בתשובה לצפריר כהן, 01/11/18 13:18
אימוץ בשנות קום המדינה 702417
תהליך האימוץ בשנות קום המדינה
בשלב ראשון, צריך להסביר כי אימוץ ילדים התנהל מקום המדינה ועד שנחקק חוק אימוץ ישראלי (1960) ע"פ התהליך שהיה נהוג בתקופת המנדט. מי שטיפלו בכך היו העובדים הסוציאליים של לשכות הסעד ברשויות המקומיות שהיו כפופות גם למשרד הסעד הממשלתי. העו"ס הכינו לילד תיק אימוץ והגישו אותו לשופט בית המשפט כדי שיוציא צו אימוץ המורה למסור את הילד למשפחה המאמצת. אין עד היום ראיה למקרה של אימוץ שעשו רשויות המדינה (העו"ס) ללא צו אימוץ. בכל אופן לא מצאתי מקרה כזה בדו"ח קדמי. (יש לך רעיון איך אפשר להוכיח שזה היה הנוהל הרשמי?)
בשלב השני, צריך להסביר שהבעייה שראתה ועדת קדמי בנוהל האימוץ (ושאולי נבע מהעדר חוק אימוץ מלא ומפורט) היה בשלב המקדים להליך האימוץ עצמו. כאשר העו"ס נוכחו כי ילד המצוי באחד המוסדות שבניהול המדינה הוא נטוש ("ניתוק קשר"), הם יכלו לעשותו מועמד לאימוץ. הבעייה היא שלשלב הזה לא היו נוהלים וכללים קבועים מראש והוא נעשה ע"י העו"ס ע"פ שיקול דעתן ו"ללא דיווח לגורם מרכזי כלשהו, ללא בקרה ופיקוח של גוף בכיר וללא נקיטה בצעדי איתור ראויים". (דו"ח קדמי עמ' 253-4)
לכך היו 2 ההשלכות:
א. לא נקבע ולא הוגבל מי והיכן רשאי לעסוק באימוץ. בד"כ אומצו ילדים ששהו במוסדות הילדים של ויצ"ו בת"א, בירושליים ובצפת ומוסדות אומנה ושבתאי לוי בחיפה (דו"ח קדמי עמ' 63). יחד עם זאת היו מקרים בהם ילדים אומצו באופן ישיר מבתי חולים, מוסדות רפואיים אחרים ובתי התינוקות במעברות (ראש העין, עין שמר, לוד).
ב. הועדה כתבה על "מסירה מזדמנת לאימוץ" שבה כאשר הילד, בגלל "ניתוק קשר", הפך מועמד לאימוץ הוא איבד את זהותו ונמסר לאימוץ תחת זהות חדשה. במצב כזה לא היה ניתן לעלות על עקבותיו של ילד כזה אח"כ. הועדה מצאה כי מצב כזה היה אפשרי בבתי התינוקות במחנות העולים כאשר ההורים הפסיקו לבקר את ילדיהם לתקופה ארוכה (והועדה איתרה וחקרה מקרים של שלוש ילדות כאלו) ובבתי חולים על רקע אי איתורם של הורים לצורך החזרת תינוקות שהחלימו (לא אותר אף מקרה כזה) (דו"ח קדמי עמ' 152).
הועדה מדגישה "לא נמצא ולו גם מקרה אחד של תיעוד כוזב, שנועד להסוות מסירת תינוק לאימוץ בתיעוד המוכיח את פטירתו". (דו"ח קדמי עמ' 256)

מה דעתך?

חזרה לעמוד הראשי

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים