בתשובה לליאור גולגר, 16/10/02 20:03
 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני, למשל, חיכיתי עד עכשיו כי לא היה לי ברור שההצעה רצינית. נניח ששרון יכריז בפומבי על ידנו המושטת לשלום לכל שכנינו (זאת אומרת, אלו מבינהם שפרט לשלום לא רוצים שום דבר). מה אתה מצפה שיקרה? מה מנע מכל המדינות האלה לחתום על הסכמי שלום איתנו עד עכשיו? אם בכלל נזכה לתגובה מעירק, היא תהיה רשימת החטאים שלנו שבגללם לא-יעלה-על-הדעת לעשות איתנו שלום, ורשימת הדרישות המיידיות כדי שאפשר יהיה להתחיל לדבר (נסיגה מלאה, ירושלים, שיבה). מה יצא מזה? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בין ממשלת עירק לממשלת ישראל, ותקשורת ישירה היא אבן היסוד לפתרון כל סכסוך, אייל אינקלוסיב. אתה יודע מה, עצם העובדה שהציבור בישראל ובעולם ידע נגד מי אנחנו, עד מתי ולמה, כבר יתן לנו זריקת דחף מדינית, מסחרית ואפילו מוראלית. תחושת היאוש הגוברת בציבור לא נובעת מחולשה צבאית אלא מחוסר-אונים - כי אצלנו אוטובוסים ממשיכים להתפוצץ כאילו כלום והעולם ממשיך לשנוא אותנו על לא כלום. הצעת השלום לעירק תשנה לפחות את אחד הגורמים הנ''ל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצא מזה שנוי הטון. מדינת ישראל נתפסת (בצדק או לא, זה לא כל כך משנה) כבריון השכונתי. מדינה שאינה מסוגלת לפנות לשכנותיה בטון שאינו מתלהם או מאיים. שנוי הסגנון יכול להיות התחלה נאה. אולי בעקבותיו יבוא גם שנוי המהות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מפענח נכון את הדיווחים על אירועים כאלה, פנייה פומבית ממנהיג למנהיג תמיד באה אחרי שפרטים מסויימים סוכמו באופן דיסקרטי. אחרת (במדה מסוימת של צדק), הפנייה נתפסת כפופוליסטית, והיא בכלל לא תעלה לדיון רציני. יש שתי אפשרויות: יתכן שמגעים חשאיים יעלו שעירק (ואיראן, ולוב, וסודן) מעוניינת בשלום עם ישראל (במציאות הנוכחית) - ואז אין שום סיבה לחכות; אלא שזה נראה לי לא סביר (כי הליגה הערבית לא נולדה אתמול). ואם מדובר רק באקט של יחסי ציבור, אני לא חושב שזה ממש משנה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |