בתשובה לאריק, 20/02/17 9:14
בג״צ פרידמן 689826
ותגובה קצת יותר עניינית -
אני לא כל כך מבין למה לטענתך: "אפשר, ואפשר שלא". אם אנחנו מסכימים ש"חוקה היא סט של עקרונות יסוד או תקדימים מבוססים אשר על פיהם מדינה או ארגון אחר מתנהלים" האם אתה טוען שאפשר לטעון ברצינות שאין לישראל סט עקרונות כזה? אולי כדאי להזכיר כמה מדינות נעדרות חוקה, ולהסתכל איך הן מתנהלות... אני חושב על סין, צפון קוריאה או רוסיה, לכל המדינות האלה יש מסמך שנקרא: "חוקה" אבל המסמך הזה מכיל מילים ריקות בלבד, אין שום סט של עקרונות או תקדימים, ואם פוטין רוצה משהו אז פוטין יקבל אותו ושום דבר שכתוב בחוקה לא יעצור אותו. זה לא המקרה בישראל, בישראל יש סט של כללים ותקדימים על פיהם מתנהלת המדינה, ישראל הכניסה ראש ממשלה לכלא בגלל שהוא עבר על החוק (ולא בגלל שהוא הפסיד בבחירות), ישראל מנעה מראש הממשלה לפטר פקיד בגלל דעותיו הפוליטיות... אני חושב שיש כאן שתי טעויות:
1. כשאנשים מדברים על חוקה הם חושבים הרבה פעמים רק על המקרה האמריקאי. זה המקרה שלומדים כמקרה מבחן למרות שהוא די יוצא דופן. כדאי לזכור שהחוקה האמריקאית עצמה השתנתה באופן משמעותי מאז שהיא נכתבה. לא רק בעזרת 27 תיקונים, אלא בעזרת עשרות תקדימים ומנהגים שנהפכו לחלק מהותי מהחוקה האמריקאית. למשל, הרעיון שאסור לקונגרס לקבל חוקים שמנוגדים לחוקה, ושבית המשפט העליון הוא הפרשן לחוקה וככזה הוא רשאי לבטל חוקים של הקונגרס הוא החלטה של בית המשפט (1803, יותר מעשרים שנה אחרי הקמת ארה"ב) והרעיון שאסור למדינות לפרוש מהאיחוד הוא רעיון שנכפה על מדינות הדרום בעזרת החרב.
2. כשאנשים מדברים על חוקה הם מצפים לראות מסמך אחד חתום ונעול שהכותרת שלו היא: "חוקה". היסטורית, רוב החוקות שנכתבו ונתחמו לא היו שוות את הנייר עליו הם נכתבו והפכו להיות אות מתה ברגע שנכתבו. חוקה אמיתית היא דבר חי, שלא תמיד מצוי במסמך בודד או בתקדים בודד ולפעמים נכתב פרקים פרקים (כמו במקרה הישראלי).

ובקשר לזווית הפוליטית, אני חולק עליך בקשר לרבין, לדעתי בהקשר הזה הוא שייך לאותו מחנה כמו פרס (ושמיר, ונתניהו, ואולמרט, ושרון וברק, ובן גוריון, וגולדה, ושרת... אולי כל ראשי הממשלה מלבד בגין). אני מסכים שהיו שתי מחנות ושלתקופה מסויימת (שנות השישים עד לסוף האלף) היה תהליך של מעבר בין המחנות המחנות הפוליטיים. היו כאן, לדעתי, שני תהליכים מקבילים:
1. אידיאולוגית, באופן היסטורי הימין הבורגני והליברלי תמך בחוקה (ממש) בזמן שהשמאל הסוציאליסטי והביטחוני תמך בקומבינות. בשלב מסויים החל הימין לפנות לערכים יותר לאומנים דתיים וביטחוניים, שמעצם טבעם ראו בחוקה, או לפחותל בחוקה חילונית, כמשהו שלילי, ובמקבלי השמאל שנהפך לעירוני ובורגני יותר ראה את החוקה כמשהו יותר ויותר חיובי.
2. פוליטית, הימין הקלאסי גדל על האתוס של שלטון מפא"י הדורסני, שבן גוריון ניסה לפטר את ישראל אלדד ובג"ץ היה זה שמנע את זה ממנו (בלי חוק אגב), בזמן שהשמאל הקלאסי גדל על האתוס של הפלמ"חניקים שגונבים תרנגולות. בתחילת שלטון הימין עדיין היה חשש מסויים בקרב חלק מראשיו שזה דבר זמני, ולכן היה רצון לחזק את בית המשפט (למשל, לחוקק את החוק שאמור היה למנוע מבן גוריון מלפטר את אלדד), ובו בזמן חלק מהשמאל לא ממש הפנים את העובדה שהם איבדו את השלטון, ולכן הרעיון של לתת לשופטים להחליט משהו נשמע להם מופרך (בלי בג"ץ ובלי בצל"ם - רבין), ובמקביל, היתה זרימה של קומבינטורים חסרי כבוד לשלטון החוק מהשמאל לימין (דיין, שרון, ויצמן).
מה שמוזר, בעיני, זה שהמצב היחודי הזה הסתיים די מזמן, מלבד איזה בגין שקופץ מידי פעם, אין בימין מי שבאמת מתנגד לביטול כמה חוקי יסוד, יש להם רוב כבר כמה כנסות, ויש להם הרבה תמיכה באופוזיציה (אולמרט לא בכנסת, אבל הממשיכים שלו עוד שם), למה הם לא עושים את זה? ממה הם מפחדים? הם כל כך רוצים להיות כמו ברוסיה, למה הם לא לומדים מפוטין?

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים