''ויותר מכל הצטערתי'' 11113
הכותב מעיד על כך שיותר מכל, הצטער על כך שנולד יהודי. הוא בוש, אם לא ביהדותו, אזי במדינתו; בנהגים המקובלים בארצו, ב"מנטליות", והוא מתקנא מבחינה זו בבני העמים האחרים.

"סאלומון ראפאלוביץ' שלי אינו גיבור, הוא רוקח, טיפוס מאותם טיפוסי-רוקחים שאוכלים נקניק טבול בשמנת בגילוי-ראש ובלא נטילת-ידיים קודם התפילה בבוקר יום-כיפור ]...[ ואתם כבר יכולים לתאר לעצמכם שהרוקח סאלומון ראפאלוביץ' שונא יהודי ]כך במקור[ בתכלית השנאה, ורק מפני ששום אומה ולשון אין לה שפע שכזה של טיפוסים אדמונים כמו העם היהודי. וכמעט ניתן לומר שהוא צודק. ראיתם 'עפעס' הרבה גויים אדומים ששערם אדמוני? הוא עצמו אדמוני, אבא היה לו אדמוני, אחות יש לו - אז היא כמעט ג'ינג'ית; בן יש לו, סאשה שמו ]...[, הרי הוא אדמוני.

"תארו לכם. סאלומון עצמו צובע ראשו, מתגלח, אינו מניח שייראה השיער האדמוני של הראש והזקן. אבל מה עושים בגבות? כמה היה סאלומון ראפאלוביץ' נותן בשביל להיוולד שחור!"

(מתוך פרק הפתיחה של "המבול" מאת שלום עליכם, מיידיש: אריה אהרוני).

כתיבתו של הרטוגזון הזכירה לי מאד את דמותו של ראפאלוביץ' הנ"ל. כמובן שהשיער הוא רק סימפטום, דוגמא שמביא שלום עליכם להתנהגותו הכללית של ראפאלוביץ': יהודי, אשר יותר מכל, מצטער הוא על כך שנולד יהודי. בכל פעם שאדם שוגה, חוטא, או פושע, אזי אם מדובר ברוסי (שהרי עלילת הספר מתרחשת ברוסיה, בתחילת המאה העשרים) הרי שראפאלוביץ' מחפש הסברים לשגיאה ותירוצים לפשע; ואם מדובר ביהודי, הרי שראפאלוביץ' רוצה לקבור את עצמו מרוב בושה בבני עמו. אין הוא שופט בני-אדם לגופו של אדם; הוא שופט אותם לגופו של עם.

נדמה כי מר הרטוגזון מתכנן להגר לגרמניה. לגיטימי לחלוטין. אני נמנה עם האנשים המאמינים כי המדינה צריכה לשרת את האדם, ולא האדם את המדינה. אם מצאתם מדינה אשר, לדעתכם, תשרת אתכם באופן טוב יותר, סעו ברכה. (זו אינה שגיאת כתיב). אולם נראה כי הרטוגזון מחפש לתרץ את תכנוני ההגירה שלו ביותר מ"שם טוב לי יותר", אלא במעטפת אידיאולוגית עמוקה יותר; אולי כפיצוי, או כהתרסה, כנגד האידיאולגיה שספג מבית, ואשר (אני משער) זועקת כנגד הגירה בכלל, והגירה לגרמניה בפרט. לכיסוי האידיאולוגי הזה איני יכול אלא לבוז.

- - - - - - -

אם כבר הזכרתי את שלום עליכם, הרי שלאחרונה יצא לי לשוב ולקרוא מעט מן הקלאסיקה הרוסית. גם שלום עליכם וגם טולסטוי, למשל, עוסקים באותו העם ממש, באותה התקופה כמעט (סוף המאה ה- 19, תחילת המאה ה- 20), כשאותם רעיונות אידיאולוגיים נישאים באוויר. ובכל זאת, ההבדלים צורמים ממש. אם בכתביו של טולסטוי מופיע העם הרוסי כעם מכובד, מחונך, בעל תרבות הראויה להערצה ויוצרים להתקנא בהם, הרי שבכתביו של שלום עליכם רק שכבת אירוניה דקה מאד מפרידה בין תיאורו של העם הרוסי לבין טענות ישירות לגזענות, שנאת אדם, בהמיות וכמובן אנטישמיות. חיילי אותו הצבא ממש, או אנשי הגוורדיה הלבנה, מקבלים תיאור שונה לחלוטין כשהם מתוארים מנקודת המבט של אלו המדוכאים ונרמסים תחת רגלי סוסיהם, לבין נקודת המבט של (למשל) המאהבות שלהם. ההבדלים כה בולטים, וכה מציקים, והכותבים שניהם מעולים ומביאים את הקורא לרמת הזדהות גבוהה, עד כי לפעמים אני מוצא את עצמי תוהה אם מדובר באותו העם.

כמובן. אלא שבשני המקרים, אין לשפוט את הדמויות לגופו של עם, אלא כל דמות ודמות, לגופו של אדם. כמובן שאין זה דבר קל לעשותו, בעיקר כאשר הכותבים (ובמיוחד שלום עליכם) אינם מקפידים הקפדה יתרה בנקודה זו. אבל זהו הדבר הנכון לעשותו (וראו גם את מאמרה של דפנה סחייק, "סיפורים מהקופסא", בנושא זה ממש).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים