בתשובה לנמר תיאטרלי, 30/07/16 19:29
אודיסאוס והסירנות 682159
נראה לי שהתחלנו בדו שיח של כבדי שמיעה. אנחנו מנהלים פינג פונג על הרבה סעיפים ולא ברור לי היכן הסכמת אתי והיכן לא.

שאלת על הבדל מוסרי בין 48' ל 67', אני עניתי, ונראה לי שברוב הסעיפים לא קיבלת את עמדתי, אבל לא שמעתי שאמרת בבירור מה קיבלת ומה לא קיבלת. אז בוא נעבור ונראה איפה אנחנו מסכימים ואיפה לא:

1. מי התחיל.
ישנו הפשט - ב 48' הם התחילו וב 67' אנחנו. על זה לא ענית. אמרת שב 67' שלא היתה לנו ברירה אבל על כך עניתי שיש "הקם להרגך השכם להרגו" מצומצם- כמו ב 48' ומורחב- כמו ב 67', ואין להם אותה זכות עמידה מוסרית.
ענית גם שהם התחילו הרבה לפני 48' ולא הפסיקו מאז. זה עדיין תחת "הקם להרגך השכם להרגו" מורחב ולא מצומצם כמו 48'. האם אתה מסכים שיש הבדל כפי שאני מתאר אותו?

2. מלחמה קיומית או לא
כיוון שב 48' נלחמנו על עצם קיומנו, אני טוען שאפילו אם העוולות היו גדולות יותר היה להן צידוק מוסרי גדול יותר. מסכים? ב 67' הכיבושים היו בחלקם הקטן כורח בטחוני, ובחלקם הגדול יותר הפתעה נעימה. מסכים? לפיכך אפילו אם הפתיחה במלחמת ששת הימים היתה צורך קיומי הרי ההחלטה על חלק מהכיבושים, בלי להתווכח כרגע איזה חלק, לא היתה כזו. לפיכך, כל עוולה שביצענו ב 67' במסגרת אותם "כיבושי רשות" יש לה פחות צידוק מאשר ב 48', שם כל הכיבושים היו כיבושי חובה.

3. ההתנהגות אל התושבים הכבושים.
ב 49' נתנו להם אזרחות וזכויות הצבעה. ב 68' לא נתנו להם זכויות פוליטיות. מסכים שיש כאן הבדל או לא? (לפני שנתחיל עם הסיבות למה).
אם אתה מסביר את ההבדל בהתנהגות שלנו שב 68' הם לא התנהגו יפה, אני אומר שגם ב 48' הם לא התנהגו יפה. הרי הטיעון שלך אומר שהקיום הנרחב והמושרש ברצון הערבי הפלסטיני להרוס ולהרוג. שהגזענות הערבית הפלסטינית, הטרור והאלימות לא הפסיקו כשאל-חוסייני ברח מכאן. אם כך מה עומד ביסוד ההבדל בהתנהגות שלנו?
אני טוען שתושבי הגדה כן התנהגו יפה הרבה שנים אחרי 67', ויוכיח כשלונו של ערפאת לגייס תומכים, כספים ומתנדבים. זה שההנהגה בירדן, בלבנון או בתוניס הוציאה פיגועים זו לא אשמתם של תושבי הגדה. באותה מידה יכולת להאשים אותם בחטיפת מטוס איר פראנס לאוגנדה.
אני טוען שאילו היינו מתנהגים אליהם בהגינות כפי שהתנהגנו אל הערבים תושבי ישראל ב 49' גם הם היו מתנהגים כפי שהתנהגו ערביי ישראל.
אודיסאוס והסירנות 682169
טוב, נעשה סדר.

1. מי התחיל?
הם התחילו, גם בפשט.
לא סופר מי ירה ראשון ולא מכיר מומחה הדיוט או ציבור שחושב שזו הדרך המוסרית לקבוע מי התחיל במלחמה.
היום קל להתווכח אבל מנהיגי הציונים והציבור הציוני שחי בתקופה ידע שהקם להרגך אסף צבא גדול והבטיח בצורה מפורשת תוצאות מרות במיוחד לאותו ציבור. הבאתי קישור שמתאר עד כמה ניסו הציונים למנוע את המלחמה. יותר מכך, הערבים ידעו על הניסיונות למנוע את המלחמה. לכן הנקודה מבחינתי ברורה וחד משמעית. במאזן המוסרי מי שניסה למנוע אלימות בצורה כנה וממושכת נקי מרבב. מי שאיים בהשמדה והעמיד את המתגונן במצב בלתי אפשרי עד שגרם לו לפצוח במלחמה אחראי מבחינה מוסרית לתוצאת המלחמה.

2. מלחמה קיומית.
אידיאולוגיית ההתנגדות לקיום היהודי בלב המרחב הערבי לא ויתרה על הרצון, האלימות ולא על המטרה הסופית.
כשמתחילים למדוד עוולות דרך המקאוומה הערבית סיבותיה ופועלה המדמם עולה שמלחמת השחרור היתה בלתי נמנעת בדיוק כמו 67 ו-‏73 ומלחמות לבנון ועזה.
אם נבדוק את המלחמה שהתקבעה בעיני הציבור כמיותרת ביותר יתברר שצה"ל כבש את דרום לבנון בגלל האיום.
ניתן בקלות לחשוב שמלחמות לבנון 1+2 לא היו מלחמות קיומית כי בסה"כ הגבנו לטרור והפגזות- וממתי טרור וקצת קטיושות הם איום קיומי על מדינה חזקה?
וזאת הפואנטה של המקוואמה.
לבדוק כמה אפשר להרוג ולהזיק ומתי, ולנסות עוד משם וקצת מכאן, שוב ושוב.

הדבר דומה להתקלות בעדת כלבי פרא בעת טיול רגלי. תחילה רק יבחנו אותך בנסיונות תעוזה. נביחות וריצה קלה לכיוון.
נביחות לא הורגות אבל אם לא תגיב בתקיפות לנביחות ימשיכו להתקרב אליך ואם לא תגיב אז סביר שיתקפו אותך. בהתחלה הכלב הטיפש שמחפש להוכיח לשאר ואחר כך כולם.
עשרות כלבים גדולים בעלי יצר תחרות ותעוזה מסוכנים (יותר מנמר בודד ומשועמם) והם בהחלט איום קיומי לטייל הרגלי והרכוב.

המלחמות המבצעים והכיבושים מסתכמים בשורה התחתונה במלחמה קיומית בת מאה שמטרתה הגנה על הציוניים. גם כשהאחרים רק נבחו.
בעיני הדיון סביב בחירת המלחמה הקיומית יותר לא תעזור להבין את ההבדל המוסרי כי האחריות לכאב הערבי טמונה בכוונותיהם ומעשיהם.
מבחינה הומאנית נשארו עם העלבון, כאב ההתפכחות, הגירוש, הבריחה העקירה והבושה.
הציבור הערבי סבל בקץ מלחמת השחרור בסקאלה אחרת לעומת תוצאות 67.
השאלה אם מדובר במלחמה קיומית לא ממעיטה מהכאב הערבי.

מבחינה מוסרית הכאבנו הרבה יותר ב-‏48 (אבל בכל המלחמות אנחנו צודקים) ולכן המחנה ההומאני היה צריך ליילל על רחובות וחיפה לפחות כמו על רמאללה וקלקיליה.

3. התושבים הערבים.
ב 68' לא נתנו להם זכויות פוליטיות. מסכים שיש כאן הבדל או לא?
-יש הבדל. לא סותר את הטענה שלי ואולי אף מחזק אותה.
שוב, המפתח להבנת מעשי הציונים הוא איום קיומי או קיום איומי.
הערבים שנכבשו ב-‏48 סופחו לשלטון יהודי וקיבלו זכויות מלאות כי העריכו שלא יהוו איום.
לא במספרים, בטח שלא ברצון ולא ביכולות. בהתחלה הקפידו וכעבור שנים שחררו את האוכלוסיה הערבית לדרכה.
הערבים של 67 היוו איום. הם עדיין מהווים איום.
אם הערבים יפסיקו לשטוף לילדיהם את המוח בשהידיזם וגזענות גם הם לא יהוו איום.

על מה אנחנו כנראה מסכימים?
על כך שההנהגה החיצונית ‏1 חרצה את גורלם של ערביי 67 וערביי ארץ ישראל בכלל.
אני מסכים שיש בטענה מידה של אמת מוסרית רלוונטית, למרות שאתה מייפה את המצב.
התשובה לשאלה המוסרית: אני משער שגם המספרים הכריעו מעבר לשיקולים אחרים כמו התקווה שהחזרת שטחים יביא שלום, הגלותיות שמעולם לא הרפתה ואולי גם קלות דעת.

_____________

1. שווה לבדוק עד כמה הלאומיות הפלסטינית נולדה ותלויה עד היום בכוחות חיצוניים.
אל-חוסייני שרצח מאות מנהיגים שהתנגדו לדרכו פעל חלק נכבד מהזמן מבחוץ והוכשר לתפקידו הציבורי ע"י הבריטים.
הנהגת מדינות ערב ב-‏48 היא שקראה לערביי א"י לעזוב.
סיבת המלחמה ב-‏67 היתה שחרור אדמות פלסטין.
ערפאת שהתקיים ממימון חיצוני ובכלל, כל תנועות הטרור שהפכו בפועל לסממן הלאומיות הפלסטינית נולדו ופעלו בהשפעה ומימון חיצוני (כיום איראן, מדינות המפרץ אירופה וארה"ב פעם מצרים עירק וסוריה).
גם כיום אני חושב שהסיכוי של הזהות הפלסטינית לשרוד ללא מימון והשפעה חיצונית משול לסיכוייו של דג להתקיים מחוץ לאקווריום.

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים