בתשובה לדב אנשלוביץ, 24/02/19 7:44
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אתה צודק שמאז שהחל השימוש בטילי שביט תלת-שלביים הלוויינים מגיעים למסלולים של מעל 400 קילומטר ששם הדעיכה המסלולית היא פחות מהירה. עדיין, טילי שביט יכולים להביא מטען של מאות ק"ג לגובה של מאות קילומטרים, כאשר הם עצמם שוקלים עשרות טונות. להשוואה, הטילים שמיועדים להביא לווייני תקשורת במשקל של טון או שניים למסלול גאוסטציונרי, הם במשקל של מאות טונות. אני לא מהנדס טילים, אבל לדעתי מדובר בסדר גודל אחר לגמרי ובטכנולוגיה מורכבת בהרבה. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אולי כדאי לומר כאן שבהחלט יש להבדיל בין טכנולוגיית לווינים1 לבין טכנולוגיית שיגור. גם הראשונה, שישראל כבר נמצאת עמוק בתוכה כשלושים שנה, היא טכנולוגיה מורכבת מאד, אולי אפילו יותר מורכבת באספקטים מסוימים מטכנולוגית משגרים. טכנולוגיית שיגור גם היא טכנולוגיה מורכבת ו(נניח) מתקדמת, אבל היא שונה מאד. למשל, לא ברור לי בכלל שטיל שמעלה לווין למסלול גיאוסטציונרי (כ-35,000 קילומטר מעל פני הים) מורכב בהרבה מטיל שמביא אותך לגובה 1000 קילומטר - הוא פשוט צריך להיות גדול יותר ולהכיל הרבה יותר דלק2. ההישג הטכנולוגי המרשים (לטעמי) של 'בראשית' הוא קודם כל שהיא נבנתה במשאבים זעומים יחסית, באופן פרטי, ואם אכן תשלים את משימתה זה יהיה בעיקר מעורר השראה ומעודד ילדים/דות ואחרים להשתתף בפרוייקטי חלל. ברור לגמרי שיחסית ליכולת הטכנולוגית של ישראל כמדינה בתחום הלווינות, 'בראשית' כנראה לא מהווה שום קפיצת דרך קדימה. אני אגב התרשמתי גם מתכנון המסלול שאכן נראה חסכני מאד בכמות הדלק הנדרשת. 1 גשושית במקרה הזה? 2 אני לא מדבר כמובן על טיל ישיר לירח שהוא אכן מורכב בהרבה כי המשימה ארוכה הרבה יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצטרף למחמאות. ראשית: זו הקבוצה הראשונה (והיחידה בינתיים) מבין כל הקבוצות שניגשו לתחרות גוגל לונאר אקס פרייז [ויקיפדיה] שהצליחה לשגר חללית לירח. שנית: ההישג מועצם על ידי ההיקף הזעום יחסית של מימון שהקבוצה פעלה בו. מילא להיות המעצמה הרביעית שמצליחה לשלוח גשושית שתנחת על הירח, אבל לעשות את זה בתקציב של פחות ממאה מיליון דולר זה הישג מטורף. זהו פרויקט פורץ דרך שמראה עד כמה הירח נגיש היום. אני מצטרף למחמאות גם על תכנון המסלול המתוחכם והחסכוני בדלק. כדי להבין עד כמה תכנון וביצוע מסלול כזה הם מאתגרים אני ממליץ על המשחק Kerbal Space Program [Wikipedia] שהוא סימולציה של תכנית חלל שכוללת מנוע פיזיקלי מלא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המעצמה השביעית וליתר דיוק המעצמה השמינית. אחרי התקשורת שהפרזותיה ראויות ל"מחמאות" בפני עצמן. הצץ לרגע בטיל פאלקון 9 שהרים את הגשושית הישראלית ביחד עם עוד לווין תקשורת אינדונזי לשמיים, ותסיק שהירח ממש לא נגיש גם היום. אני כעת השתכנעתי במה שכתב איזי. רק העלות של השיגור הבודד עצמו של הטיל מגיעה למחצית העלות המשוערת של הגשושית הישראלית. נראה לי שלא לישראל ולא לאיראן יש היכולת לייצר טיל כזה שאגב יוצר גם הוא ע"י חברה פרטית. הסיבה להשערתי זו היא שלא צריך טיל דו-שלבי באורך 70 מ' שהשלב הראשון הרב-פעמי שלו נושא 9 מנועים, כדי להטיל פצצה של כמה טונות על טהרן או ת"א. לטילים הללו יש עדיין את הנטייה המרגיזה להתפוצץ מדי פעם על כני השיגור יחד עם מטענם רב הערך. אני נוטה לחשוב שישראל גם לא יכולה להרשות לעצמה תעשייה מסוכנת כזו של כלי רכב שאחת לבערך 100 נסיעות מתפוצצים לעננת גז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שיש הבדל גדול בין הטכנולוגיה של שיגור לווין למסלול ארץ נמוך (LEO) לבין מסלול גבוה (HEO) גיאוסינכרוני או גיאוסטציונרי. משגר כמו השביט למסלול נמוך ולווין קטן יחסית יכול להתבסס על דלק מוצק. משגר של לווין במשקל כמה טונות למסלול גבוה מתבסס על דלק נוזלי בטמפרטורה קריוגנית (אולי בתוספת של איזה בוסטר של דלק מוצק), זה הרבה יותר מורכב (וגם מפחיד, אם אתה חושב על כמה מאות טונות של החומרים האלה שרק מחכות להזדמנות לדלוף ולהתלקח). דלק נוזלי גם דורש ניהול של הבעירה, בניגוד לדלק מוצק שפשוט בוער עד שנגמר. משגר גדול גם מורכב מכמה יחידות שפועלות במקביל וצריך לוודא איזון ביניהן, הוא עשוי לכלול יותר שלבים וכו'. אגב, עד כמה שידוע לי בלווינים מסחריים היום המשגר לא מעלה בדרך כלל את הלווין למסלול הגיאוסטציונרי אלא מביא אותו למסלול עם אקסצנטריות גבוהה והלווין בעצמו מתקן בהדרגה את המסלול שלו ומעגל אותו - זה יותר יעיל מבחינת השיגור, אבל החסרון הוא שזה תהליך ארוך שעלול להמשך חודשים רבים עד שהלווין שהושקעו עשרות מיליוני דולרים בבנייתו ושיגורו מתחיל להחזיר את ההשקעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נשמע לי סביר שאכן יש הבדל. אבל, כמו שאמרת בתגובה אחרת כאן, אי-הכניסה של ישראל לטכנולוגיה הזאת נובעת מכך שאין בו שום צורך במשאבים המוגבלים שלנו, ולכן גם אני לא רואה כאן כבעייה או חסרון טכנולוגי. או בניסוח אחר - אין לא יכול, יש לא רוצה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועכשיו אני רואה שדב למטה הקדים אותי וכתב כמעט אותו דבר. לא נורא. בקשר למסלול האקסצנטרי - בעצם זה בדיוק אלגוריתם הפוך משל בראשית: זו מפעילה את המנועים באפוגיאה וזו מפעילה אותם בפריגיאה. כי, כמובן, מטרתה של האחת היא לעגל את האליפסה ומטרתה של השנייה למתוח אותה ככל האפשר. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |