בתשובה לאור, 08/08/02 15:40
 |
|
 |
||
|
||||
 |
העיסוק במחבר יכול לתת לנו הבנה לא רק ליצירה אלא גם לשאלה מדוע בכלל אנחנו נהנים או מושפעים מהיצירה. לעניין פרשות והבנת היצירה לאור ביוגרפית המחבר: האם אפשר לוותר על התרומה שנובעת מידיעת מידיעת הביוגרפיה של למשל, ארתור רימבו? האם אתה חושב שאין חשיבות לידיעה שאת היצירה האדירה הזו כתב נער בין 16 שבגיל 18 הוא מיצה את יכולתו האמנותית ונדם. לבית הגידול שלו, לנצרות, ליחסיו הארוטיים והסדו-מזוכיסטיים עם משוררים בעלי שם אין שום משמעות כשבאים להבין רבדים פנימים בשירתו? מקריאה בשירתו, במנותק מהמחבר, אפשר ללמוד ולהבין הרבה מאד, אבל האם ידיעת הביוגרפיה שלו לא מוסיפה דבר מה משיכול להאיר באור חדש את התימות והפואטיקה שלו? אני זוכר שלפני כמה שנים קראתי בהארץ סדרת מאמרים שמנתחים את "תמול שלשום" של עגנון ובהם הראה הכותב את הרבדים התלמודיים והשמוש המיוחד שעגנון עשה בהם (אולי למשהו יש העתק מהמאמרים האלה). מי שקורא עגנון ולא מכיר את הביוגרפיה שלו ויחסו לדת, למשל חוקר שבדי, האם הוא יעלה על דעתו לבדוק את הצדדים האלה בצורה עמוקה? האם אפשר בכלל לקרוא את עגנון במנותק מהידיעה שהוא יהודי שנולד בעירה באירופה וכו'? לקרוא ודאי וודאי שאפשר אבל לנסות לראות משמעויות נוספות אי אפשר יהיה בלי להתייחס לביוגרפיה שלו, ולו כנקודת מוצא. כמה מלים על היחס בין יוצר לקורא: אחת השאלות הגדולות שמטרידות אותנו, ובאה לידי ביטוי כל חודש עם פרסום שיר חדש באייל, היא - מה זאת אמנות בכלל ומה הופך סתם שיר ליצירה גדולה ומשמעותית, בפרט. כמו הרבה דיונים באייל בשנה האחרונה, גם השאלה הזו צריכה להיתכנס ולהיבחן תחת קטגוריה של הנפש או למעשה, המוח (רק שיר אחד ידעתי...). יצירה אמנותית, כמו מחקר מדעי, הם חלק מיכולת מאד ספציפית של המוח - רכישת ידע (ידע במובן הכללי ביותר של המלה). יצירת אמנות מביאה לידי שכלול יכולת קוגנטיבית מורכבת ביותר שקיימת אצל האדם - הכושר של נפש או תודעה של מוח אחד להשפיע של התודעה של מוחות אחרים. אמנות, כמו כל פעילות של האדם, אשר מעבר לצרכים בסיסיים של חילוף חומרים וכו', יכולה להתקיים רק בסביבה של אנשים אחרים. היכולת שלנו ללמוד חשבון נובעת מצד אחד מהתכונות המולדות והנרכשות שלנו - ביוגרפית "הלומד" - ומהתכונות של המורה, או ביוגרפית "המלמד". שתי הביוגרפיות הללו פועלות בסביבה תרבותית שמאפשרת לכאורה לנתק את ה"יצירה" או ה"חשבון" או ה"ידע" מהאנשים עצמם ולמקם אותה במסגרת של "תרבות" שכאילו מתקיימת בחלל מנותק. אבל גם המוח של היוצר וגם המוח של הקורא מנצלים יכולת מוחית יחודית אוניברסלית - יכולת המוח ליצור ולהכליל תופעות קונקרטיות לכלל רעיון מופשט מצד אחד והיכולת לפענח את ההפשטה הזו בחזרה תוך השוואה לתופעות ספציפיות. אולי הפער בין האבסטרקט לקונקרטי מהווה יצירה אמנותית, והיכולת ליצור על סמך הפער הזה היא ביוגרפית ה"יוצר" והיכולת לזהות את הפער הזה היא ביוגרפית ה"קורא". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
טענתך שבה ומעלה את השאלה מהו ניתוח של יצירה ומה אנו מחפשים ביצירה, מי נמצא במוקד. ניתוח יצירה, בעיניי, אינו "כל מה שניתן להגיד על היצירה", אלא עמידה על התכונות המבניות שלה אשר מייצרות משמעות. כפי שחוקי השפה הופכים אוסף צלילים למילה אז אני שואל מהם החוקים שהופכים אוסף מילים ומשפטים ליצירה אחת בעלת משמעות.במחקר כזה אין כל ערך לשאלה מי כתב את הדברים או מהיכן הוא בא. גם כשמדובר ברימבו או בעגנון. אם היצירה מכוונת לשדה חיצוני מסוים, כמו למשל התלמוד, אז הרי החיפוש שם הוא רלוונטי, ואם היא לא אז לא. תאר לך שעגנון היה רוצה לכתוב משהו שאינו קשור לאורח חייו אבל היו בכוח מדביקים לו את זה? זה היה סגנון הלימוד של לפני שנים רבות בבתי הספר. הרוח הציונית הנלהבת פירשה כל דבר לפי דרכה גם כשאין לו כל זיקה לעניין. זה המחיר של שימוש במידע חיצוני. ברגע שאתה "מערב הורים" (כפי שנאמר פה למעלה) אתה לעולם לא יודע היכן זה נגמר. מדבריך על רמבו עולה כי אתה מתכוון לפואטיקה של משורר: לא לזה כיוונתי אני. כוונתי הייתה להבנת דרכה של היצירה הבודדת ולא למכלול יציות ואם אני כן עוסק ב"פואטיקה" הרי אני מתייחס אליה כמכלול סגור של תכונות שאותן אני חוקר ולא כביטוי לחייו של אדם. ישנן מחקרים כאלו על שפתו של משורר, על מוטיבים חוזרים ביצירותיו אבל גם שם עוסקים ביצירה ולא בחייו והם לא רלוונטיים. שוב: לביוגרפיית היוצר אין רלוונטיות לסוג המחקר העוסק בתכונות המבניות של השיר ולאופן שהן מייצרות משמעות. לסוג אחר של מחקר הביוגרפיה כן יכולה להיות רלוונטית. אבל שוב, הכול באוויר. למה כונתך ב"להאיר באור חדש את התימות והפואטיקה שלו"? אני רוצה לראות ולו דוגמה אחת פשוטה כזו. איך זה מאיר באור חדש? יתירה מזאת: אם זה מאיר באור חדש אין לי בעיה עם זה. הבעיה היא אם זה האור היחיד. הביוגרפיה של רמבו למשל עשויה להעשיר אותנו במובן של "תקשורת עם המשורר", הבנת חייו, כמו שכל ידיעה על כוונת הדובר תסייע לנו להבין טוב יותר את המסר הלשוני שלו. אבל לא תקשורת עם המשורר אני מבקש, אלא תקשורת עם השיר... דבריך על ביוגרפיית הקורא אכן ידועים. מחקר השיר הוא למעשה העצמה של יכולת האנושית ליצור ולהבין טקסטים חדשים. היכולת הזו נמדדת בכישורים קוגניטביים טהורים כגון החיפוש אחר קוהרנטיות, וביכולות יותר ספציפיות אחרות. זיהוי פערים ותרגום הכללי לספיציפי וכן תהליכים אחרים הם העומדים ביסוד ההבנה של השיר. תהליכי פיענוח אשר יש להם מקבילה פשוטה יותר בתהליכי ההבנה של שפה. אתה מקודד מידע במילים וזה מפוענח אצל הנמען. המשורר מקודד מידע בשיר וזה מפוענח אצל הקורא. חוקי הקידוד והפיענוח של השפה ידועים לכולנו ונקראים דקדוק. מהם חוקי הקידוד והפיענוח של השיר? ביוגרפיות הקורא והיוצר מצומצמות לכדי התכונות הקוגנטיביות או האנושיות של כל אחד מהם. לא ניתן להתיחס לכל אחד מהם באופן אישי ונפרד וקונקרטי כמו שלא ניתן לפתח חוקי דקדוק אישיים לכל אדם. האישי נבנה על הכללי. כל יוצר נשען על תכונות קיימות בשפה ובמוח. זהו המחקר. הנופך האישי שנוסף להם אינו יכול לעמוד למחקר כי אינו קבוע ואינו נשנה בכל יצירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יצאתי כנגד הקביעה המוחלטת של "אסור בתכלית האיסור" להשתמש בביגרפיה של היוצר, ומסתבר שנסוגת מהנחרצות הזו. בנוסף לפרשנות שביוגרפית הקורא מביאה ליצירה (ואתה לא תתכחש לעובדה שאי אפשר לפרשן, לנתח, להבין או להתרגש מיצירה במנותק ממה שאתה עצמך מביא), ובנוסף לפרשנות שמנסה להתעלם מהיוצר, אפשר להעשיר את החוויה שלנו גם כשמוסיפים פרשנות על סמך ביוגרפית היוצר. כפי שכתבתי, יצירת אמנות היא סממן מאד מיוחד של היכולות שלנו, וזה הנסיון המודע והמתוכנן של נפש/תודעה/תבונה אחת להשפיע על נפש/תודעה/תבונה/רגש אחרת דרך מדיום של סמלים תרבותיים חיצוניים. לא שאני מתכוון לגרום לך לבכות על ידי זה שאני מחטיף לך מכות אלא על ידי זה שאני מלכלך בדיו שחורה נייר לבן ושנינו שותפים לתרבות סמלים שמאפשרת לנו לתת פירוש למדיום החיצוני הזה וכך להשפיע נפש על נפש (ואני לא מתכוון למטפורה פואטית אלא למשהו מאד קונקרטי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא לא, לא נסוגותי מטענתי, אני רק הבהרתי אותה על רקע הגישות לטקסט בכלל. הבהרתי כי השימוש במילה "ניתוח של טקסט" הוא רחב והוא הקובע את מידת הרלוונטיות של ביוגרפיית היוצר. אני עדיין נחרץ בדעתי שביוגרפיית היוצר אינה רלוונטית בשום פנים באופן אבל למה? היא רלוונטית לסוג המחקר שאני רואה כמחקר ה"נכון" ובכל מקרה לאותו סוג של מחקר גם אם אינו "נכון". מה שכן, אני לא שולל שימוש בביוגרפיית היוצר לסוג אחר של מחקר. לגבי מה שאני מביא ליצירה. במקרה אני קורא על זה עכשיו אבל אני רק באמצע. בקיצור מה שנאמר בטקסט הזה הוא שקיימת "כשירות פואטית". למה הכוונה? כמו שאדם הופך רצף של סימנים צליליים או גרפיים לבעלי משמעות על פי כשירות לשונית ועל פי כללי השפה - בלי שמשנה מי הוא ומה הוא - כך אדם הופך טקסט לשוני לטקסט ספרותי בהסתמך על כשירות פואטית: יכולת טבועה בו, מולדת או נרכשת והאחרונה סבירה יותר - להבין טקסט כספרות, לא משנה מי הוא ומה הוא. מכאן שמושא המחקר (המחקר הסטרוקטורליסטי שבו אני מאמין) הוא אותן קונבנציות, אותם מרכיבים שהופכים טקסט לשיר וגורמים לאדם לראותו כשיר וליוצר לראותו כשיר. אותן קונבנציות מוכתבות על פי תקופה, ז'אנר, ידע וניסיון נרכשים. אין שום רלוונטיות לאישיות הייחודית של הכותב או של היוצר (וכל יוצר הוא גם קורא) אלא לקונבנציות שהם נשענים עליהן. כלומר, הקורא והיוצר, במידה שהם רלוונטיים למחקר, הם קונסטרוקטים מופשטים בעלי המממשים קונבנציות פואטיות ואותן קונבנציות הן מושא המחקר. כן! נכון! אפשר מאוד להעשיר את החוויה שלנו (וגם להרוס אותה...) תוך ידיעת הביוגרפיה של היוצר או מידע נוסף (נכתב בכלא בצריח מבודד, בדגניה א' בימי העלייה השנייה...) אולם "אנחנו" או ה"חוויה שלנו" הם לא מושא המחקר! מושא המחקר הוא הרצף הלשוני לפנינו ואותן תכונות פנימיות ההופכות אותו לבעל משמעות בעינינו. דיברת על תרבות. הספרות היא קריאת סימנים ומתן פרשנות להם. הסמיולוגיה חוקר את הסימנים האלו ואת האופן שאנו מעניקים להם פרשנות. לא מי כתב, לא מה אני אישית מרגיש בעניין, אלא האופן שבו מוענקת משמעות. מהם הגורמים ומהן הצורות שמביאים להענקת משמעות כזו ולא אחרת. זו השאלה! |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי |  |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |