אלא חודשים של פיגועים באוטובוסים ומחוצה להם והתערערות הביטחון האישי של האזרחים. כנ"ל לגבי ברק. (אולמרט זה סיפור שונה, זה קשור להסתבכות הפלילית שלו, ועדיין כלי התקשורת המרכזיים תמכו בו ואחריו בציפי לבני שירשה אותו). אני חושבת שכל הדיבורים על זה שהרצוג הפסיד כי הוא לא ידע לשווק את ה"מחנה הציוני" בציבור, זה קשקוש, אנשים לא מטומטמים, הם זוכרים את תקופת הפיגועים ולא מוכנים לחזור לשם. הסכם שלום, שיכלול ויתורים כואבים מצד ישראל יתקבל ע"י רוב הציבור, אבל בתנאי שיביא שלום. (וזה לא תלוי באף מנהיג ישראלי כי אף מנהיג פלסתיני לא הסכים בעבר ולא נראה שיסכים בעתיד להגיע להסכם שיכלול הצהרה על קץ התביעות ותום הסיסוך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה כאן את הויכוח וצוחק. משמאל מזכירים את שנות ה80, שבהן מספר עיתנאים בעלי דעות שמאל "רוכזו בגטו" באמצע מוסף הדעות של ידיעות אחרונות (במה שנקרא ה"פתחלנד"), ומימין מזכירים את בחירות 96', בהן התקשורת כולה התגייסה להפיל את ביבי - ושניהם צודקים עובדתית. אבל שניהם טועים בכך שהם מבלבלים בין ההיסטוריה לבין המצב היום. מלכתחילה, התקשורת בארץ היא פוליטית. ב"שנות מפא"י" העליזות, בטאון ההסתדרות, "דבר", היה אחד משני עיתוני הבוקר הנפוצים (ודווקא "הארץ" נחשב לאלטרנטיבה שלו מהצד ה"ציוני הכללי" והאנטי סוציאליסטי) לשלטון המרכזי היתה שליטה גם בכל תחנות הרדיו וערוצי הטלויזיה, ואפילו בשבוענים (כמו "רימון". התקשורת החופשית היחידה היתה העיתונות (הארץ שנזכר קודם, עיתוני הערב -מעריב וידיעות, העיתונות המפלגתית, והצהובונים כמו העולם הזה). עם השנים והתחלפות הבעלים, חלק מהעיתונות החופשית סיגלה לעצמה קו פוליטי ברור, "ידיעות" של נוני מוזס "שחרר את פתחלנד" והפך את העיתון כולו ל"שופר בעליו", ב"הארץ" (שתמיד היה "שופר בעליו") התחלף גרשום שוקן הליברל, בעמוס שוקן האולטרה קיצוני, ומעריב ירד בתפוצתו. במקביל, עם המהפך, הבינו אנשים מרכזיים בשמאל שהם איבדו את אחיזתם בשלטון, ושימרו אותו דרך אחיזתם בחיל החינוך ודרכו בגלי צה"ל (שהפכה להיות המקור העיקרי לאנשי תקשורת בארץ). כך נוצר מצב שבו שבסוף שנות ה80, שנות ה90 ותחילת שנות ה2000, התקשורת בארץ אכן היתה שמאלנית (ודעות אנשי התקשורת תמיד היו ידועות כנעות "במגוון הדעות שבין מר"צ לחד"ש), והתרבות הסטיקרים בנוסח "די לתקשורת העויינת" העידו על הנתק שבין העם לתקשורתו. אבל היום, עם הפרטת רובו של שוק התקשורת, והופעת תקשורת ימנית כתובה (ישראל היום ומקור ראשון) ומשודרת (ערוץ 20, ערוץ 7), ובוודאי עם הפיכתה של האינטרנט למקור המידע הראשוני, הימין לא יכול להתלונן יותר על "התקשורת השמאלנית". כאשר "ישראל היום" הימני עובר את "ידיעות אחרונות" השמאלי בתפוצתו היומית, כש"הארץ" הפך להיות צהובון שולי, כושל כלכלית (נקרא פחות מ"ישראל פוסט" האיזוטרי) ושרוב כתבותיו חסומות, כשפורום הסקופים והחדשות הפופולרי ביותר (זה שכל עיתונאי מחובר אליו באינפוזיה כדי להתעדכן) הוא פורום "רוטר", וכשערוץ 20 החדש הולך ותופס את מקומו הראוי במהירות על חשבון ערוץ 10, אני חושב שבאמת מי שטוען ש"התקשורת שמאלנית" פשוט נתקע אי שם ב2005. מבחינה תקשורתית, אנו חיים עכשיו בזמנים הטובים ביותר אי פעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עדיין לא מבינה איך אפשר לומר על דקל מפקד גלי צה''ל שהוא ריפד את דרכו של נתניהו, כשבכל תכנית שהוא הגיש וערך הוא נתן כמה דקות בפתח תכניתו להשתלחות בממשלת נתניהו. חשוב לי להדגיש שאני מבחינה בין רזי ברקאי ויעל דן (קולם של ממשיכי מפא''י), לעומת נויבך, צרור, ובטרם עברה הלאה גם יחימוביץ, שבאמת עשו עבודה חשובה בלתת במה לקולות שלא נשמעו עד אז. אם כי כמובן, לגנותם יאמר, שנהגו להרים להנחתה בשאלות מחניפות לאנשים עם השקפת עולם פוליטית כמו שלהם ותקפו בחמת זעם את אלה ששייכים להשקפת העולם המנוגדת לשלהם. יחימוביץ גם הייתה הגונה מספיק כדיי להגיד שאין לה יומרה להיות חסרת פניות, בניגוד לברקאי שהיה מכנס דיון עם עיתונאי מהשמאל (ירון לונדון) עיתונאי מהימין (אלי אליצור) וכשאליצור התעקש להוסיף ''שמתראיינים אצל עיתונאי מהשמאל רזי ברקאי'' ברקאי היה טוען שהוא אף פעם לא זיהה את עצמו כאיש שמאל, שהוא אובייקטיבי. עדיין אנשי המקצוע הפרשנים והכתבים האובייקטיבים שלא מוכנים שיזהו אותם אם אף צד במפה הפוליטית הם אנשי שמאל. (שנוהגים בעיני בצורה לא הגונה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי שקובע את סדר היום הוא לא השדר, אפילו את ההחלטה מה לשדר בתוכנית אותה הוא משדר הוא לא קובע. את ממשיכה להסתכל על האנשים הלא נכונים, מה שמוביל למסקנות לא נכונות. פיגועים היו לפני והיו אחרי, השאלה בהקשר של הדיון הזה, היא איזה עוצמה נותנת התקשורת לפיגועים האלה. במקרה של פרס וברק היא נתנה להם יחס מוגזם (יחסית לשרון ונתניהו) מה שגרר את ''התערערות הביטחון האישי של האזרחים''. אולמרט איבד את תמיכת התקשורת הרבה לפני ההסתבכות הפלילית. ''אנשים לא מטוממים'' צריך לכול לשני הצדדים באופן דומה. כשאת מכילה אותו רק לצד אחד את עושה לעצמך חיים קלים. לא הגון להציג כל ביקורת על ממשלה שאת תומכת בה כ''השתלכות'' וכל ביקורת על ממשלה שאת מתנגדת לה כ''הצגת המציאות''. אם אנחנו רוצים לבדוק לאן נוטה התקשורת, צריך להתעלות מעל הדעות האישיות שלנו ולהשוות איך היא מתייחסת לאירועים דומים שקרו תחת שתי הממשלות. כשהתקשורת מציגה מועמד אחד כ''מנהיג'' ומועמד אחר כ''ליצן'', למרות שלשניהם יש צדדים מגוחכים וצדדים מרשימים באופן דומה, קשה שלא לחשוב שאולי יש כאן אג'נדה, ואולי האג'נדה הזאת היא לא בדיוק תמיכה עיוורת במי שמוצג כ''ליצן''. וכשזה עקבי, לא ברור לי איך אפשר להמנע מהמסקנה שזה לא מקרי בכלל. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |