מוקד הדיון 1343
נראה כי הדיון מתחלק לשניים: האם ניתן להתקיים ללא בשר, והאם אין בעיה מוסרית בהריגת חיות לצורך אכילת בשר.

אם התשובה לשאלה הראשונה שלילית (כלומר, האדם חייב בשר כדי להתקיים), השאלה השנייה נפתרת מאליה: אם צריך לאכול בשר כדי לשרוד, מיד קופץ כלל "מותר האדם" ואנו מסיקים כי מותר להרוג חיות כדי לאכלן. (אם צריך *להתענג* על אכילה זו, זוהי כבר שאלה שאשאיר למתקדמים).

לשתי השאלות אין פתרון פשוט. אנשים חיו, וחיים, שנים מבלי לאכול בשר. אני אישית נכללתי בקבוצה זו למשך תקופה ארוכה מאד. מצד שני, מחקרים שבים ומראים כי התוצאה עלולה, במקרים מסויימים, להיות הרת-אסון. לא אנסה לענות על שאלה זאת כאן.

באשר לשאלה השנייה, זהו הדיון המעניין באמת. האם מותר ומוסרי לאכול בשר גם אם אין בכך חובה לצרכי השרדות?

כמה קרשים למדורה כדי לחדד את השאלה: בסדרת "מדריך הטרמפיסט", בכרך השני נדמה לי ("המסעדה שבקצה היקום"), נבעת ארתור דנט מהרעיון של אכילת חיה מודעת וחושבת, שיוצרה במיוחד כדי שיוכלו אותה. היא דנה עימו על איכות הפולקע שלה, למשל... כאן אין שאלה של "האם החיה בעלת מודעות": בפירוש כן. מצד שני, היא לא סובלת: כל חייה גדלה בידיעה שיעודה להאכל על-ידי אניני טעם.

ומה עם הקיצוניות השניה: אם מישהו יהנדס גנטית פרה שאינה סובלת – פרה, לצורך העניין, ללא מוח, אלא עם מערכת בסיסית ביותר שתטפל במערכות הביולוגיות השונות (לב, עיכול וכו') אך בפירוש ללא סבל, כאב וכיוצ"ב. האם הייתם אוכלים פרה זו?

ומנגד, אם מישהו היה בונה מערכת *לא* ביולוגית שנראה כי היא בעלת תחושות, רגשות וכו' ברמה של חיה (נאמר, פרה). האם הייתם נרתעים מלהרוג חיה זו?

ואם החיה פשוט בניוה מ"לגו", ו"להרוג" אותה פירושו רק לפרק אותה? גם אז הייתם נרתעים?

דיון עמוק יותר בשאלה זו מוצג בספר
The Soul of Anna Klane/Terrel Miedaner
אני חייב להודות שאת הספר לא קראתי, אולם קטעים נבחרים ממנו כן קראתי, באוסף "The Mind's I" בעריכת הופשטטר ודנט. מומלץ.

אחת המסקנות המעניינות ביותר בספר היא שאנו "מאנישים" כל דבר שנדמה לנו שהוא מסוגל לסבול, לחוש כאב וכו'. האם הוא באמת כזה? גם אם אנחנו *יודעים* שלא, עדיין ההאנשה מתבצעת, ואנו מגלים רחמים וחמלה כלפי ה"יצורים" הללו. יתכן בהחלט כי גישתנו לחיות נובעת גם היא מהאנשה בלבד, ואלו אכן מסוגלים לחוש כאב, אולם כל שאר מסקנותינו לגבי "רגשות" בבעלי חיים, שהיו "מעדיפים חופש" למשל, אינן אלא אשליות.
מוקד הדיון 1349
אכן שאלה מעניינת. אבל אני לא חושב שמדובר רק בסבלה של הפרה, או ב"התחשבות ברגשותיה".
אני חושב שאכילת בשר פוגעת לא פחות באוכל עצמו. היא יוצרת אצלו קהות חושים, מכסה את התודעה שלו.
אבל עניין זה הוא כבר של תפיסה דתית כמעט, אז נעזוב זאת.

בקשר להאנשה, אני אתן לך הקבלה שתסביר - כך אני מקווה - את איך שאני רואה את הדברים.

הנאצים, להבדיל (וכל שאר הדיסקליימרים שאמורים לבוא כאן), השמידו מפגרים, חולים, נכים וכל מי שהיה פחות ממושלם מכיוון שהאמינו שהוא "מזהם את הגזע", שהוא אינו "טהור". ואכן, אין ספק כלל שרמת תודעתו של אדם בן 30 הסובל מפיגור קשה, נמוכה הרבה יותר מתודעתך שלך. גם בני האדם, בינם לבין עצמם, אינם שווים. אבל חלה עלנו החובה (המוסרית) להתייחס לכולם באופן שווה. גם האדם המפגר זכאי לחופש, לאהבה ולבטחון. גם הוא זכאי לחיות את חייו בצורה בה הוא מאמין. זאת למרות, שאולי הוא אינו מסוגל לחשוב על רבע ממה שאתה מסוגל. אבל אין זה משנה כלל.

באותה מידה, בעלי חיים אינם בעלי תודעה זהה לשלנו. היא נמוכה הרבה, הרבה יותר. עם זאת, אין עובדה זאת צריכה להשפיע על הפעילות שלנו. כלומר - ההתייחסות אליהם, באידאה, צריכה להיות זהה להתייחסות שאנו נותנים לכל יצור בר-חיים. התייחסות מלאת כבוד, ולא התייחסות פונציונאלית. שהרי אז, הכל נעשה "פשוט יותר". הנכים אינם מסוגלים לעבוד, ואינם "יעילים כלכלית" - יש להשמידם. הפרה חדלה מלהיות "יעילה" - אל הגרדום.

אכן זאת תכונה אנושית להאניש. אבל פה, לדעתי, היא מוגבלית.
האם יש בך תודעה ? ישנה.
האם אתה חש כאב ? אתה מדמם ? צווח בשעת מצוקה ? בורח בשעת מצור ? נלחם בשעת אובדן ?
גם החיה עושה זאת. היא אולי לא אוחזת בעוזי, כמשאלת ליבו של דובי, אבל היא בהחלט מרגישה את הכאב, את השמחה, ואת העול.

יש פה בקיבוץ רפתות. וגם לולים. גם בנות יענה שמתענות.
עשיתי פעם כתבת תחקיר על הרדוף, שם מגדלים מזון אורגני, וגם שם - לצערכם וצערי - נשלחות הפרות לשחיטה. עם זאת, היחס שהן מקבלות שונות לחלוטין. ואם אי פעם תהיה ברפת בהרדוף, לא יקשה עליך להרגיש בהבדל. פניהם של הפרות מיוסרות פחות, הן נוטות פחות להתאסף בפחד, הן פחות זועמות. האווירה, אם אתה מאזין בקפידה, שונה לחלוטין.

אז נכון שהפרות אינם מסוגלות לנתח את המוסר של האיש שבא לאוכלן, אבל לחוש כאב הן יכולות גם יכולות, ולא רק כאב פיזי.

הנקודה היא שהתעלמות מהכאב הזה, הדחקתו אל הפינה, התכחשות לקיומו מפתחת בבני האדם את הנוראית שבכל התכונות - האטימות.
הדיון והמוקד 1367
אני מצטרף להמלצתך על The mind's I ועל שני הסיפורים של מידנר שם. מעבר לזה, דווקא הנקודה האחרונה שאתה מעלה היא בעיני אחת הקלות יותר בתחום.
האם "פרה לא אורגנית" יכולה לסבול? ניתן אולי לבנות היום מכשיר שיגלה סימנים חיצוניים של סבל, ואנשים רבים יפלו בפח וירגישו כלפיו רחמים (כפי שמוצג באופן נאה בספר). אבל אין ספק שזו נפילה בפח: אם אותם אנשים יהרהו בדבר, ויבינו כיצד בנויה המכונה, הם בהכרח יסכימו שהמכונה לא "באמת סובלת".
מה זה "באמת סובלת"? בשבילי, מדובר בסבל הדומה לתחושה הפנימית של סבל שאני מכיר. אם יש סבל אחר - סבל שאני לא מכיר - אין לי שום יכולת להתייחס אליו, ולמען האמת אני חושב שזה דבר חסר משמעות, כי כל ההגדרה של סבל עבורי היא של התחושה הפנימית שאני מכיר.

ייתכן שבעתיד נוכל לבנות "מכונות מרגישות באמת", כשם שלפי אמונתי אני עצמי "מכונה מרגישה". למכונה כזו, אני אכן אשתדל לא לגרום סבל.

האם לפרה (אורגנית, מציאותית, פרתית) יש רגשות מורכבים כמו "העדפת חופש"? קשה לדעת. מכל מיני סיבות, אני נוטה לחשוב שהעדפת חופש דווקא אין לה, אבל לא משנה; הנקודה הקריטית היא:

האם פרה אמיתית מרגישה סבל? לצורך קבלת החלטה מעשית, התשובה שלי היא כן נחרץ.
אין לי שום הוכחה שכן, אבל אין לי גם שום הוכחה כזו באשר לבני אדם אחרים - וכאשר אני חפץ לקבל החלטות מוסריות אני בוודאי מניח שבני אדם אחרים מרגישים ויכולים לסבול. השכל הישר שלי אומר שזה פשוט הרבה הרבה יותר סביר מהאפשרות האחרת. אותו שכל ישר מביא אותי לאותה מסקנה באשר לפרה: מצד אחד יש לה הסימנים החיצוניים של כאב: השמעת קול, רצון לברוח, ו...כן, גם המבט בעיניים. מצד שני (ולהבדיל ממכונה שמדמה סבל) הפרה דומה לי גם מבפנים: אני מאמין שתחושת הכאב והסבל שלי נובעת מהמבנה והפיזיולוגיה של המוח. גם לפרה יש מוח, די דומה לשלי לצורך העניין. לאור זה, נראה לי סביר יותר (הרבה יותר, ולצורך מעשי - בבטחון מלא) שהפרה חשה כאב, ושהכאב הזה משמעותו סבל נפשי.

בהמשך הדיון כאן תוהה עומר אם גם צמחים יכולים לסבול. תשובתי, אם כך, היא לא - ברור לי שבהעדר מוח הם לא יכולים לחוש כאב הדומה לתחושת הכאב שאני מכיר, וכפי שאמרתי, מבחינתי אין כאב אחר.
אגב, לא רק צמחים: גם לבעלי חיים פשוטים מספיק מבחינה אנטומית אני נוטה לא לייחס כאב (או לפחות להטיל ספק בכך) - זבובים, שאני הורג במצפון שקט (או במצפון מזוכה מחמת הספק), ושרימפס, שאני אוכל בתאווה כאשר יש לי הזדמנות.

וכן, אם תזדמן לי הפרה הרוצה להיאכל של דאגלס אדאמס, אני אשמח לעשות לה ולעצמי את היום ולזלול ממנה.
הדיון והמוקד 1434
הרשה לי לפקפק בכנות ההצהרה האחרונה שלך. האם באמת היית מסוגל לאכול יצור תבוני ומודע, שמסוגל לנהל שיחה?
לאכול את הפרה של אדאמס 1435
אני בהחלט הייתי מנסה!
בכל פעם שאני קורא את תיאור השיחה ההיא, בין הפרה לזאפוד, פורד, טריליאן וארתור, נמלא פי ריר. אח! איפה הן הפרות ההן...
לאכול את הפרה של אדאמס 1436
אני מאד מקווה שהיא אף-פעם לא תהיה.

להנדס, גנטית או ע''י דורות של רביה סלקטיבית, חיות כך שתתאמנה בדיוק לצרכינו -- נרצה או לא נרצה, זה נעשה ויעשה. אבל להנדס חיה, שתפקידה להיות קורבן, ולתת לה מודעות כ''בונוס''... אני חושב שאפילו דובי יסכים כי זו אכזריות.
חייך, אכלת אותה! 1443
כרגע נראה לי (זה בתשובה לתגובתך הקודמת) שאני אהיה מסוגל לאכול אותה. יכול להיות שבסיטואציה כזו בפועל אני ארתע - מסיבות רגשיות שאינן מעוגנות בתפיסת מוסר.
אם כי מצד שני - אולי אני טועה לחלוטין. אם בן-אדם החפץ להתאבד יבקש ממני ללחוץ על ההדק, אני לא אזדרז למלא את בקשתו ו"לעשות אותו מאושר". מהצד השני של הצד השני - אולי שורש הבעיה שלי במקרה זה היא בדיוק המרכאות. בהכירי את מורכבות נפש האדם, לא אהיה משוכנע שאכן אעשה אותו מאושר יותר, כפשוטו.

במקרה של הפרה ההיפותטית, אם אהיה משוכנע שאכן אושרה, בכל מובן אפשרי, טמון בכך שאוכל אותה - אין לי בעיה. גם איני רואה זאת כאכזריות להנדס חיה כזאת. אכזריות, בעיני, קיימת רק כאשר קיים מישהו (משהו?!?) הסובל מהאכזריות. מי (או מה) סובל כאן?

עם זאת, ייתכן שיתברר כי אי אפשר להנדס משהו בעל מודעות שיירצה, בכל מובן אפשרי ובאופן פשוט, להיאכל.

ועכשיו אני אירה לעצמי ברגל: הגישה שלי בוקעת סדקים חמורים בעקרון קדושת החיים. וגם אתגונן: הגישה הצוברת פופולריות, המתירה, במקרים מסויימים, המתת חסד, מציבה בדיוק את קריטריון האושר/סבל מעל קדושת החיים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים