בתשובה לנמר מכייל מצפונים, 30/07/16 1:26
אודיסאוס והסירנות 680381
1. אני לא מתווכח על נחיצות המלחמה, אבל יש הבדל מוסרי מי התחיל. אם מרביצים לך ואתה מרביץ בחזרה לעומת שמתגרים בך ואתה מרביץ ראשון- אתה לא נמצא באותה עמדה מוסרית בשני המקרים. מסכים או לא?
במיוחד נכון הדבר כשהתגובה לא פרופורציונלית. אם נתן לך אגרוף ואתה חבטת בו עם אבן עד שאבד את הכרתו הטיעון "הוא התחיל" יכול להגן עליך מוסרית. אבל אם הוא קינטר אותך ואתה חבטת בו עם אבן עד שאבד את הכרתו הטיעון "הוא התחיל" לא עובד טוב.

מלחמת ששת הימים היתה נחוצה לנו, אבל לא נכפתה עלינו כמו ב 48'. על כן אותן עוולות נתפסות מוסרית כחמורות יותר ומוצדקות פחות.

2. לא. שאלתי קודם ולא ענית, אז ניחשתי. מדובר בחיילים קרביים שמביעים ספק מוסרי על התנהגותם במלחמה, ימים ספורים אחרי שהסתיימה. הם חושבים שהם וסביבתם התנהגו באופן לא מוסרי, ושזה לא היה מוצדק. אז נכון, הם קיבוצניקים שמאלנים מניאקים, אבל אותם קיבוצניקים שמאלנים ב 48' התנהגו אותו דבר ולא הרגישו נקיפות מצפון. מה ההבדל? ההבדל הוא שהיתה ברירה להתנהג באופן מוסרי יותר. ברירה שלא היתה קיימת ב 48'.

3. על המטרה אנחנו לא מתווכחים. רק על אופן המימוש שלה.

4. אפשר להתייחס אל העקרון המוסרי של "הקם להורגך- השכם להרגו" בצורה מצומצמת (רק אם אתה רואה אותו רץ לעברך עם הסכין) בצורה מורחבת יותר (גרסת אלאור אזריה) או בגרסת לוינגר-כהנא (מגיע לערבים למות כי הם ערבים). ככל שאתה מרחיב יותר, עמדתך המוסרית נחלשת, וההצדקה המוסרית של העוולות, אפילו קטנות יותר, הולכת ומתפוגגת. על כן אני מרגיש נוח מבחינה מוסרית עם העוולות שביצענו ב 48' למרות שבחלקן היו חמורות יותר מאשר עוולות 67'.

5. במה אני טועה? עובדות בבקשה. השולחים היו בירדן ואחר כך בלבנון ובתוניס. האינטרס שלהם היה הפוך מזה של תושבי יו"ש."ערפאת הביע התנגדות חריפה להסכמי קמפ דייוויד וראה את התנהגותו של אנואר סאדאת כבגידה, אף שהאחרון ביצר לראשונה את מעמד הפלסטינים בשטחים והבטיח להם אוטונומיה. כשנרצח סאדאת, סימן ערפאת באצבעותיו בשמחה את ה"וי" המפורסם שלו."‏1

6. לא, הם לא.

7. אתה לא מסכים שמדינת ישראל עם 40% ערבים, עם זכויות או בלי זכויות, היא קץ הציונות?

8. עובדות. נסענו לג'נין ולשכם לטיפולי שיניים ופחחות בזול. אני זוכר כילד נסיעה משפחתית לים המלח דרך כביש 60. היה שקט בשטחים. שלא כמנהגך אתה מדבר תעמולה.

ואחרי כל אלה כלל לא התייחסת להבדל הגדול השני שטענתי- ההבדל במעשים שלנו אחרי המלחמה. ב 49' לא נתנו לערבים זכות בחירה כי הם "התנהגו יפה" וב 68' לא מנענו מהם כי "לא התנהגו יפה". זו היתה החלטה שרירותית בשני המקרים- דמוקרטית, מוסרית ואמיצה ב 49', ואילו ב 68' זו היתה חוסר החלטה הססנית ולא מוסרית.
אלו היו שתי החלטות שלא נבעו מהמציאות אלא יצרו מציאות. הראשונה יצרה עם הזמן מציאות של מדינה דמוקרטית, מוסרית ואמיצה, והשניה יצרה עם הזמן מציאות של מדינה לא דמוקרטית, לא מוסרית וחששנית.
לא שאני טוען שהיינו צריכים לספח ולתת להם אזרחות ב 67'. יש מספיק פתרונות שיכולנו לבצע. מתכנית אלון ועד האוטונומיה של בגין וסאדאת.

1 יאסר ערפאת [ויקיפדיה]
אודיסאוס והסירנות 680383
שבת שלום.
1. הבדל מוסרי מי התחיל.
בוודאי שיש הבדל. לצערי הערבים התחילו ולא הפסיקו.
מבחינה מוסרית מי ירה את הכדור הראשון הוא לא הפרמטר לשאלה כשמדובר במלחמה.

2. ברור לי שבמלחמה יהיו מעשים שאינם מוסריים, גם מהצד שלנו. המעשים החריגים הם לא נושא הדיון אלא ההבדל במוסריות שבין המלחמות. אפשר לדון על נורמות מוסריות שמנחילים בצבא וזה דיון נפרד. בקטנה: מבחינתי מצביא שמעדיף מות חייליו על פני האוייב וכזה שנמנע ממכה מקדימה בגלל הדוד המניאק והעשיר אינו מוסרי וצריך לעמוד לדין (ציבורי או משפטי זה לא משנה) כדי לשקף מוסר וצדק.

3. המימוש מוסרי. עוד בשלב תכנון חזון היתה התייחסות הומאנית לאוכלוסיה הערבית וכיום השופטים החיילים הרופאים והשוטרים הערביים מוכיחים שהכוונה והמימוש תואמים. אני לא מקבל את הקו שנמתח בין 48 ל 67 כי מדובר באותה ציונות צחורה כלבנה. מדוע צחורה? כי במהותה הציונות נועדה לקיים.
אני בספק אם בלעדי הציונות יהיו יהודים בעולם. חבל, יהודים מצחיקים לאללה.

4. הנימוק הקם להורגך רלוונטי מאוד ל- 67 כי נאומי המנהיגים הערביים שלא כללו מתן סעד לאוכולוסיה היהודית, פערי הכוח הצבאי ועמדת הכיתור היוו איום ממשי וברור.
לגבי אזכור לוינגר וכהנא (זהירות, אתה מפתח מסורת) אני לא מכיר אמירות שלהם שקוראות להרג ערבים בגלל שהם ערבים אבל אני מכיר אמירות של מנהיגים פופולאריים ובעלי תפקידים ערבים שקוראים להרוג יהודים כי הם יהודים. הרטוריקה הפלסטינית הלכה והקצינה עם השנים וכיום משאירה לגבלס עשן -על כל המשתמע. נוח לך מוסרית עם גירוש האוכלוסיה הערבית ב- 48 בגלל שהקיום היהודי ומדינת היהודים מוסריים וטוב שכך. כיצד היה מגיב המוסר שלך אם הערבים היו מביסים את הציונים, כפי שהבטיחו מנהיגיהם ב- 67?

5. הגזענות הערבית הפלסטינית, הטרור והאלימות לא הפסיקו כשאל-חוסייני ברח מכאן ואחר כך חבר כדי לעזור לידידו המשופם. כשהפת"ח ישב בלבנון ובטוניס הוא לא עסק בהפצת אוריגמי אלא גרם למשלוחי פרחים. יותר מכך, אין תנועת שלום פלסטינית שאפשר לפקפק דרך קיומה והנרחב והמושרש ברצון הערבי הפלסטיני להרוס ולהרוג. לכן, המיקום של ההנהגה פחות רלוונטי לשאלה המוסרית לעומת מעשיה.
ידיה של ההנהגה האנטישמית הערבית מגואלות בדם חפים מפשע. זה כולל את ברגותי ששוחרות השלום וכהני המחנה מנסים במשך שנים להכתירו כיורש ראוי. ברמה המוסרית ברגותי הוא טרוריסט שראוי לכדור בראש למרות שלא הוכח בפיגועים בעצמו או לחץ על ההדק. אנשי הרוח הפכו רוצח מתועב כראוי לשמש כשותף לדרך.

השותפות היחידה האפשרית עם גזען ערבי שכזה היא אנטישמיות וזאת שאלת המיקום בעיני. היכן באמת ממוקמים מנהיגי המחנה המוסרי?

6. תודה.

7. דנו בזה מספר פעמים וזה לא קשור להבדל המוסרי בין 48 ל -67 אבל בהחלט שווה הסבר נוסף.
לתפיסתי גזע האדם אינו פרמטר לאיום או ביטחון. יש ערבים ציונים ויש יהודים אנטישמים. הסביבה התרבותית והחינוך הם שמשפיעים והופכים את נצר הבריאה לאנטישמי.
את האנטישמים, מהטרוריסטים ועד כאלה שכותבים בעיתונים לאנשים חושבים או "יוצרים" סרטים שנועדו להדגיש אשמה יהודית אני לא רוצה במדינתי.
לא רק בכלל הסכנה אלא גם כי מדובר באנשים חסרי מוסר.

8. עובדות בדליי דם. קרא את הקישור שהבאת ונסה להצביע על התקופה שבא אפשר למצוא (ולהסכים) על קיומה המובהק של התנהגות הטובה.

9. התייחסתי (2.א) תגובה 680303 אך לא קמצן ישראל.
אני לא רואה באי אזרוח של מאות אלפי אזרחי גזענים שמונהגים ע"י אנטישמים ולא בהתמהמהות לצרפם לביחדנס הישראלי ביטוי לחוסר מוסר אלא להססנות מדינית. הססנות שנובעת ברובה מתפיסה גלותית רווית חששות. בגלל העדר נחישות וביטוי נחרץ וברור של רצון לחיות ומוסר תקין התוצאה מתבטאת בלחצים חיצוניים. בנוסף גם לך ברור שהיקף אקיבוש הפתיע את הציונים. משם צמצמת את הטיעון לשנים של "התנהגות טובה".

ההחלטה לאפשר לערבים מוסלמים לנהל את השליטה את הר הבית לאחר מאות שנים שבהם הדירו את היהודים ממקומות קדושים תחת שליטתם היא ביטוי להלך הרוח הגלותי והמנותק. בגלל שהציבור הרחב וההנהגה מושפעים מ"אנשי רוח" נישאים ו"מסוייגים" מבחינה מוסרית נמנענו ממכה מקדימה ביום כיפור ובכלל הפסקנו לנצח:
"אולמרט", מזכיר לברן, "הצהיר אז עד כמה 'אנו עייפים כבר מלהילחם, עייפים מלנצח ועייפים מלהביס את אויבינו'. אולמרט גם התוודה באותם ימים בפני ידידו דניאל אברמס, מול חומות העיר העתיקה של ירושלים, כי לא היה מוכן להקריב את חיי ילדיו למענן".

המשמעות של ההססנות וההסתייגות עולה בחיי יהודים. עמדתו של אולמרט היא דוגמא להשפעת הכהנים והגישה הרווחת במחנה שתמציתה שלילה.
- מה אני לא מוכן לעשות (כי ירושלים לא והתנ"ך לא וארץ ישראל לא ועם ישראל לא) אבל כיבוש אדמות שייח מוניס, כפר בלתי עויין שתושביו לא רצחו אף יהודי (בניגוד ליפו) מוצדק כי ב- 48 לא היתה לנו ברירה. אחד משיאי האבסורד שבטיעון הוא העובדה שדווקא על האדמות כאלה (עין הוד, יפו, צפון תל אביב ועוד) מתגוררים "אנשי הרוח" שקוראים לכיבוש 67 בלתי מוסרי.

הגיע הזמן לבחון מחדש את הנראטיב שהתפשט והשתרש.
אודיסאוס והסירנות 680386
1. ליתר דיוק, ישראל ניסתה למנוע את המלחמה בכל דרך אפשרית. פרופ אייל סיזר, מומלץ
אודיסאוס והסירנות 680387
1. הטענה הזו משחקת לטובת הטיעון שלי- ב 49' שרטטנו את הקו הירוק ונתנו אזרחות לכל מי שבפנים למרות שהם התחילו. לעומת זאת ב 68' לא שרטטנו כלום ולא נתנו כלום כשהשאלה מי התחיל יותר פתוחה. תחשוב מה היה קורה אילו היינו נוהגים עם ערביי ישראל ב 49' כפי שנהגנו עם ערביי השטחים 68'. גם הם היו "משגשגים".

2. אכן דיון נפרד. לענייננו השאלה היא רק כמה החיילים שלנו מרגישים צודקים. תזכר ב 1982.

3. אנחנו מסכימים שהמימוש ב 49' היה נכון. השאלה אם המימוש ב 68' היה נכון. תעלה טיעון למה להחזיק את האוכלוסיה המקומית בלימבו 49 שנה זה הדבר הציוני לעשות.

4. כמו שאמרתי- יש גרסאות מצומצמות ומרחיבות ל"הקם להרגך". ללא ספק 67' היתה גרסה הרבה יותר מורחבת מ 48'. יש לי את הציטוט של לוינגר מתגובה 655128

>> אם הערבים היו מביסים את הציונים, כפי שהבטיחו מנהיגיהם ב- 67?

זה דיון אחר. הם לא, ואנחנו דנים בתוצאות של אותה מלחמה כפי שהיו בפועל.

5. המיקום של ההנהגה פחות רלוונטי לשאלה המוסרית לעומת מעשיה.

להיפך. בשטחים היה שקט. הטיעון שלך לא נכון, כי עובדתית ב 49' התנהגנו אחרת, ולא היה שקט יותר ב 49' מאשר ב 68'. חאג' אמין אל חוסייני היה נשיא ממשלת כל פלסטין [ויקיפדיה] ב 49' והפלא ופלא, מרגע שערבי ישראל קיבלו אזרחות וזכות בחירה לכנסת ההשפעה שלו עליהם הפכה לאפסית. מנגד- ההשפעה של ערפאת והפת"ח על תושבי יו"ש, שהיתה אפסית ב 1968, הלכה וגדלה לאורך השנים, עד שהמלכנו אותו עליהם ב 1994.

8. כמו שאמרתי- ביו"ש היה שקט 19 שנה. ערפאת הסתנן ליו"ש אחרי המלחמה וניסה ליצור שם בסיס לפעילותו - לגייס מחבלים, כספים, להקים מחנה אימונים ולארגן התנגדות, אולם נכשל בכך. הוא חזר לירדן וקבע את מפקדתו בכראמה. קרא על הרקע והתוצאות של פעולת כראמה [ויקיפדיה] בהקשר הדיון שלנו.

9. בעניין ההססנות אנחנו מסכימים. תפסיק לגרור לדיון את השדים מעברך, כי אני לא מדבר בשמם והם לא בשמי.
אודיסאוס והסירנות 680388
1. אם ערביי יהודה ושומרון ומדינת ישראל היו עוברים לירדן היה לנו יותר טוב ולהם יותר רע. שרטוט הגבול מבחינת משמעותו להתנהלות והשפעה על האוכלוסיה פחות דרמטי משנהוג לחשוב. פלסטינים יוצאים מדי יום לירדן ללא שום בעיה.

2. צודקים רוב הזמן, מספיק טוב.

3. הסברתי מספר פעמים, התרבות האנטישמית והעוינות מונעים מאיתנו לאמץ את הילידים אל חיקנו החמים.

4. העליתי קישור שכנראה אבד ובו סקירה נרחבת על האיום ב-‏67 ונסיונות הציוניים למנוע את המלחמה. PDF, מומלץ.

5. מנהיג אל קעידה שהה באפגניסטן. האם אחריותו לפיגוע התאומים פחותה מבחינה מוסרית? חלק מהנהגת החמאס נמצאת בחו"ל קורלציה. פת"ח ישב בירדן לבנון ותוניס. הטיעון שמרחק מהנהגת הטרור מביא לשקט לא מחזיק מים. האם אי פעם האוכלוסיה התנערה מערפאת ומעשיו? בנוסף ההבדל בעמדות שמבחינתי הסכסוך הוא ערבי יהודי וערביי יהודה ושומרון הם חלק מהסכסוך.

6. שוב, נקוב בשנים והסבר לאיזה שטחים אתה מדבר. אני מתקשה להבין לקבל הטענה שהערבים התנהגו יפה בשלב כלשהו. מבחינתי גם ארגוני טרור "חיצוניים" (מצרים וסוריה) שהוקמו כדי לפתור את "הבעיה הפלסטינית" (השמדת המדינה והרג יהודים) הם חלק מהמאבק הפלסטיני ואי אפשר לנתק את הזיקה בין המאבק לבין העם והשטח שבו הוא מרוכז.

10. בהמשך לטענת ההבדל המוסרי בין 67 ל- 48 מרחפת שאלה נוספת שמערערת את הסברה שהמוסר הוא שעומד בעיני המחנה.
מדוע המחנה מתמקד במסירת יהודה ושומרון ולא מכליל בתיקון העוול נסיגה מרמת הגולן?
הוכחנו שאפשר לסגת ללא הסדר והדרוזים ברמת הגולן לא היו מתנגדים. זה הרבה יותר פשוט לוגיסטית.
אודיסאוס והסירנות 682159
נראה לי שהתחלנו בדו שיח של כבדי שמיעה. אנחנו מנהלים פינג פונג על הרבה סעיפים ולא ברור לי היכן הסכמת אתי והיכן לא.

שאלת על הבדל מוסרי בין 48' ל 67', אני עניתי, ונראה לי שברוב הסעיפים לא קיבלת את עמדתי, אבל לא שמעתי שאמרת בבירור מה קיבלת ומה לא קיבלת. אז בוא נעבור ונראה איפה אנחנו מסכימים ואיפה לא:

1. מי התחיל.
ישנו הפשט - ב 48' הם התחילו וב 67' אנחנו. על זה לא ענית. אמרת שב 67' שלא היתה לנו ברירה אבל על כך עניתי שיש "הקם להרגך השכם להרגו" מצומצם- כמו ב 48' ומורחב- כמו ב 67', ואין להם אותה זכות עמידה מוסרית.
ענית גם שהם התחילו הרבה לפני 48' ולא הפסיקו מאז. זה עדיין תחת "הקם להרגך השכם להרגו" מורחב ולא מצומצם כמו 48'. האם אתה מסכים שיש הבדל כפי שאני מתאר אותו?

2. מלחמה קיומית או לא
כיוון שב 48' נלחמנו על עצם קיומנו, אני טוען שאפילו אם העוולות היו גדולות יותר היה להן צידוק מוסרי גדול יותר. מסכים? ב 67' הכיבושים היו בחלקם הקטן כורח בטחוני, ובחלקם הגדול יותר הפתעה נעימה. מסכים? לפיכך אפילו אם הפתיחה במלחמת ששת הימים היתה צורך קיומי הרי ההחלטה על חלק מהכיבושים, בלי להתווכח כרגע איזה חלק, לא היתה כזו. לפיכך, כל עוולה שביצענו ב 67' במסגרת אותם "כיבושי רשות" יש לה פחות צידוק מאשר ב 48', שם כל הכיבושים היו כיבושי חובה.

3. ההתנהגות אל התושבים הכבושים.
ב 49' נתנו להם אזרחות וזכויות הצבעה. ב 68' לא נתנו להם זכויות פוליטיות. מסכים שיש כאן הבדל או לא? (לפני שנתחיל עם הסיבות למה).
אם אתה מסביר את ההבדל בהתנהגות שלנו שב 68' הם לא התנהגו יפה, אני אומר שגם ב 48' הם לא התנהגו יפה. הרי הטיעון שלך אומר שהקיום הנרחב והמושרש ברצון הערבי הפלסטיני להרוס ולהרוג. שהגזענות הערבית הפלסטינית, הטרור והאלימות לא הפסיקו כשאל-חוסייני ברח מכאן. אם כך מה עומד ביסוד ההבדל בהתנהגות שלנו?
אני טוען שתושבי הגדה כן התנהגו יפה הרבה שנים אחרי 67', ויוכיח כשלונו של ערפאת לגייס תומכים, כספים ומתנדבים. זה שההנהגה בירדן, בלבנון או בתוניס הוציאה פיגועים זו לא אשמתם של תושבי הגדה. באותה מידה יכולת להאשים אותם בחטיפת מטוס איר פראנס לאוגנדה.
אני טוען שאילו היינו מתנהגים אליהם בהגינות כפי שהתנהגנו אל הערבים תושבי ישראל ב 49' גם הם היו מתנהגים כפי שהתנהגו ערביי ישראל.
אודיסאוס והסירנות 682169
טוב, נעשה סדר.

1. מי התחיל?
הם התחילו, גם בפשט.
לא סופר מי ירה ראשון ולא מכיר מומחה הדיוט או ציבור שחושב שזו הדרך המוסרית לקבוע מי התחיל במלחמה.
היום קל להתווכח אבל מנהיגי הציונים והציבור הציוני שחי בתקופה ידע שהקם להרגך אסף צבא גדול והבטיח בצורה מפורשת תוצאות מרות במיוחד לאותו ציבור. הבאתי קישור שמתאר עד כמה ניסו הציונים למנוע את המלחמה. יותר מכך, הערבים ידעו על הניסיונות למנוע את המלחמה. לכן הנקודה מבחינתי ברורה וחד משמעית. במאזן המוסרי מי שניסה למנוע אלימות בצורה כנה וממושכת נקי מרבב. מי שאיים בהשמדה והעמיד את המתגונן במצב בלתי אפשרי עד שגרם לו לפצוח במלחמה אחראי מבחינה מוסרית לתוצאת המלחמה.

2. מלחמה קיומית.
אידיאולוגיית ההתנגדות לקיום היהודי בלב המרחב הערבי לא ויתרה על הרצון, האלימות ולא על המטרה הסופית.
כשמתחילים למדוד עוולות דרך המקאוומה הערבית סיבותיה ופועלה המדמם עולה שמלחמת השחרור היתה בלתי נמנעת בדיוק כמו 67 ו-‏73 ומלחמות לבנון ועזה.
אם נבדוק את המלחמה שהתקבעה בעיני הציבור כמיותרת ביותר יתברר שצה"ל כבש את דרום לבנון בגלל האיום.
ניתן בקלות לחשוב שמלחמות לבנון 1+2 לא היו מלחמות קיומית כי בסה"כ הגבנו לטרור והפגזות- וממתי טרור וקצת קטיושות הם איום קיומי על מדינה חזקה?
וזאת הפואנטה של המקוואמה.
לבדוק כמה אפשר להרוג ולהזיק ומתי, ולנסות עוד משם וקצת מכאן, שוב ושוב.

הדבר דומה להתקלות בעדת כלבי פרא בעת טיול רגלי. תחילה רק יבחנו אותך בנסיונות תעוזה. נביחות וריצה קלה לכיוון.
נביחות לא הורגות אבל אם לא תגיב בתקיפות לנביחות ימשיכו להתקרב אליך ואם לא תגיב אז סביר שיתקפו אותך. בהתחלה הכלב הטיפש שמחפש להוכיח לשאר ואחר כך כולם.
עשרות כלבים גדולים בעלי יצר תחרות ותעוזה מסוכנים (יותר מנמר בודד ומשועמם) והם בהחלט איום קיומי לטייל הרגלי והרכוב.

המלחמות המבצעים והכיבושים מסתכמים בשורה התחתונה במלחמה קיומית בת מאה שמטרתה הגנה על הציוניים. גם כשהאחרים רק נבחו.
בעיני הדיון סביב בחירת המלחמה הקיומית יותר לא תעזור להבין את ההבדל המוסרי כי האחריות לכאב הערבי טמונה בכוונותיהם ומעשיהם.
מבחינה הומאנית נשארו עם העלבון, כאב ההתפכחות, הגירוש, הבריחה העקירה והבושה.
הציבור הערבי סבל בקץ מלחמת השחרור בסקאלה אחרת לעומת תוצאות 67.
השאלה אם מדובר במלחמה קיומית לא ממעיטה מהכאב הערבי.

מבחינה מוסרית הכאבנו הרבה יותר ב-‏48 (אבל בכל המלחמות אנחנו צודקים) ולכן המחנה ההומאני היה צריך ליילל על רחובות וחיפה לפחות כמו על רמאללה וקלקיליה.

3. התושבים הערבים.
ב 68' לא נתנו להם זכויות פוליטיות. מסכים שיש כאן הבדל או לא?
-יש הבדל. לא סותר את הטענה שלי ואולי אף מחזק אותה.
שוב, המפתח להבנת מעשי הציונים הוא איום קיומי או קיום איומי.
הערבים שנכבשו ב-‏48 סופחו לשלטון יהודי וקיבלו זכויות מלאות כי העריכו שלא יהוו איום.
לא במספרים, בטח שלא ברצון ולא ביכולות. בהתחלה הקפידו וכעבור שנים שחררו את האוכלוסיה הערבית לדרכה.
הערבים של 67 היוו איום. הם עדיין מהווים איום.
אם הערבים יפסיקו לשטוף לילדיהם את המוח בשהידיזם וגזענות גם הם לא יהוו איום.

על מה אנחנו כנראה מסכימים?
על כך שההנהגה החיצונית ‏1 חרצה את גורלם של ערביי 67 וערביי ארץ ישראל בכלל.
אני מסכים שיש בטענה מידה של אמת מוסרית רלוונטית, למרות שאתה מייפה את המצב.
התשובה לשאלה המוסרית: אני משער שגם המספרים הכריעו מעבר לשיקולים אחרים כמו התקווה שהחזרת שטחים יביא שלום, הגלותיות שמעולם לא הרפתה ואולי גם קלות דעת.

_____________

1. שווה לבדוק עד כמה הלאומיות הפלסטינית נולדה ותלויה עד היום בכוחות חיצוניים.
אל-חוסייני שרצח מאות מנהיגים שהתנגדו לדרכו פעל חלק נכבד מהזמן מבחוץ והוכשר לתפקידו הציבורי ע"י הבריטים.
הנהגת מדינות ערב ב-‏48 היא שקראה לערביי א"י לעזוב.
סיבת המלחמה ב-‏67 היתה שחרור אדמות פלסטין.
ערפאת שהתקיים ממימון חיצוני ובכלל, כל תנועות הטרור שהפכו בפועל לסממן הלאומיות הפלסטינית נולדו ופעלו בהשפעה ומימון חיצוני (כיום איראן, מדינות המפרץ אירופה וארה"ב פעם מצרים עירק וסוריה).
גם כיום אני חושב שהסיכוי של הזהות הפלסטינית לשרוד ללא מימון והשפעה חיצונית משול לסיכוייו של דג להתקיים מחוץ לאקווריום.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים