בתשובה לאמיר, 24/04/02 18:27
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני לא מבין מה שכתבת - מהו "הסבר מוסרי" כיצד הוא עובד? אני לא חושב שאפשר להתקדם אם לשתמשים במונחים עמומים ומניחים שהם קיימים סתם כך. האם יש נעשה מוסרי, נעלה ומופשט ככל שלא יהיה שאיננו נשען על התרחשות רגשית? חכמים יגדולים ממני כבר עמדו על הנקודה הזו, ולטענה שהחלטות מוסר, שהם התנהגות במסגרת חברתית, נובעות ממערכת רגשית יש נשענות על בסיס הרבה יותר גדול משאתה אולי מוכן להודות בו, כולל הוגים יהודים. אתה מוצא מעגליות במקום שהיא לא קיימת ומתעלם מתופעות שקיימות סביבנו ומצגיעות על הקשר שבין כושר רגשי וכושר לקבל החלטות רציונליות, ואני מתכוון לנגיעה הקלה בממצאים ניורולוגיים שהבאתי, וממנה אתה מתעלם. אתה הרי לא מצפה שאדם בעל הפרעה נפשית יהיה מסוגל לקבל אותן החלטות כמו "נורמלי", ולכן החברה פוטרת אותם מאחריות למעשיו. אין אדם נידון בשעת כעסו, גם משום שרמת הריגוש מפריעה לרגשות אחרים לפעול וכך לקבל החלטות חברתיות רציונליות. מי שיש לו פגיעה באונות הקדמיות של המוח מאבד יכולות רגשיות מסוימות וגם נפגעות יכולות התנהגותיות-חברתיות-מוסריות. כך גם למצוות כיבוד אב ואם צורפה מטרה חיובית (בנוסף תחובת הקיום של מצווה שבאה כביכול מהאל) למען יאריכון ימיך (כמו דוגמת הארנק שהבאתי למעלה) ומפרשים שונים אפילו צירפו לחובה את נושא המורא (אור החיים למשל). כל אלו פעולות שהאינטואיציה הקדומה של הרבנים, בדומה לזו של אריסטו, הבחינה שהן תלויות ברגש. כי מהו מורא אם לא פעולה קוגנטיבית של הכרה והבנת מושג הסמכות, העונש, הפרס, שהיצור הזה הוא לא סתם מישהו אלא מקיים יחס של אב-בן אתי וכו' וכו'. אלו הן פעולות קוגנטיביות מסובכות ביותר אולם הן לא נובעות מ"הסבר מוסרי" ערטילאי מנותק מכל הקשר רגשי/ביולוגי/פסיכולוגי. אלו פעולות חישוביות של תוצאה עתידית של _מעשים_ קונקרטיים, בקונטקס חברתי. כך גם מפרשים שהכירו ש"מודה ועוזב" גורם נחת רוח לעצמו "ולחבריו המתחברים אתו" (אורחות צדיקים) הינו שהמוסר ממוסד על רגשות. מדוע דת עוטפת מערכת מוסר בחבקים אלוהיים זה נושא לדיון אחר, אך כל מערת מוסר נזקקת לפורמליזציה, לסמכות, לאכיפה, לשכר ועונש. דויד היום כתב Morality is more properly felt than judg'd of למרות שהרגש הוא כל כך עדין ונסתר שנדמה לנו שאנחנו תחת השפעת רעיון או אידאה. לניטשה היתה תובנה זהה כשהוא כתב בגנאולוגיה של המוסר שהאדם הוא מכונה (פרוש שלי) מחשבת, במערכת סיבתית קוזאלית (מנעים, צרכים, מטרות, חישוב תוצאה במונחים של עונג וסבל, או תועלת אישית או קבוצתית). התזות שלהם מקבלות נפח נוסף, כפי שכתבתי למעלה, ממקרים של פגועי מוח, שמצביעים על קשר ניורולוגי בין יכולת רגשית ליכולת מוסרית. אחריות מוסרית איננה אחריות על "המוסר" שיש לך אלא על _המעשים_ שאתה עושה. מכיוון שהסכמת על דובי שמוסר הוא נלמד (ואני אוסיף שאולי יש לו גם צד ביולוגי של רגשות בסיס) אזי השיפוט החברתי של _ההתנהגות_ שלך הוא המוסר. המוסר איננו שם-עצם ששוכן היכנשהו אלא זו מערכת ההתנהגותית של פרטים בקבוצה, אחד לעומת השני, כשהחוק המוסרי או החברתי ממשטר את ההתנהגות. זאת כדי, נניח, לשמור מפני אי-נעימויות ליחיד ולמעשה לקבוצה, ולשמור על הרגשה נעימה לקבוצה ולפרט ששייך לה. הדת מציעה מערכת ממשטרת ואוכפת שבמסגרתה יש נסיון לקיום יחסי שיוויון Equilibrium אופטימליים בין חברי הקבוצה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, לא התעלמתי מהממצאים הנוירולוגים. אני מאמין שמדעית, הם אכן נכונים; השאלה היא, מדוע יש לכך חשיבות? היום כבר מקובל להניח שדבר אינו אובייקטיבי, לפחות עד לא שאושש מבחוץ, והרי האמפיריקה מעולם לא אוששה בעזרת הוכחה לא אמפירית. וכך הטיעון על הנוירונים, לא שונה מטיעון דתי השאוב מסיפורי התלמוד או המקרא. בכל מקרה, לא טענתי שמוסר אינו נועד לשרת חברה. כאמור, לא ניסיתי להכתיב סוג אחד ויחיד של מוסרנות (כפי שניסו אחרים במהלך הדיון) אלא להצביע על התוצאות האפשריות של מוסר המונהג בידי האדם למען עצמו (ולכן כפוף לשינויים וביטולים) לבין מוסר שכפוף לאישות חיצונית, מוחלטת ולא-גשמית (ולפיכך מוחלט). ברי לי ששפיטה מוסרית מסוגלת להכיל את עצמה על המעשה בלבד, ולא על האמונה. עם זאת, נשאלת עדיין אותה השאלה - הגישה הראשונה תטען שהחוק המוסרי הוא אך פרגמטי וניתן לשינוי, היות והוא אוטונומי ובעל מטרה, ועל כן לא שפטתי אותה מוסרית, אלא רק השוותי אותה לתנועה אידיאולוגית מסויימת. בכל מקרה, אני חולק עליך בקשר לגישתך למוסר. לא מפני שאני חושב שאתה טועה, אלא מפני שזו לא הגישה שלי. מוסר לא תלוי בהכרח ברגשות; נכון כי דרך ארץ ושאר חוקי נימוס, כן, אולם אני מדבר על צווים שונים, שיכולים להיות בלתי נעימים בעליל - כגון עקידת יצחק והשמדת העמלק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוסר לא יכול להתקיים או להתפתח בסביבה נטולת רגשות. זאת תמצית הטענה שלי. שים לב שאני לא מדבר על הדוניזם. אשר להערה שלך על ממצאים ניורולוגיים, האם זאת גם גישתך כשאתה הולך לרופא לטיפול בהצטננות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמפיריקה היא אמצעי. כל עוד היא מועילה ולא סותרת הנחות יסוד מוסריות - ניתן להשתמש בה. לעומת זאת, הנחת היסוד שלאדם אין אחריות למעשיו והכל אשמת החומר, זה כבר משהו אחר. אני חושב שמוסריות לא יכולה להתקיים בסביבה נטולת רגשות, המוסר הוא שריר, לדעתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שאתה מטפל בתיאור אונטולוגי של הרגש המוסרי - כיצד המוסר מתממש אצל אנשים, ואיך היסטורית הוא נוצר. זה לא ממש עונה על שאלות "מה ראוי" - שאלות מוסריות. אם להיות יותר קונקרטיים: אני שוקל אם לאכול בשר, ומגיע למסקנה שיש כאן סוגייה מוסרית - אני לא בטוח אם זה ראוי. עכשיו אתה אומר לי שבעת שאני שוקל זאת, פעילים אצלי אזורים X ו-Y במוח, ובעצם נעשים כאן חישובי תועלת, במובן מסויים. באמת מעניין, אבל איך זה מקדם אותי במציאת תשובה לשאלה - לאכול או לא לאכול? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין _מערכת_ של חוקי מוסר לבין _מנגנון_ התנהגותי ומחליט, שקובע או מאפשר קיום או ציות לאותה מערכת. ההחלטה אם לאכול בשר או לא איננה החלטה רציונלית בלעדית אלא רגשית. אתה תחליט אם לאכול או לא על פי חישוב המתבסס על מצבך הנוכחי (מה שלמדת, מה הדחפים שלך, מהן המטרות שלך) כשזה מתבסס על מערכת (שברובה איננה מודעת) שמשקללת משמעויות של מושגים כמו בריאות, כסף, התחשבות או סימפטיה לחיות ועוד ועוד. אין רצון חופשי אלא יש מערכת שבכל רגע נתון מעבדת נתונים ופולטת בסופו של דבר, נניח התנהגות. חלק מהנתונים הם נתונים תבוניים בעליל (בריאות, כסף) חברתיים (סימפטיה) וחלק מובנים (רעב), כך שלאריה אין התלבטות כזו משום שהוא חסר כושר ביולוגי לפתח תבונה או חברה (במימדים של בני אדם, כמובן). הרעיון שיש כללים מוסריים לכשעצמם מחייב קיומו של רצון חופשי, וזה אמור להיות אדיש להשפעות או ספונטני. אדיש או ספונטני, לא תדע מראש ולא תהייה משמעות לבחירה שלך כי היא מנותקת מרצף ההתרחשויות, זכרונות, מידע, תחושות ורגשות שמרכיבות אותך בזמן נתון. דת מציעה כללים _למישטור_ הבוקה והמבוקה הזו. יש שולחן ערוך לכל מקרה טנטטיבי ועל פיו פועלים. אולם עצם קבלת ההכרעה של השולחן ערוך הזה היא הכרעה שהתבססה על אותם תהליכים שתארתי בקשר לאכילת בשר. לא ניתן לדבר על מוסר מבלי לדבר על המוח (איך ניטשה ליגלג על קאנט, הא הא הא). אינני מדבר על מערכת מוסר הדוניסטית, אלא על זה שכל מערכת הממשטרת התנהגות חברתית היא מבוססת או קשורה הדוקות בפעילות רגשית. החלטה אם לאכול בשר או לא איננה החלטה מוסרית כל עוד אינך מחשיב את הפרה כחלק מקבוצת ההתיחסות שכללי התנהגות חלים עליה. מכיוון שפרה היר יצור סנטיאנטי היא נכללת בקבוצת ההתיחסות ולכן כל ההתלבטויות הגדולות בנושא. גזר לא נכלל בזה והחלטה על אכילתו או לא, _נובעת_ בדרך כלל מדחפים של טעם ומטרות של בריאות העין או השן. בקיצור, המעשה המוסרי הראוי הוא מעשה בקונטקסט חברתי. הדת מרחיבה את תחום המוסר גם לבית השימוש משום שקבוצת ההתיחסות שלה מורחבת את פנטזמגוריה שטוענת שיש אל (מידע מוטמע נוסף בתהליך השיקלול) וכך היצרכות לנקביך _נשפטים_ על ידי הקבוצה ומטרתך (הבלתי מודעת) לגרום נחת לקבוצה או למצער, להקטין את אי הנעימות שעלולה להגרם לך. אם יבוא מישהו ויטען לאמונה לייבוביצ'יאנית, קרי רציונלית המנותקת משיקולי עלות/תועלת בעולם הזה או העולם הבא (הרחבה נוספת של תחום ההתייחסות) אשאל - האם מצפים מפגוע מוח להאמין? האם אוטיסט רגשי יכול לקבל עול שמים? _יראת_ אלוהים כוללת בתוכה את ההסבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה חוזר ומתאר לי מה קורה לי כשאני עושה את השיקול המוסרי, האם לאכול בשר. לאחר שאקבל את ההחלטה, תאמר לי שעשיתי שקלול כזה וכזה. הכל טוב ויפה, אבל עדיין אני לא רואה כאן כל תרומה, ולו כזית, לשיקולים עצמם; כלומר, בהתלבטות שלי אני נמצא בדיוק באותו מקום שבו הייתי לפני שסיפרת לי את כל זה. יש לי עכשיו תמונה עשירה יותר על *ההתלבטות* המוסרית שלי, אך לא על *הסוגיה* המוסרית שלפני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא כל כך מבין. כשאתה כותב ש"ההתלבטות המוסרית" שונה מ"הסוגיה המוסרית" האין אתה מניח מראש קיומו של מוסר כמהות נבדלת, ולא רק כאשליה בתודעתו של האדם (כמו שרון ניסה להראות)? באותו אופן שכשמדברים על הכשל הנטורליסטי מניחים מראש שיש עולם של "ראוי" (אפיסטמולוגית, אונטולוגית, לא משנה) ששונה מהמצוי ובכך (אפשר לטעון ש)חוטאים בהנחת המבוקש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בדיוק. אני חושב שתיתכן דעה (למרות שאינני יכול להגן עליה), לפיה לא קיים מוסר כמהות נבדלת, אבל הסוגיה המוסרית קיימת. כשאנחנו מתלבטים התלבטות מוסרית, אנחנו מתלבטים *על* משהו. הדבר הזה הוא הסוגיה המוסרית. אני לא הבנתי את רון כטוען שלא קיימת סוגיה מוסרית, ושהיא רק אשליה בתודעתו של האדם. טענה כזו פירושה, נדמה לי, אלמיניטביזם מוסרי: המוסר הוא מושג מוטעה, פרי בלבול. לשאול "האם זה מוסרי לאכול בשר" זה כמו לשאול "האם לפלוגיסטון יש מסה". למען האמת, היתה לי הרגשה שמה שרון טוען מוביל לכך, אבל נדמה לי שרון מעולם לא הצהיר במפורש על עמדה כזו, ובמידה מסוימת ניסיתי (ואני עדיין מנסה כאן) למשוך אותו בלשון. מה תשובתי לעמדה כזו? אין לי. ככל שאני מצליח לחשוב, זו עמדה סבירה יותר מבחינה פילוסופית מכל עמדה אלטרנטיבית. אבל אני לא ממש יכול לחיות לפיה, ואני אפילו לא ממש מבין מה זה לחיות לפיה. בחקר הפילוסופיה היוונית קוראים לזה "אפוריה" (aporia): אובדן עצות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין נכון את התגובה שלך אפשר לטעון שמוסר אפיסטמולוגי קיים בכל מקרה. משמעות המוסר היא נתינת ערך לדברים. דבר/מעשה הוא "טוב" או "רע" משמעו דבר זה "עדיף על" דבר אחר. ללא נתינת ערך לדברים לא היינו מסוגלים לזוז (מלבד רפלקסים) כי היינו במצב של אבדן-עצות תמידי: ערכם של כל המעשים היה שווה (כמו הרובוטים של אסימוב). השאלה באיזו דרך נקבע את ערכם של דברים היא שאלה שלא קשורה. עצם זה שאנחנו מייחסים להם ערכים שונים מהווה מוסר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה כאן שלוש בעיות. הקלה ביותר, אולי אפילו אינה ממש בעיה. אנו נותנים ערך לדברים גם בתחומים שאיננו נוהגים לקרוא להם מוסר (נעים לעומת מכאיב, יפה לעומת מכוער, מנומס לעומת גס-רוח). אז מהו, בכל זאת, המוסר? תשובה אפשרית: ההבחנה בין מוסר לסוגי ערך אחרים אינה ממש שנויה במחלוקת - גם אם קשה לנו להגדיר, ברור לנו בכל עניין ספציפי שבו אנו נותנים ערך, האם זה ערך מוסרי או משהו אחר. הבעיות הקשות יותר אינן נובעות מהגדרת המוסר כנתינת ערך; הן עולות ממה שכתבתי בתגובה הקודמת, בדבר הגישה "מוסר? אין דבר כזה", והגדרתך אינה פותרת אותן. אם מוסר אינו אלא נתינת ערך, ואין יותר מזה שאפשר לומר עליו, אז אנו מאבדים את היכולת להגיד על משהו "זה לא מוסרי". כל מה שאנו יכולים לומר הוא "זה לא מוסרי לטעמי". אם נראה לנו שמישהו עושה משהו רע, והוא אומר "לדעתי זה כן מוסרי", מה עוד נשאר לנו לומר? אנו נקלעים כאן לרלטיוויזם מוסרי קיצוני. נדמה לי שבתחושה שלנו יש למוסר מימד אובייקטיבי; גם אם איננו אומרים "המוסר הוא אשליה", נשאלת השאלה אם איננו אומרים "המוסר האובייקטיבי הוא אשליה". ואז עולה בעיה עוד יותר קשה: המוסר הזה מביס את עצמו. אם המוסר אינו אלא ערך שאני נותן, ואין בו יותר מזה, אז בשביל מה בכלל אני נותן את הערך הזה? אני מיד מאבד את כל המוטביציה המוסרית שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני קורא את התשובה שלך בתשומת לב, אפשר לראות כיצד אתה מחליף, מבלי משים מן הסתם, בין נקודות הסתכלות שונות. מה שאני מציע היא נקודת מבט נטורליסטית כוללת, שבה האני, הצריך, המוסר אינם נפרדים. למה אני מתכוון. כשאתה שואל "אז בשביל מה אני נותן את זה?" יש פה גלישה קרטזיאנית עדינה, שמחלקת את האני והרוצה לחלקים דיסקרטיים שכביכול אפשר לשחק איתם כמו קוביות לגו. באותה מידה, כשאתה כותב על מוסר "כנתינת ערך" שוב אני רואה פה שאריות של מחשבה קרטזיאנית של "אני" "הנותן". או, "המוסר האוביקטיבי" שמטאפורית אפשר לאמר שהוא כביכול צף בחלל ואנחנו רק צריכים להושיט יד וללמוד אותו. ההגיון, או התבונה שבעזרתם כביכול אנחנו שוקלים ומחליטים על בעיות חברתיות, גם הם אינם אלמנטים דיסקרטיים שפועלים מכח עצמם. שוב אחזור על מה שדויד הים, באינטואיציה מופלאה, טען "שהתבונה היא, וחייבת להיות עבד לרגשות" (מבלי להכנס לכשלים במסקנות שלו). תאור המנגנון הרגשי-תבוני-מחליט איננו אמור לעזור לך להחליט בבעיה מסוימת. שום אמצעי לא יעזור לך להחליט. אפילו התבונה הקאנטיאנית לא תעזור לך להחליט אם להשמאיל או להיימין משום שאפילו היא לא יודעת כיצד לעשות זאת. <זהירות, נסיון בוסר.> התבונה שלך זה המודעות לקונפליקטים שהגוף מרגיש וההחלטה לא תתקבל על סמך שיקולים קרים ורציונאליים משום ש (א) בלי רגש אין כושר החלטה (ב) ההחלטה עצמה, נקודת המפנה הארכימדית היא כנראה בכלל בלתי מודעת (ג) המערכת הרציונלית איננה נפרדת משאר המערכות אלא יש על-מערכת של תתי-מערכות שתומכונת, מזינות ומאפשרות קיום הדדי. כדי לסבך את זה, כל העסק פועל בסביבה חברתית ושל הטבע, ואין פה פשוט עניין בחישוב מתמטי אל לה שפינוזה אלא יותר הסתברותי אה לה היום. בהסתברות אני מתכוון לסך כל המצבים שמרכיבים את מה שמוכר כירדן בזמן נתון בסביבה מסוימת - ידע, זכרונות, תכונות, מוטיבציות, מטרות, רגשות בסיסיים (פחד? כאב? תענוג?) והרגשות (פחד? הנאה? חמלה?) שמתקימים למעשה רק בקונטקס סביבתי. הרבה חלקיקים נעים שמתנגשים כל הזמן. אז אם נחזור לדת, היא מציעה, כמו כל מסגרת חברתית פורמליסטית, (קרי מה שאנחנו מכנים ציבילזציה) זה פשוט אינדוקטרינציה למישטור ההחלטות של אורגניזם מסוים במסגרת האינטראקציה שלו עם יצורים (אנשים וחיות) אחרים, כמו עם כלל הסביבה. </זהירות> אגב, עם כל הנטיה ללעוג לרבנים אי אפשר לזלזל בכוח החשיבה שלהם. אם אני קורא בתשומת לב את מה שהם כתבו, אזי אפילו הם שהאמינו במוסר ש"נתון לאדם", כשהם ניסו לפרוט את החקירה שלהם למטבעות אנושיות הם הבינו (ואולי סירבו להכיר בכך) שמוסר קשור ברגולציה של מערבות חברתיות, הנשענות על רגשות. "על כן יאמרו המשלים באו חשבון (במדבר) - המשלים אלו המושלים ביצרם, באו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עברה כנגד הפסדה" כתוב בהקדמה לאגרת המוסר. ובפרוש למה שכתבתי למעלה - המוסר הוא הפרקטיקה הפרגמטית והרלטיביסטית של חישובי עלות תועלת במונחים של רגש אישי או של הקבוצה לה אתה שייך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"אני נותן ערך" אכן בעייתי, אבל הבעייתיות הזו לא משמעותית בשבילי. אתה יכול להחליף זאת ב"יש אצלי ערך" או משהו דומה, והטענה שלי תישאר בעינה. "מוסר אובייקטיבי" הוא לא דבר שהנחתי, לא במפורש ואני מקווה שלא במובלע - זה הרי במוקד הדיון כאן! "תאור המנגנון הרגשי-תבוני-מחליט איננו אמור לעזור לך להחליט בבעיה מסוימת. שום אמצעי לא יעזור לך להחליט." לא יודע. היו ימים שהייתי צמחוני, מטעמי מוסר ונגד אהבתי לטעם בשר. נובע מזה, אני חושב, שהיסקים תבוניים במסגרת של מחשבה מוסרית כן עזרו לי להחליט. אני מסכים איתך שההחלטה לא לאכול בשר היתה לא יותר מחישובים במוח ותת מערכות וכל זה; אין סתירה, אם מניחים שהשיקול המוסרי שלי מתממש על-ידי תת-מערכת כזו, וכך נכנס למשחק. תיאור כזה עדיין אינו שולל מוסר אובייקטיבי או דיבורים על "מוסר נכון", כשם שהלוגיקה מתממשת בוודאי במוח ואפשר עדיין לדבר על לוגיקה אובייקטיבית ולוגיקה נכונה. לא שאני טוען שאכן אפשר לעשות זאת על מוסר - יש כאן בעיות אחרות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמטריאליסט, אני חושב שהמילה "אוביקטיבי" אמורה לעורר בך אי נוחות. זה לא אומר שאין שימוש למושג בקונטקסים (חברתיים) שונים, כמו שופט כדורגל, או מקרים אחרים. הצמחונות יכולה להיות דוגמא לא רעה כי יש לזה אספקט אישי וגם חברתי/מוסרי/אתי. מה פרושם של "טעמי מוסר" והאם הם בניגוד/השלמה ל"טעמים" אחרים? באותה מידה, מהו "מוסר נכון"? דתי יאמר - מה שמוכתב על ידי אלוהים (תוך התעלמות מבעית התקשורת). קאנטיאני יאמר משהו על התבונה הטהורה (תוף התעלמות מבעית התקשורת גם כן). שפינוזה התבסס על כמה אקסיומות פשוטות שהאחת מהן היא הנטיה הטבעית לשימור עצמי (תוך התעלמות מבעית ביסוס האקסיומה). אפילו אם נניח שכל הדעות הללו נכונות, השאלה היא כיצד אותו "מוסר נכון ואוביקטיבי" נשמר בגופך כך שתוכל לפנות אליו לפתרון בעיות. יותר מכך, כיצד בכלל מתעוררות קושיות מוסר, ומה הן אותן צמתים בהן נדרשת החלטה. אני חושב שלא ניתן להפריד בין כל השאלות הללו אלא צריך לחתור להסבר שכולל את כל האספקטים האלה. כך שאולי ההחלטה שלך להפסיק לאכול בשר נגרמה בסוף בגלל שהרגשת נוח יותר שלא להצטרך לגופן של חיות שמישהו חילל את זכותן לחיים, לעומת התאווה שלך לבשר. אני לא אומר שלא היתה כאן פעולה תבונית, כי הרי כל מושגי "הזכות" "החילול" הם מושגים של תבונה עילית, אבל אני לא חןשב שתוכל למצוא פתרון בית ספר קר ומנוכר לכל דילמה שתיתקל בה. היופי(?) שבדת היהודית (והמוסלמית) שהן מנסיות לתת לך פתרון אפוי מלכתחילה ולנסות להמעיט את שלב יסורי ההתלבטות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |