לבנון 10520
ושוב, למרות הבדלים מהותיים בהיבט הצבאי, המצב הנוכחי דומה למדי למצב הלבנוני. ממש כשם שהחיזבאללה נחרד מהאפשרות של נסיגה ישראלית מלבנון, היות שזו תשמוט את הקרקע מתחת ללגיטימיות של פעולותיו האלימות (שדומה שעכשיו ברור שהנוכחות הישראלית בלבנון לא היתה המניע היחיד להן), כך גם הרשות הפלסטינאית חרדה מפני הכרזה על סיום הסכסוך באופן שיכבול את ידיה בעתיד. הסיבה לכך היא, שבלי שום קשר לשאלות ערטילאיות בנוסח "מה הערבים רוצים באמת", לא קיים קונסנזוס ערבי על מהותו של ההישג הטוטאלי הרצוי לצד הפלסטינאי בסכסוך. לאור זאת, לנוכח כל הסדר סופי עתידי, יהיו מי שיטענו שלא הכל הושג (מה שלא כן בצד הישראלי, למרות שלגביו קשה בהרבה להגדיר את ההישג הרצוי), ואת מה שלא הושג - יש לצאת ולהשיג, ולא רק באמצעים מדיניים (שגם הם מוגבלים מאד לאחר שהסכסוך מוכרז רשמית כלא-קיים).
במצב זה, כפי שטל כותב, עדיפים לצד הפלסטינאי הסדרי-ביניים בלתי-מחייבים (-אותו, לנוכח חוסר-סימטריה אינהרנטי), ואף שמירה על רמה מסויימת של אלימות בשטח לאורך זמן - אותה רמה שישראל יכולה לחיות איתה - ממש כפי שהיה בלבנון - מבלי להגיב בחריפות-יתר, וכך שאם כן תגיב - התוצאה תהיה הסדר-ביניים נוסף, שיהווה שיפור-עמדות מבחינתם של הפלסטינאים.
כפי שכתבתי כבר במקום אחר, ההתנהלות הישראלית מול אסטרטגיה כזו לא תהיה שונה מזו שראינו בלבנון. גם פעולות חד-צדדיות (שכבר ראינו 2 כדוגמתן בימים האחרונים) תנקטנה ע"י ישראל, מתוך תקווה לשפר עמדות בזירה הבינ"ל, אולם ללא הישגים משמעותיים בזירה זו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים