ערפאת הופך שולחן 10634
הסכם אוסלו התבסס על העקרון שלא יורים אלא מדברים סביב השולחן הדיפלומטי. למרות שעקרון זה הופר מדי פעם, הרי שבמשך שנות קיומו של "תהליך השלום" החלה לבצבץ התוצאה הסופית של התהליך, נשארו סימני שאלה מעטים בלבד באשר לדמות ההסדר הסופי (הביטוי לכך שהתמונה הסופית כבר הצטיירה פחות או יותר היו אמירות כגון: "עוד כמה אינצ'ים של הבנה והעניין סגור" או "שני הצדדים מכירים היטב את עמדותיו של האחר וכל שנדרשת היא החלטה סופית").

במהלך שקידם ברק בשנה האחרונה, פיסגת סיכום בקיימפ דיויד, התכוון ברק להציג על השולחן הדיפלומטי את חבילת ההסדר הסופי כדי שייראה לעין כול - ואז לומר לערפאת Take it or leave it! אם ערפאת מסכים, אז טוב, מצויין, הולכים למשאל עם וסוגרים עניין. אם ערפאת דוחה את חבילת ההסדר הסופי, פחות טוב, לא נעים אבל גם לא נורא. יהיה ברור קבל עם ועולם מי סרבן השלום וישראל תוכל ללכד את שורותיה -יצטמצם המרחק בין ימין לשמאל.

והמהלך הדיפלומטי של ברק המבריק אכן הצליח עד תום. תהליך אוסלו הגיע בקיימפ דיויד לתחנתו הסופית. אבל כשערפאת הביט בחבילת ההסדר הסופי הוא אמר "פויה", ההסדר הזה ממש לא מצא חן בעיניו. חודש שלם התרוצץ בעולם וניסה לבטל את רוע הגזירה. אבל לא רק האמריקנים, אלא אפילו הערבים והצרפתים ניסו לשכנע אותו לבלוע את הגלולה המרה.

ערפאת הבין שכללי המשחק של אוסלו שיחקו לרעתו. בשבועות שאחרי קיימפ דיויד עוד לא ידע מה בדיוק ייעשה (אפילו את ההכרזה על מדינה פלסטינית, לכאורה אקט חד-צדדי מתריס, הוא דחה. ערפאת הבין שמדינה מוגבלת שכזו בלי הכרה אמריקנית לא שווה כלום). הוא ידע רק דבר אחד - שהוא חייב להפוך את השולחן הדיפלומטי של אוסלו עם החבילה הנוצצת שהעמידו עליו ברק ובן עמי.

להפוך שולחן דיפלומטי זה לא עסק פשוט, השולחן יכול להתהפך עליך. ערפאת היה הופך את השולחן בכל מקרה, אבל עם מעט עזרה מידידים כמו אריק שרון והטלוויזיה צרפתית לא זו בלבד שהצליח להפוך את השולחן, הוא הצליח להפוך אותו על ברק.

הסכם אוסלו מת. אין סיכוי בעתיד הנראה לעין להגיע להסדר עם הפלסטינים ברמה שהיא מעבר להסכם שביתת נשק זמנית. להצעות האמריקניות להסדר כולל שמדברים עליהן היום בתקשורת אין שום סיכוי, לא רק משום שערפאת יסרב להן, אלא גם משום שאין רוב בישראל להסכמה על הסדר כזה. לאחר האנטיפדה שחוללו בשבועיים האחרונים ערביי ישראל אבדה הלגיטימציה למשאל עם שבו יש רוב הנסמך על קולותיהם. וגם חלק נכבד מהשמאל הישראלי לא יהיה מוכן להצביע עבור הסדר עם ערפאת - שכן, כפי שאומרים זאת בקיצור, הוכח שהוא אינו "פרטנר לשלום".

אז מה יהיה עכשיו?

כאמור, הנבואה נתנה לשוטים, אבל אפשר להצביע על אחדים מקווי החזית הבאים:

א. החזית העקרית כרגע היא החזית הדיפלומטית הבינלאומית. יש צורך דחוף לבקרת נזקים ושינוי מה של התדמית הישראלית במערב. כפי שכבר הדגשתי בתגובה אחרת, עוצמתנו הכלכלית והצבאית נשענת במידה רבה על קשרינו עם המערב ואסור לסכן אותם אפילו אם כולנו יודעים שהצרפתים בני זונות והבריטים לא ממש אוהבי ישראל (ולך תדע איזו מדיניות ינקוט הבן של ג'ורג' בוש אם ייבחר.)

למרבה הצער לא זו בלבד שלא יהיה קל לתקן את הנזק התדמיתי אלא שערפאת יכול להזיק בכל פעם שיוציא ילדים לרחובות כדי שצה"ל יפגע בהם.

ב. החזית הפוליטית הפנימית: התמוטטות תהליך אוסלו הביאה לכך שלברק אין יותר מה להציע מהבחינה המדינית, למעט עמידה איתנה על ביטחוננו וכו', ואת זה הימין יודע למכור הרבה יותר טוב מהשמאל. לכן, קרוב לוודאי שימיה של ממשלת השמאל ספורים. אם תחול רגיעה יחסית בפעילות העוינת של הפלסטינים, הימין לא יוותר על "הזדמנות הפז" שנקרתה לו ויפיל את ממשלת ברק.

ג. וקו החזית המשמעותי הבא העומד לפתחנו: "המדינה הפלסטינית". עם מות תהליך אוסלו ברור שערפאת "לא יקבל מידינו מדינה". גם הסיסמה של ביבי "יתנו יקבלו - לא יתנו לא יקבלו" מתה יחד עם התהליך. יהיה לפלסטינים רק מה שיצליחו להשיג בכוח - וכולנו יודעים שכוחם הממשי מועט.

יהיה מה שיהיה, ערפאת, הופך השולחנות הדגול, לא יזכה בימי חייו לראות דגל פלסטיני מתנוסס על הר הבית - לא משום שהקונצנזוס הישראלי מבוסס על דבקות בהר הבית, אלא משום שהישראלים, הימנים והשמאלנים כאחד, דבקים בעקרון מרכזי פשוט אחד: איש לא יחלץ מאיתנו ויתורים בכוח הזרוע. יש בנו את כוח העמידה, ואנחנו מוכנים לשלם כול מחיר, כדי להמשיך ולדבוק בעקרון יסוד הזה.
עקרונות היסוד 10823
עוד פעם?

איזה עקרון יסוד משונה מצאת כאן? אם יש משהו שמאפיין יותר מכל את הישראלים (כעם, לא בהכרח מנהיג זה או אחר), זה החסרון המוחלט של כל נדיבות של מנצחים, גדלות נפש, או סתם שכל ישר. כל מה שאי פעם השיגו מאיתנו, היה בכוח. הרי ללא האלימות, היינו ממשיכים להתייחס אליהם כאל ילידים גם עוד חמישים שנה.
אלימות? ערפאת יקבל א-פייג! 10831
אני מסכים, לצערי, שהעם היושב בציון אינו מצטיין בגדלות נפש. עם זאת, הסכמי השלום ,הן עם מצריים והן עם ירדן, לא נכפו עלינו באלימות אלא הבשילו רק לאחר שהצד השני הכיר בכך שמלחמה נוספת אינה אופצייה מבחינתו. ובאשר לפלסטינים,הגם שעבר זמן עד שהימין קלט שישיבתנו בשטחים פלסטיניים מאוכלסים מזיקה מכל בחינה, מנקודת מבטי, לא נדבנו אותם אלא נפטרנו מהם. ובנוגע לשטחים נוספים לרשות הפלסטינית, הרי שערפאת היה זוכה לקבל אותם לו התמיד בתהליך אוסלו, אבל האלימות שנקט לא תזכה אותו במאום. חכה ותראה אם זה יעזור לו. סבתא שלי היתה אומרת ''עכשיו, הוא יקבל א-פייג'' (אצבע משולשת ביידיש).
מי שלא לומד מההיסטוריה 10874
נידון לחוות אותה מחדש

להזכירך שלהסכם השלום עם מצרים קדם ההיבריס של 1968-73 אשר שיאו היה מלחמת יום כיפור אשר גבתה כ 3000 קורבנות ישראלים.
מלחמה זו הסתיימה אמנם 101 קילומטר מקהיר ,אך המצרים ניצחו בה משום שהשיגו את מטרתם המדינית.

היום ניתן לדעת שהסכמי 1975 ו 78 היו אולי ניתנים להשגה לפני 73 אם גולדה מאיר הייתה יותר פתוחה ואו דיין יותר נחרץ בעמדותיו בעניין נסיגה לקו המיצרים.
יש לי חדשות בשבילך 10875
גם מי שכן לומד מההיסטוריה נידון לחוות אותה מחדש.
(Kurt Vonnegut, Bluebeard)
או בניסוח אחר, ההסטוריה חוזרת פעמים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שניה כפארסה.
לפני שלומדים מההיסטוריה ... 10909
לפני שלומדים מההיסטוריה צריך ללמוד היסטוריה!

וברי לכל מי שלמד היסטוריה שאת הוויכוחים ההיסטוריים שאתה מנסה לפתוח - מי ניצח במלחמת יום כיפור או מי אחראי לכך שלא נפתח מו"מ רציני לשלום מיד אחרי מלחמת ששת הימים - אי אפשר יהיה לסגור כאן. הנושא מורכב ומסובך מדי.

ובכל זאת, נקודה למחשבה: אולי גם המצרים היו סרבני שלום לא פחות מגולדה ונזקקו אף הם ללקח? אולי הלקח שלמדו המצרים ממלחמת יום כיפור שהסתיימה 101 קילומטר מקהיר הוא שהמלחמה הבאה יכולה להסתיים בתוך קהיר?
כל הכבוד 546243
מבין כל הנביאים אתה הכי קלעת .
מי מתנדב לתת תחזית ל10 השנים הבאות?

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים