מה, בעצם? 1102
אינני חובב ספורט גדול, אבל בכל זאת משהו צרם לי בפרשה הזו.

ראשית, המשחק היה בערב. למי אכפת מה הם עשו בלילה לפני!? היה להם את כל ה*יום* לנוח.

שנית, שחקני הנבחרת משחקים בה להנאתם (או מסיבות של קידום קריירה) – לא בתשלום. בהתחשב בכך שהם לא עברו על אף עבירה פלילית, למי יש זכות לדון אותם בכלל?

לא אנחנו צריכים לסלוח לשחקני הנבחרת; הם צריכים לסלוח לנו. על החטטנות, על עזות המצח, על כך שכל אוהד שני מפזר באוויר שמות – "יש לי מקורות, אני מכיר חבר של, ואני יודע – בטוח, צ'מע ממני – שאלה היו א', ב', ו-ג'. כן, ג', גם אני לא האמנתי עליו, הממזר הזה. והם לא שכבו רק עם נערות ליווי, אלא גם שכבו עם ההיא, נו, אתה יודע". חרושת שמועות מרושעת ומיותרת שלא תורמת שום דבר לאף אחד, אך עלולה לגרום נזק רב לאנשים פרטיים – השחקנים – שבשורה התחתונה, לא עברו על אף חוק.

ככלל, אני מסכים עם הכותב, למעט העובדה שגם כיום, יש בדין הפלילי הרבה מתופעת "הכיכר", וגזרי-דין רבים הם "למען יראו ויראו" (זוכרים את גזר-דינו של האופנובנק, למשל?).
בעניין של יראו ויראו 1105
דוגמה חזקה לכלל זה בארץ היא במשפטו של דרעי כמובן - שבה הועבר פסק הדין בשידור חי.
למרות שלטעמי זה היה מוצדק... ;)
מה, בעצם? 1109
אולי אם היית חובב ספורט גדול יותר (ואתה יכול להתברך בזה שאתה *לא*) היית חושב אחרת (ואולי לא). אסף סעד הדגיש יפה את הבעייתיות שבהתנהגות השחקנים; לא מדובר בהפרת חוק, אלא במעין הפרת חוזה לא כתוב בין ספורטאים לאוהדים: האוהדים יעריצו את השחקנים ויממנו להם חיים מעושרים; השחקנים ייתנו הכל בשביל המשחק, וינסו להיות טיפוס מסויים גם בין המשחקים. איזה טיפוס? פחות או יותר ישר, פחות או יותר שומר חוק וצדק, איש משפחה טוב אם הוא נשוי, רצוי פטריוט (ולכן ישחק בגאווה עבור הנבחרת גם ללא שכר) ואולי גם מין עממי כזה, מישהו כמוני וכמוך. נסלח לו אם הוא יענה קלישאות ריקות בראיונות ויחיה משבת לשבת; פחות נקבל מישהו שנדמה שההצלחה עלתה לו לראש, מישהו שמזמין נערות ליווי. מעבר לפגיעה האפשרית או לא בכושר למשחק (ואגב, אני לא בטוח שאכן יש את כל היום אחר כך לנוח ושזה טוב (ליהודים)), יש כאן יותר עניין של גישה: יום לפני משחק הנבחרת האוהד מצפה שהשחקן ישקיע את כל מאודו הנפשי במחשבות פטריוטיות וספורטיביות, ולא בבילוי שהוא משיאי ההדוניזם.

יש באמת משהו מאוד שטותי בכל זה. אני שמח שאני פחות אוהב ספורט מכפי שהייתי פעם. לכן גם אין לי דעה אם כותב הרשימה צודק בהערכתו הכללית. אבל הוא מבין היטב לנפש האוהד.

אני צריך להבהיר: כמובן שהאוהד הממוצע לא חושב במודע על כל "החוזה" הזה; אבל לדעתי יש במעמקי נפשו ציפיות מסוג זה מהספורטאים שלו (במיוחד כשמדובר בנבחרת, וכו' וכו').

מייקל ג'ורדן ומג'יק ג'ונסון, לדוגמה: הראשון התהנהג כסופרסטאר מורם מעם, חי בראוותנות, התנשא על חבריו למשחק והסתבך באי אלו סקנדלים זעירים. בעצם בכל אחת מה"בעיות" האלו הוא היה מאוד מינורי, שום דבר ממש נורא. למג'יק היתה יכולת מופלאה להיות "עממי", חברותי לכל אחד ואהוב על כולם. ג'ורדן עבר במימדי ההערצה אליו את מג'יק ג'ונסון, בגלל תכונותיו המופלאות כשחקן על המגרש (ובטלוויזיה). כנראה שזה בכל זאת קובע יותר. בעצם ג'ורדן היה אולי "נורמלי", אם אפשר לדמיין מה זה נורמלי כשתה האדם המוכר והפופולרי ביותר בעולם. מג'יק היה קדוש. גם מעריציו של ג'ורדן ייחלו, כל הזמן ייחלו, שהוא יהיה כמו מג'יק. רבים אחרים לא סלחו לו שהוא לא היה כזה. קצת אכזרי, אבל אלה חוקי המשחק. בשביל זה הם מקבלים כסף, וחיים משבת לשבת.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים