קצת ביקורת 177026
הערה לגבי הבעיה:

המדינה היהודית-הדמוקרטית לא היתה יכולה לקום בלי הטיהור האתני של 1948. זאת עובדה שקשה להתכחש לה.

מהעובדה הזו לא נובע ש"מדינת ישראל נולדה בחטא", כי בשביל זה צריך לבדוק עוד כמה דברים: האם ניקוי הארץ מערבייה היה מתוכנן או מכוון? האם הוא נעשה מחוסר ברירה? מה עשה (ו/או רצה לעשות) הצד השני במלחמה? אבל כן נובעת מכאן בעייתיות בהשוואה הנוחה בין המיעוט הערבי בארץ למיעוטים לאומיים בדמוקרטיות מערביות אחרות.

המיעוט הערבי הוא רוב שנעשה מיעוט בכוח הזרוע. ה'המעטה' הזו היתה תנאי הכרחי לכינון מדינת הלאום היהודית, שמתמודדת עד היום עם החשש מהפיכה חוזרת שלו לרוב. האמצעים הכוחניים שננקטים כדי לשמר את 'המאזן' הדמוגרפי ירבו ממנות: מניעת שיבה של פליטים (כולל הריגת אלפי מסתננים, שבים-לבתיהם יותר מאשר מחבלים, בשנות המדינה הראשונות) ואפילו מניעת איחוד משפחות; עידוד הגירה של יהודים וכאילו-יהודים (כולל שימוש באמצעי טרור בשנות החמישים, כולל מניעת הגירתם לממדינות אחרות בשנות התשעים); הפקעה מסיבית של קרקעות, כמעט כולן ערביות, כמעט כולן לטובת יהודים; מאמצים ניכרים לייהוד המרחב (כולל בניית מצפים במקומות אסטרטגיים,מניעת הקמת ישובים ערביים (מלבד ריכוז הבדואים בעיירות לטובת ייהוד הנגב), מניעת תכניות מתאר ואישורי בנייה); ניצול מעמדם העראי (כביכול?) של כיבושי 67' ליצירת מעמד של פלסטינים חסרי אזרחות שאינם 'נספרים' במאזן; ויש עוד.

במצב כזה, התייחסות למיעוט הערבי כאל עוד מיעוט לאומי במדינת לאום של עם אחר חייבת להיות קצת מיתממת, אפילו אם הפלפולים המשפטיים-היסטוריים-מוסריים שהיא נזקקת להם מספקים את הסחורה. גם ההשוואה למקומות אחרים שבהם נעשות עוולות כלפי מיעוטים לא אמורה לגרום לעוולות המקומיות שלנו להיראות חינניות יותר.

------------------------

הערה לגבי הפיתרון:

המחברים מביעים חשש ש"מדינה עם רוב ערבי ומיעוט יהודי תהיה מדינה ערבית לכל דבר, ולא מדינה דו-לאומית, גם אם באופן פורמלי ייקבע לה אופי דו-לאומי". אפשר היה לחשוב שעם הלך מחשבה כזה הם יאמצו בחום את הפיתרון של מדינה פלסטינית בגבולות 67' לצד מדינת-כל-אזרחיה, שהרובהיהודי הגדול בה יבטיח את אופייה היהודי ("לכל דבר"). המחברים לא מקבלים את זה, וזה נראה לי כמו כשל אתנוצנטרי קטן.

אפשר להצדיק את החשש של המחברים מחיים תחת רוב ערבי (מומלץ לשים לב גם לחשש המקביל, המוצדק לא פחות, של ערבים מחיים תחת רוב יהודי). אפשר לשער שחשש דומה הניע את תומכי האפרטהייד בדרום אפריקה בשנותיו האחרונות, וההתמודדות עם החשש הזה צריכה להיות דומה (למרות ההבדלים בין שני המשטרים). המצב של רוב ערבי הוא מצב נתון. ההגינות אומרת שהשליטה צריכה להתחלק בין האנשים באופן פרופורציוני. למצב שבו הרוב הפלסטיני מקבל שליטה בשתי מובלעות שכוללות יחדיו 22% מהטריטוריה המנדטורית אפשר בקושי רב לקרוא חלוקה פרופורציונית של השליטה. חלוקה לא-פרופורציונית של השליטה לא משנה את המאזן הדמוגרפי אלא רק מדחיקה אותו. דברים מודחקים טבעם להתפרץ, ולכן התמודדות כואבת איתם עדיפה על התעלמות. ולמי שבכל זאת חוששים מדי מחלוקה פרופורציונית של השליטה (טבעי ומובן) מומלץ להודות בחשש הזה ולא לצייר את מסקנותיו כמסקנותיה של ההגינות.

------------------------

הערה לגבי ההערות: התייחסתי לדעת המחברים כמו שהיא מצטיירת במאמר. אין לי דברים אחרים להתבסס עליהם.
קצת ביקורת 177071
לא התבצע כל "טיהור אתני" לפני שהתקבלה החלטת החלוקה, ואם שני הצדדים היו מקבלים אותה ובוחרים שלא להלחם, הרי שהיתה קמה מדינה עם רוב יהודי ללא כל טיהור משום סוג שהוא (רוב זעום-יחסית של 60% בלבד בעת החלטת החלוקה, אלא שכאמור ההחלטה התקבלה מתוך הנחה שהמדינה שתקום תקלוט את הפליטים היהודים מאירופה, וכנראה גם יהודים רבים משאר העולם). כזכור, אחד הצדדים דווקא כן קיבל את החלטת החלוקה.

כמדומני שחששם של הכותבים מחיים תחת רוב ערבי מובע בצורה מפורשת בספר, בין השאר בהסתמך על גורלם של יהודי ארצות ערב (עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל, קל וחומר לאחר מכן).
קצת ביקורת 177082
אני בספק אם אחד הצדדים אכן קיבל את החלטת החלוקה (אין ספק שאחד הצדדים _הצהיר_ על קבלתה), אבל העניין שלי כאן הוא לא בהאשמת הציונות בטיהור האתני. הטענה שלי היא רק שריקון הארץ מערבייה היה תנאי הכרחי לכינון המדינה היהודית. האם אתה מאמין בכנות שהיתה יכולה לקום מדינה יהודית בגבולות השרירותיים-למדי של החלוקה, כשבין גבולותיה יש רק 60% (הנתון נשמע לי סביר, אבל אשמח לקבל מקור) יהודים? (איך היתה נראית, למשל, "הבעיה הדמוגרפית"?)
קצת ביקורת 177084
המיעוט הערבי, בגודל 40%, היה אמור להפוך בתוך תקופה קצרה למיעוט של 20% ואף פחות. בגבולות בה הוקמה, מדינת ישראל הוקמה עם מיעוט ערבי בגודל כזה לערך, כך שההבדל היחיד הוא בקווי הגבול – ונדמה לי שהעובדות מעידות כי לא הייתה בעיה של היתכנות.

המקור למספר (60%) הוא הספר הנסקר לעיל. אם תרצה מראה מקום מדויק יותר, אחפש אותו כשאהיה בבית.
קצת ביקורת 177135
(אין צורך במקור מדויק, תודה)

איך המיעוט הערבי היה אמור לרדת ל-‏20%? אם ע"י עלייה, הרי שאותה עלייה קרתה בכל מקרה, והשאירה אותנו עם מיעוט ערבי קצת יותר גדול מגודלו עם קום המדינה. כלומר - מדינה בגבולות החלוקה היתה נשארת היום עם ארבעים-ומשהו אחוז ערבים (אבל רק אם אפשר היה לאכלס כל כך הרבה עולים בשטח כל כך מצומצם). האם מדינה "יהודית" כזו היתה לגיטימית בעיניך? האם היתה לה איזושהי זכות או יכולת קיום כשהיא משורגת עם מדינה פלסטינית מקבילה?

לא, הקמת מדינה יהודית בכל גבול שהוא חייבה ניקוי של אותו השטח מערבים. למי שחי בשנות הארבעים זו יכולה להיות סיבה מצוינת להתנגד לרעיון. אפשר להצדיק אותו בכל זאת בטענות של חוסר-ברירה, אבל הצגתו כנובע מ"עקרונות השוויון האוניברסליים" נראית כמו היתממות.
איך? 177140
כן, ע''י עליה. לא צפו את פער הגידול הטבעי בין היהודים והערבים בישראל, ומכל מקום הבעיות המיידיות היו גדולות מספיק כדי להשאיר את הדאגה הזאת לדורות הבאים.
קצת ביקורת 177147
ההבדל המאוד מהותי בין הקמת ישראל בגבולות ובאופן בה קמה לבין הקמתה בגבולות תוכנית החלוקה נעוץ בהסכמת הסביבה. לו היו הערבים מסכימים לתוכנית החלוקה, הרי שהמדינה היתה קמה בתנאי "שכנות טובה", ללא בעיית פליטים, ללא אלימות מתמשכת (למעט משקעי עבר של טרום-תוכנית החלוקה). ובמצב כזה, חמישים שנה לאחר מכן, אני בספק אם היתה בעיה עם מיעוט ערבי גדול יותר. למעשה, במצב כזה, ייתכן בהחלט שכיום הייתה כאן קונפדרציה ישראלית-פלשתינאית או אף ישראלית-פלשתינאית-ירדנית; "מזרח תיכון ישן" שמעולם לא קיבל הזדמנות.

אגב "ניקוי השטח", כמה מ"ניקוי" זה נעשה ע"י כוחות ישראליים, וכמה התפנו בהוראת צבאות ערב? (אני שואל משום שבאמת איני יודע).
קצת ביקורת 177150
כשתוכנית החלוקה הוגשה לאו''ם, כבר היה מאוחר מדי. זו היתה תוכנית שלא היה לה סיכוי להתקבל ע''י שום צד. גם רבים מאוד בצד הישראלי, ששמחו מאוד על ההכרה הבינלאומית במדינת ישראל, דחו את הגבולות המוצעים בה.
הסיכוי האחרון האמיתי לדו קיום היה הסכם פייסל-וייצמן, שאיבד מתוקפו עם שינוי המדיניות בממשל הבריטי ונצחון בן גוריון ותומכיו מול ויצמן ותומכיו.

הרבה מאוד מניקוי השטח בוצע ע''י כוחות ישראלים, מה שגרם לבהלה המונית ביישובים ערביים רבים, שברחו לפני הגעת צה''ל, ולא אפשרו להם לחזור לאחר המלחמה, מצב שתרם לבעיית הפליטים איתה עדיין מתמודדים היום, ולביסוס הפירוד בין העמים.
קצת ביקורת 177154
אוסיף ואפרט שגבולות החלוקה (כמו גם גבולות הסכמי שביתת הנשק) השאירו את מדינת ישראל במצב של "תוקפנות כפויה". קצת קשה לדבר היפוטתית-בדיעבד על מדינה פלסטינית לצד ישראל בשנת 1949, אבל תרגיל צבאי משמעותי בשטחי יהודה ושומרון יכול היה תיאורטית להפוך תוך שעה-שעתיים לביתור מדינת ישראל במותניים הצרים ליד נתניה, או ניתוק ירושלים משאר המדינה, מה שחייב את מדינת ישראל לגלות תוקפנות-יתר ולהיות תמיד "הראשונה שתתקוף" ולא להמתין למתקפה ורק אז להגיב.
קצת ביקורת 177227
איני יודע אם כוונתך היתה כאן להשתתף בדיון על שאלת הצדק ההיסטורי, או רק להחכים אותנו (באמת!) באספקט הפוליטי-סמוי של הסיפור ההיסטורי. בכל אופן, אני חושב ששיפוט מוסרי-היסטורי, או שאלת הצדק, צריכה להיות נידונה תוך התעלמות מהפוליטיקה הסמויה מן העין, ולהתייחס רק להצהרות והנימוקים הגלויים, ולדעת הקהל. זאת מכיוון שממילא, לשיטתנו, שיקולי מוסר וצדק מעניינים כקליפת השום את הפוליטיקאים בהחלטותיהם הטקטיות (אלא, כמובן, בסדר שני: נהיה מוסריים בנקודה X, ואז המנהיג Y של מעצמה Z יוכרח על-ידי דעת הקהל של עמו לתמוך בנו בנקודה W...). בעייתי לטעון "צד A הוא הצודק-היסטורית, כי המנהיג של צד B נקט ב-‏1948 בפוליטיקה סמויה-מן-העין לא מוסרית", שהרי לפי אותו מטבע גם המנהיג של צד A בוודאי לא היה מוסרי במיוחד.

יצא קצת מבולבל. השורה התחתונה שלי היא שאם אני מתעקש לבחון את שאלת הצדק ב-‏1948, עומדת לנגד עיני רק העובדה שההנהגה הציונית, והעם שמאחוריה, קיבלה בגלוי את תוכנית החלוקה, וההנהגה והעם הערבי בגלוי דחו אותו. הדחייה מצידם לא היתה מנומקת, ולא יכולה היתה להיות מנומקת, בכך שהצעת החלוקה כופה על ישראל להיות תוקפנית, או משהו מסוג זה. הנימוקים הגלויים של ההנהגה, ומה שאמרה דעת הקהל, היו בהכרח משהו בנוסח "לא נסכים למדינה יהודית לצידנו". על כך אני שופט אותם היסטורית, אם כבר דוחקים בי לשפוט אותם היסטורית.
קצת ביקורת 177175
(שוב: לא חשוב לענייננו מי ביצע את ניקוי השטח. אני לא מאשים את מדינת ישראל בטיהור אתני, אלא בהפיכת הטיהור האתני להכרחי. זו בעיקר שאלה של למי להאמין. אישית, מבין הגרסאות הציוניות לסיפור, זו על הוראה של צבאות ערב נשמעת לי מופרכת במיוחד)

לעיקר:
אתה מתחמק מהשאלה אם מדינה יהודית בגבולות החלוקה, עם 40% מיעוט, היתה לגיטימית בעיניך. אם הבנתי אותך נכון, הטענה שלך היא "או שהערבים היו מקבלים את הרעיון, או שבכלל היינו יכולים לוותר על מדינה יהודית וללכת על קונפדרציה". אז אני מוכן לסייג את הטענה שלי: מדינה יהודית-דמוקרטית היתה יכולה לקום בלי טיהור אתני, אם 40% אזרחיה הפלסטינים היו מקבלים את היותה מדינה יהודית. אבל על אותו משקל משטר האפרטהייד היה יכול להיות דמוקרטי, אם רק נתיניו השחורים היו מקבלים את מעמדם.
קצת ביקורת 177979
הטענה אינה "או שהערבים היו מקבלים את הרעיון, או שבכלל היינו יכולים לוותר על מדינה יהודית וללכת על קונפדרציה". להיפך: *אם* הערבים היו מקבלים את הרעיון, אני מאמין שהמצב בארץ היה יכול להיות טוב כל-כך, לשני הצדדים, עד כדי-כך שבסופו של דבר, אולי שתי המדינות היו מתאחדות לכדי קונפדרציה. אפשרות אחרת, במקרה בו הרעיון היה מתקבל על שני הצדדים, היא שבמצב בו קיימת מדינה יהודית ומדינה ערבית, כל אחת עם שפתה הרשמית, ימי השבתון שלה, התרבות שלה, וכו', היתה נוצרת הגירה טבעית של היהודים מהמדינה הערבית לזו היהודית, ולהיפך.

אתה מניח כעובדה שמדינה יהודית עם מיעוט לאומי גדול מאוד היתה מדינת אפרטהייד. אני נוטה שלא להסכים: אם המדינה לא חיה על חרבה (כזכור, במקרה בו החלוקה התקבלה על שני הצדדים), ייתכן בהחלט שיוויון זכויות מלא למיעוט הגדול, במדינה שאופיה (שוב - שפה, חגים, תרבות וכו') הוא זה של הרוב.

אני *לא* מאמין, וכך גם רובינשטיין ויעקובסון, כי מדינה יהודית היתה אפשרית ללא רוב יהודי כלל. מצב של רוב קטן הוא כמובן בעייתי; אבל מכאן ועד המסקנה כי ה"טיהור" *נדרש* לשם הקמת המדינה, המרחק רב.
קצת ביקורת 178009
בנוגע לדברים שכתבת בפסקה האחרונה,
4 ימים לאחר אישור החלוקה באו"ם נאם בן גוריון בפני תומכי מפא"י (מעשי האיבה כבר החלו)
הוא הבהיר כי הבעיה העיקרית של המדינה העתידה לקום תהיה הדמוגרפית: 520,000 יהודים לעומת 350,000 ערבים, ואם במדינה היהודית תכלל גם ירושלים, יהיו בה מיליון תושבים, מהם כ-‏40% לא-יהודים.

"יש לראות עובדה זו בכל בהירותה וחריפותה. בהרכב כזה אין אפילו בטחון מוחלט שהשלטון יתקיים בידי רוב יהודי...אין מדינה יציבה ושרירה, כל עוד יש בה רוב יהודי של 60% בלבד".
לכך ניתן לקשר (לא חייבים) כפי שעשה בני מוריס בספרו, כי באותו נאום הוסיף בן גוריון ואמר כי בגלל מצבו של הישוב וגורלו יש לאמץ גישה חדשה...לבדוק (את) כל הרגלי המחשבה שלנו...לחשוב במושגים של מדינה.

לכך אם תרשה לי, ניתן להוסיף כי בן גוריון, כידוע לנו, פעל בגישה מהפכנית בולשביקית במובן מסוים, בכל הנוגע להעברת אוכלוסיות גדולות ממקומן, ע"ע גישתו הנועזת ביחס להעלאת וקליטת מסות עולים נעדרות תודעה ציונית מודרנית סוציאליסטית, והעברתן ב"כור ההיתוך".

לפחות בדימונה זה עבד, נבנה כור, והמדבר סיפק לעולים טמפ' היתוך.
(1955 מנמל חיפה הישר במשאיות ללב השממה)
קצת ביקורת 178033
אבל איך היית שומר על הרוב הקטן הזה? הריבוי העצום בחברה הערבית הפוליגמית היה מחסל אותו תוך דור או שניים.
קצת ביקורת 178036
אין לי תשובה מן המוכן; וראה גם הפסקה השלישית מהסוף במאמר תחתיו מתנהל הדיון.
קצת ביקורת 178038
מדינה יהודית בגבולות החלוקה לא היתה חייבת להתחיל כמדינת אפרטהייד, אלא "רק" כמדינה עם אפלייה אתנית קשה. האפלייה הזאת מגיעה לתחומים קשים הרבה יותר מהתחומים (הנוחים) שציינת - שפה, חגים, תרבות.

דוגמא אחת: מדיניות הגירה. המדינה תהיה חייבת לעודד הבאה של כמה שיותר יהודים, למנוע (או לפחות להגביל מאוד) הצטרפות של אזרחים פלסטינים, ואולי אפילו לעודד "טרנספר מרצון" (הי, אתה אמרת את זה: אולי "היתה נוצרת הגירה טבעית של היהודים מהמדינה הערבית לזו היהודית, ולהיפך". אגב, האם היה מספר משמעותי של יהודים בשטח שיועד למדינה הפלסטינית?).

עוד דוגמא: קרקעות. כל מאמצי הקניין המרובים לפני 48 הביאו לידיים יהודיות משהו כמו 7% מהשטח המנדטורי (אני לא זוכר נתונים מדוייקים). איך המדינה תהיה יהודית בלי להמשיך את מדיניות "גאולת הקרקעות" תוך היעזרות בכוח המדינתי החדש (הפקעות וכד')?

האפלייה בדוגמאות הללו (בטח יש גם אחרות) ניתנת אולי להצדקה בכל מיני פלפולים משפטיים-זכותניים, אבל היא חייבת לעורר מרירות קשה בקרב המיעוט, מרירות שמחייבת הוספה של אלמנטים דכאניים במשטר כדי למנוע ממנה להתפרץ, מה שמגדיל את המרירות ומכניס את המדינה ההיפותטית שלנו ללופ שסופו אפרטהייד. זה לחלוטין בלתי-נמנע, לא משנה כמה הפלסטינים היו 'נחמדים'.
בעניין הקרקעות 178051
לפי תום שגב בספרו "ימי הכלניות", היו בידי היהודים בסוף תקופת המנדט 25% מהאדמות בארץ, אם לא מחשיבים את הנגב, שנחשב לאיזור שלא מתאים למחיה.
בעניין הקרקעות 178056
הנגב מהווה כ-‏60% משטח מדינת ישראל. נדמה לי (דמיינו חישוב כאן) שהחשבון מסתדר.
''תוכנית ד''' 177176
סליחה שתגובתי ארוכה,
(היא מתבססת על ספרו של פרופסור בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947-1949)

הבריחה של ערביי א"י מהאזורים המיועדים למדינה היהודית ושטחים סמוכים החלה מדצמבר 1947, לאחר החלטת החלוקה, ויש לה שני שלבים שונים:
הגל הראשון עד אפריל. בעיקר האמידים והמעמד הבינוני מהערים וכפרי הלווין סביבן, עקב ריבוי מעשי האלימות.

כשפנה יוסף וויץ מראשי קק"ל וניסה ללחוץ על הנהגת היישוב המדינית-צבאית לקבל החלטה בדרג לאומי, לסלק את הערבים מכל השטח של המדינה היהודית המיועדת, נתקל בהתנגדות או התעלמות, לכן הסתפק במאמצים לביצוע גירושים במישור האיזורי בסיוע כמה קיבוצים, שראו בעת ההיא שעת כושר לפינוי אריסים, שישבו על אדמות שנקנו על ידי המוסדות היהודיים וסירבו להתפנות.
עד אפריל 48 יצאו רק פליטים מעטים, ומדובר על מקרי גירוש האריסים, גירושים ספורים על רקע מיקום אסטרטגי שיזמה ההגנה, ופינוי יזום מאזורי עימות קשים, בהוראת מנהיגים ערביים מקומיים, פינוי של זקנים, נשים וילדים, במקומם נכנסו לכפר לוחמים ("כנופיות").

הועעד הערבי העליון ניסה למנוע את היציאה באמצעות איומים שונים בעונשים למי שלא יאחז בקרקע, אך לא בתקיפות מספקת. בסה"כ היו גילויי הבנה לפליטים שנטשו אזורי חיכוך, כל עוד לא היה מדובר בצעירים בגיל הגיוס, ואפילו שמחה על בריחת גורמים שנחשבו אופוזיציה כמו המשכילים העירוניים.

הגל השני מאפריל עד יוני 48 הוא הגל של היציאה ההמונית.

על רקע מצב בטחוני חמור בדרכים בין הישובים ומצור על ירושלים גוש עציון וישובים בגליל המערבי("שיירת יחיעם"), ובמיוחד מול הידיעה שתוך כמה שבועות הבריטים מתפנים, ומדינות ערב הצהירו על כוונת פלישה הייתה חוויה של סכנה קיומית ממשית.

על רקע זה הכינה ההגנה את "תוכנית ד"'.

המטרה הייתה לנצח מהר את מלחמת הגרילה מול הכוחות הערבים המקומיים והלא סדירים (לפני ה-‏15 במאי) ולהתכונן למלחמה הקונבנציונאלית המתוכננת עם פלישת צבאות ערב.
כדי לנצח בקרב על הכבישים, היה צורך להכניע את הכפרים הערביים החולשים על הדרכים.
התוכנית קבעה כי כפר שלא יכנע, יפונה מיושביו ויהרס.

המשמעות המעשית היא יצירת רצף טריטוריאלי בין ריכוזי יישובים עבריים, סילוק גורמים עוינים והבטחת הגבולות טרם הפלישה.
מאחר ורוב הכוחות הערביים הלא סדירים התבססו והתגוררו בכפרים, רוב הכפרים נחשבו עוינים בפוטנציה או ממש.

תוכנית ד' הייתה תוכנית צבאית ולא פוליטית לגירוש הערבים, אך אופי המלחמה וערבוב האוכלוסיות הפכו את יישומה לפעולה של ריקון כפרים והריסתם.

נקבע בתוכנית כי כפרים (לא ננקבו שמות) שאין אפשרות להשתלט עליהם בקביעות עם חיל מצב, יהיו מיועדים להרס באמצעות שריפה, פיצוץ, ומיקוש החורבות שימנע שיבה.
בפקודת המבצע של חלק מהחטיבות נכתב לגבי הכפרים במרחביהם: "לתפוס, לבער או להשמיד, לפי שיקול דעתך".

אף שמפקדים בכירים לא ראו בתוכנית הרשאה לגירוש אוכלוסיות שלמות, היא היוותה בסיס אסטרטגי-אידיאולוגי בידי מפקדי חטיבות גדודים וכו' לגירוש, שינומק בכל מקרה בצורך צבאי, והעניקה הסבר והצדקה לפעולותיהם לאחר מעשה.

עם זאת אין שום עדות שמנהיגי הישוב או הישוב ציפו למנוסה בהיקפים שיבואו. גם האופטימיים וחסידי היד החזקה הופתעו בגדול.

גם מפקדי ההגנה מצאו עצמם לרוב פטורים מהתלבטות בקשר לגירוש, מאחר שהערבים ברוב המקרים נמלטו בטרם צו גירוש עם תחילת הקרבות.
"כל שנותר" היה למנוע את שובם עם שוך הקרב.

בכל זאת, מתחילת אפריל יש סימנים למדיניות ארצית ומקומית של גירושים באיזורים בעלי חשיבות אסטרטגית. בן גוריון הסכים להחלטה כי כפר המפריע לתוכניות הישוב הערבי או מתגרה, "יש רשות למחלקה לענינים ערביים להחליט על סילוקו".
במבצע נחשון ובקרבות משמר העמק נמחו כמה כפרים מעל פני האדמה בידי ההגנה.
אירועים אלו, וסיפורי טבח (דיר יאסין) וחיסולים אמיתיים ומדומים, יצרו אפקט דומינו של מנוסה (מאות אלפים) שהגיע לשיא בין אמצע לסוף אפריל בטבריה וחיפה.
כל עיר כזו גררה אחריה את הכפרים סביבה, ויצרה אפקט מהדהד.
בסוף אפריל התעוררה המנהיגות הערבית להבין את משמעות המתרחש, התפוררות החברה הפלסטינית, התרוקנות הכפרים והחרבתם, ובעיקר כי הקרב אבוד, ורק פלישת מדינות ערב יכולה להושיעם.
מדינות ערב הבינו כי בעיית הפליטים תרבוץ לפתחן, והחל מסע הסברה גדול מצידן למנוע את ההגירה, ולשכנע את הנמלטים לחזור.
מפקדים ערבים ניסו לחסום את זרם הפליטים גם באכזריות.
קאוקג'י איים כי יפוצץ את בתי הכפריים שננטשו ויחרים את אדמותיהם.
המופתי (הוועד הערבי העליון) שהבין כי הקרב אבוד, וכי רק טרגדיה גדולה תניע את מדינות ערב ההפכפכות לפלוש לטובת ערביי א"י, שתק עד סוף אפריל. (אז הצטרף לקריאה לא לברוח).
הוא גם חשש שציבור ערבי רחב יכנע ויסכים לחיות בשלווה תחת שלטון יהודי.
נטל קבלת ההחלטות נפל בסופו של דבר על המנהיגות המקומית אזרחית, והיא שהחליטה, או להילחם כמו בירושלים, או להמלט כמו ביפו וחיפה.
ההתעוררות הערבית להשפיע בכיוון האחזות בקרקע, של סוף אפריל ראשית מאי, באה כבר מאוחר מדי, וכנגד התנופה.
אפקט הדומינו היה חזק.
כך למשל יפו הושפעה מנטישת חיפה, ולא עמדה בגבורה מול התקפת המרגמות של האצ"ל שנמשכה שלושה ימים רצופים.
עמיחי פגלין, קצין המבצעים באצ"ל לחייליו: "...מטרתנו לשבור את רוחם של חיילי האויב, ולגרום אנדרלמוסיה באוכלוסייה האזרחית כך שתקום בה תנועת בריחה המונית".

בשאתו דברים בפני מועצת העם בסוף אפריל, אמר בן גוריון:
"נעזבו ע"י הערבים ערים שלמות...בקלות רבה, אחרי המפלה הראשונה, אף כי לא ארבה להם שום סכנה של חורבן ושל טבח. אכן נתגלה בבהירות ניצחת מיהו העם הקשור קשר עמוק לארץ הזאת".

אנשי השמאל (מפ"ם) ביישוב שהאמינו בדו-קיום נצבו מול דילמה מוסרית ופוליטית קשה, היו שטענו כי מתבצע טרנספר יזום, אך הם הקדימו בכמה שבועות את התיצבותו של וייץ ב-‏5 ביוני בפני בן גוריון עם תוכנית שנשאה את הכותרת:
"טרנספר בדיעבד (סכימה לפתרון שאלת הערבים במדינת ישראל)" שעיקרה הריסת כפרים ערביים נטושים,ישובם של יהודים בכפרים אלו, ומניעת אפשרות מן הערבים לעבד את שדותיהם.
"בן גוריון אישר זאת, הסתפקתי בכך" כותב וייץ (בן גוריון לא השיב בכתב על איגרתו בנידון, יום למחרת הפגישה).

הפרקים בספר העוסקים בחסימת זכות השיבה, ובמגעים אז בקשר לשיבה, מעניינים וכמובן רלוונטיים.
''תוכנית ד''' 177194
תודה על המידע המפורט. כלומר, הטענה כי צבאות ערב (בחלק מהמקרים) קראו לכפריים לעזוב היא אגדה?
''תוכנית ד''' 177361
ע"פ בני מוריס‏1 אין עדויות המצביעות על כך שמדינות ערב והוועד הערבי העליון היו מעונינים ביציאה המונית, או שקראו לפלסטינים להמלט, אף שבהתאם לנסיבות מקומיות, היו מנהיגים מקומיים שהורו לפנות יישוב זה או אחר משיקולים אסטרטגיים.

לבנון וסוריה ראו ראשונות את מימדי הבעיה, (במיוחד בגל השני ההמוני, שלא היה מורכב מאמידים כגל הראשון) ודחקו בפליטים לשוב.

בראשית מאי 48 פירסמו עזאם פחה ועבדאללה בהבלטה רבה באמצעי התקשורת קריאות לפליטים לשוב לבתיהם.

עבדאללה הודה לכל אלה שנשארו בבתיהם למרות העריצות השלטת, קרא לכל אדם בעל כוח וחוכמה לחזור למקום האהוב עליו, והצדיק רק את פליטותם של זקנים ועשירים.
הוא אף הרחיק לכת במאמצי ההרגעה, בצטטו את דברי הגינוי של הסוכנות היהודית כלפי טבח דיר יאסין.

1 ברצוני להמליץ בחום על ספרו של בני מוריס שהוא ספר מפתח בתחום. מחקר יסודי, מרתק, ומאוזן בגישתו, למרות הדימוי הישן והפשטני של מוריס כהיסטוריון חדש.
''תוכנית ד''' 177401
מעניין שעד היום, המידע שבתשובותיך - גם בראשונה, תגובה 177176 וגם בתוספת שב- תגובה 177362 של רוני - הוא לא מידע זמין, נפוץ, גלוי לכול.
יש פיסות מידע, כמובן - אבל עד כה, ממה שידוע לי, ה"פיסות" האלה נחשבו/נחשבות לתעמולה מצד השמאלנים, או של גורמים עוינים.
''תוכנית ד''' 177730
כפי שכתב כאן דובי: תגובה 177706
ובעיקר ענין הנרטיב הציוני הממלכתי, וסוגיית הפליטים שנותרה פצע מדמם עד היום (ע"ע התביעות לזכות השיבה).
''תוכנית ד''' 177820
אנא, קרא את תגובתי לדובי קננגיסר - תגובה 177819 (בתקווה שקראתי את מספרה נכון, והקלדתי אותו נכון...).
אין לי מה להוסיף עליה, כך נראה לי.
גם לא באשר לסוגיית הפליטים.
''תוכנית ד''' 177965
אין צורך שתקראי את המספר, תזכרי אותו ותקלידי אותו. ראי תגובה 122127 (הייתי מסבירה בעצמי, אבל אני גרועה בהסברים).
''תוכנית ד''' 178000
(ניסיון: 1, 2, 3 -ו- תגובה 177965 - ואם הלך לי טוב, תודה, המורה!) (וואלה - תודה!)
זהירות! "פיסה" קשה לעיכול 178371
זהירות! "פיסה" קשה לעיכול 178490
מר צביקה שחורי היקר באדם (פתיחה פומפוזית להרגיע את עצמי בלבד, נא לא להיפגע),
טוב שהזהרת אותי.
כן. ל"פיסות" מעין אלו התכוונתי, בין היתר. גם לאלו פחות מצמררות. גם לפרטים שרק כיום מותרים לפרסום.
בעקבות חומר מעין זה, שרק לאחרונה מתחילים להעלותו ולהביאו לידיעת כלל הציבור (בגלוי, בלי שיהא על האזרח הפשוט לנחש *מה* ו*איפה* לחפש) -
- האם נגרם לנו, כחברה, נזק רב, על גבול הבלתי-הפיך? (ואני לא חושבת רק על ביזה, אונס ושות'.)
אולי. לפחות: אולי.
(אגב: מזלך שאינך מפרסם את הדו"אל שלך כאן. עוד הייתי מתפתה לכתוב לך מה הרגשתי תוך כדי קריאה.)
(אם כי לא בטוח שהייתי שולחת אותו. :-) )
בני מוריס ובעיית הפליטים 177508
סתם, נזכרתי בראיון המפורסם שנתן בני מוריס לגארדיין‏1 בפברואר השנה, בו הוא מכחיש שעבר השתלת מוח. הוא התייחס שם גם להיווצרות בעיית הפליטים:

Unfortunately, he [Arafat] has proven himself a worthy successor to Haj Muhammad Amin al Husseini, the mufti of Jerusalem, who led the Palestinians during the 1930s into their (abortive) rebellion against the British mandate government and during the 1940s into their (again abortive) attempt to prevent the emergence of the Jewish state in 1948, resulting in their catastrophic defeat and the creation of the Palestinian refugee problem. Husseini had been implacable and incompetent (a dangerous mix) - but also a trickster and liar. Nobody had trusted him, neither his Arab colleagues nor the British nor the Zionists. Above all, Husseini had embodied rejectionism - a rejection of any compromise with the Zionist movement. He had rejected two international proposals to partition the country into Jewish and Arab polities, by the British Peel commission in 1937 and by the UN general assembly in November 1947.
עד כאן הציטוט.

חוסייני גרר את האוכלוסיה היהודית שברובה היתה כמהת פשרה, שלום והכרה, לבחירה חדה: להישמד או, לפחות בחלק מן המקרים, לגרש את צאן מרעיתו, שהלכו אחריו תאבי כיבוש, ודם. במצב זה של סף כלייה היה זה בלתי מוסרי מצד ההנהגה של היהודים לקחת סיכונים מיותרים, שהתממשו יום אחר יום.
סתם, נזכרתי.

עוד משהו קטן. שמתי לב לאיזכור לבנון ופקיסטאן. מעניין שאלו מקרים הפוכים, באחד נחתך חלק מארץ המוסלמית ברובה כדי לאפשר ללא מוסלמים הגדרה עצמית ובשני להיפך, כדי לאפשר למיעוט המוסלמי את אותו הדבר.
בשני המקרים התוצאה דומה, שתלטנות ותוקפנות רצחנית של המוסלמים, כלפי הקבוצה הרוב/המיעוט הלא מוסלמי.

''תוכנית ד''' 177362
מתוך "אדמת מריבה" של שמואל כץ:

"מתוך 62,000 הערבים שישבו קודם בחיפה נותרו לא יותר מ-‏5000 או 6000. גורמים שונים השפיעו על החלטתם לתור להם את בטחונם בבריחה. כמעט אין כל ספק שהאדיר בגורמים הללו היו ההכרזות שהושמעו על גלי האתר על ידי הוועד הערבי העליון, שדרש מהערבים לצאת...נרמז בברור כי אותם ערבים שיישארו בחיפה ויקבלו את חסות היהודים יחשבו בוגדים" (השבועון הלונדוני "אקנומיסט", השני באקטובר, 1948)

"אין לשכוח שהוועד הערבי העליון עודד את בריחת הפליטים מבתיהם ביפו, חיפה וירושלים" (תחנת השידור הערבית של המזרח התיכון מקפריסין, השלישי באפריל 1949).

"היציאה הסיטונית הזאת נבעה בחלקה מאמונתם של הערבים, ששאבה עידוד מדברי-הרהב של עתונות ערבית בלתי-מציאותית ומן הדיבורים חסרי-האחריות של כמה מן המנהיגים הערבים, שכעבור שבועות אחדים לכל היותר יוכו היהודים על ידי צבאות המדינות הערביות וערביי ארץ-ישראל יוכלו לשוב ולהכנס וליטול לידיהם את מולדתם" (אדוארד עטייה, מזכיר משרד הליגה הערבית בלונדון)

"המדינות הערביות עודדו את ערביי ארץ-ישראל לעזוב את בתיהם באופן זמני כדי שלא יפריעו לצבאות-הפלישה הערביים" (העתון הירדני "פלשתין", התשעה עשר בפברואר 1949)

"אנחנו נפצפץ את הארץ בתותחינו ונמחה כל מקום בו יתורו להם היהודים מפלט. הערבים צריכים להוליך את נשיהם וילדהם למקומות בטוחים עד שוך הקרבות" (נורי סעיד, ראש ממשלת עיראק)

"המזכיר הכללי של הליגה הערבית, עזאם פחה, הבטיח לעמים הערביים שכיבוש ארץ-ישראל ותל-אביב יהיה פשוט כטיול צבאי...הוא הטעים כי הם עומדים כבר על הגבולות וכי כל המליונים הוציאו היהודים על קרקעות ופיתוח כללי יהיו ביזה קלה, כי עניין פשוט יהיה זה לזרוק את היהודים לים התיכון...עצת אחים ניתנה לערביי ארץ-ישראל לעזוב את אדמתם, בתיהם ורכושם ולשבת ישיבת-ארעי במדינות-אחיות שכנות, לבל יבואו תותחי הצבאות הערביים הפולשים ויקצרו בהם קציר" (היומון הלבנוני הניו-יורקי "אל-הודא", השמיני ביוני, 1951)

"...היהודים משתדלים בכל מאמצי כוחם לשכנע את האכולוסיה הערבית להישאר ולהמשיך בחיהם הרגילים, לפתוח את החנויות ובתי העסק שלהם, ולדעת לבטח כי שלום יהיה להם ולאינטרסים שלהם..." (דו"ח של המשטרה הבריטית הארצישראלית במחוז לחיפה, למפקדה שלהם בירושלים)

לספר יש אג'נדה ברורה, ולכן כמובן שכל הציטוטים מגמתיים. דבר נוסף שהפריע לי הוא העובדה שכל הציטוטים הם של דיווחים, ולא ממקור ראשון (למשל: צילומים של כרוזים שהופצו, או ציטוטים מתחנות רדיו ערביות מאותה התקופה - ושקראו לערביי ישראל להתפנות זמנית).
''תוכנית ד''' 177402
הספר יכול להיות מגמתי או לא - ולפי הערותיך בסוף התשובה, נראה שכן, הוא מגמתי. אלא מה - מה שבולט הוא כי *יש מגמתיות* בגישה של *לא* לפרסם בגלוי‏1 מידע מקיף כלשהו בתחום.
---
1 כוונתי, כמובן, להיעדר הנגישות של המידע במלוא היקפו, מכל זוויותיו, לאזרחים-מן-השורה. (מה גם שמידע ממין זה לא מופיע כלל בספרי הלימוד לבתי הספר. נהפוך הוא.) (אלא אם נשתנו דברים בנדון.)
''תוכנית ד''' 177706
מה זאת אומרת "לא נגיש"? בטח שהוא נגיש - באותם ספרים שהוזכרו בדיון, נגיש כל המידע הזה. הספרים הללו לא הוסתרו, לא הוחבאו ולא נשרפו. הם יושבים להם בספריות ונמקים כי רובנו לא ממש מתעניינים, ומי שכן מתעניין, קורא את הצד שמתאים לו בלבד. רובנו, הרי, לא היסטוריונים, ולא חוקרים את תולדותיה של המדינה. אז אנחנו מכירים את המעט שבמעט שמלמדים בבתי הספר ושמראים בתוכניות טלוויזיה לזכר מלחמה כזו או אחרת, קוראים את פיסות המידע שצצות ועולות מדי פעם בעיתונות (כשהן מספיק פרובוקטיביות), וזהו, פחות או יותר.

ספרי הלימוד של בית הספר הם מקור מידע עלוב משהו. מן ההכרח שהדברים יוגשו שם בצמצום ובהפשטה, וזה עוד לפני שדיברנו על הנראטיב הציוני הממלכתי שנכפה עליהם. אי אפשר לטעון ל"גישה שלא לפרסם בגלוי מידע" על פי חסרון המידע הזה בספרי הלימוד בבתי הספר. סורי לספרייה האקדמית הקרובה למקום מגוריך, למחלקת ההיסטוריה של מדינת ישראל, ותמצאי כמות מכובדה של טקסטים בנושא.
''תוכנית ד''' 177819
קשה לי להגיב לך. אני חוששת שאישמע צינית. אבל אין ציניות בדבריי להלן:

1) הגבתי לשתי התשובות שנתן צביקה שחורי, תגובה 1777176 ואח"כ תגובה 177361, שתיהן לטל כהן, תגובה 177194; גם לתוספת של רוני, תגובה 177402 [אף הוא לטל כהן]. אני משערת שטל כהן מכיר ספריות רבות, ובכל זאת זו הייתה תגובתו - הפתעה, למיטב הבנתי.

2) בתגובה שלי התייחסתי ל*אזרחים-מן-השורה* ולספרי הלימוד של בתי הספר - כי כך נכפה עלינו הנראטיב הציוני הממלכתי: בעיקר עליהם גדלים האזרחים-מן-השורה.

3) באשר לספריות:
א) גם המשכילים שבנו, אם לא יידעו *מה* לחפש, לא יגיעו לספרים האלה... בדומה למשל הפנס, אם כי הפוך: " כן, כאן [בספרייה = תחת הפנס המאיר] יש, נמצא, אבל - מה?"
ב) האזרחים-מן-השורה, כידוע לך, לא בדיוק מבקרים בספריות האקדמיות, או בספריות בכלל.
ב.1) ... גם לא לכולם יש אינטרנט (בעצם: למיעוט יש), ואם כן - לא בדיוק מרבים לפנות לנושאים האלה, ו/או ל"האייל הקורא".
---
אני מקווה ש"הכול בסדר" - די חדשה בתגובות (ובכלל...) ב"האייל הקורא".
''תוכנית ד''' 177843
כרגיל בכל תחום, מי שלא נחשף לתחום מסוים, לא יודע מה הוא לא יודע ולא יודע איך להשלים את החסר.
מצד שני, יש אנשים שלא מפחדים לפתוח אינציקלופדיה או אפילו לחפש בגוגל, ולומדים כל יום משהו חדש, גם אם אין להם דוקטורט בהנדסה גנטית.

הקונצנזוס תמיד נכפה על אנשים, הרי לא היית רוצה שיכפו על אנשים את תרבות הקצה (FRINGE) כל הזמן? אם היו כופים את השוליים על רוב האנשים, השוליים היו הופכים לקונצנזוס.
תמיד יש מרכז ותמיד יש שוליים, איך שלא מסתכלים על זה.
פתיחת אנציקלופדיות, חיפוש בגוגל - 177890
- יפה.
לשם כך אמורים להתמלא שני תנאים (לפחות) אצל אותם "...אנשים שלא מפחדים...":
1. מה שציינת גם אתה בתגובתך: לפחות, לדעת מה חסר לו בידע, בידיעותיו, ובאיזה תחום;
2. אינטרנט בבית, או במקום-עבודתו (וזמן לכך, אם בעבודה בלבד).
(רצוי גם: הבנת הנקרא, השכלה סבירה, פנאי, ועוד כל מיני כלים.)
---
אנחנו מתכוונים לאנשים שונים, מן הסתם. לכן השוני בהתייחסות.
תודה לך, בכל אופן.
פתיחת אנציקלופדיות, חיפוש בגוגל - 178049
וודאי שהנחת המוצא היא שהאדם יודע לקרוא, יש לו הבנת עולם מינימלית, ויש לו זמן (לא עובד במכרה פחם 20 שעות ביום).

זו אחת הסיבות מדוע חינוך טוב מחזק את הדמוקרטיה - אנשים משכילים יותר הם מעורבים יותר בעולם סביבם. לא צריך להיות פרופסור לספרות השוואתית - אני מכיר מכונאי רכב עם השכלה כללית רחבה (וגם תואר בפסיכולוגיה).
פתיחת אנציקלופדיות, חיפוש בגוגל - 178221
חינוך טוב - אשר לדעתי, מתחיל מביה"ס היסודי (ואין לי כל כוונה לדון ב-"מה היה קודם, הביצה או התרנגולת?"), כבסיס כלשהו.
אנא, קרא את דבריו של דובי קננגיסר - תגובה 177706 -, לה הגבתי (ולתגובתי הגבת אתה): לדבריו, בתי ספר הם מקור עלוב למידע.
אני מסכימה לדבריו, כמובן. בגלל זה כתבתי את אשר כתבתי לפני כן.
...ואני מתארת לי שגם אתה מבין כי מכונאי רכב עם השכלה רחבה הוא לא-בדיוק "כמו-כולם" בעבודות כפיים ובדרגים הנמוכים בכלל.
(בינתיים הצטרפו תגובות מעניינות.)
''תוכנית ד''' 178040
אין לי מושג איך עובד גוף האדם. למדתי שלוש שנים ביולוגיה בחטיבת הביניים, ובכל זאת יש המון שאני לא יודע. האם מסתירים ממני את המידע? לא. פשוט לא התעניינתי מעולם. מעולם לא הטרחתי עצמי לקרוא ספרים בנושא, למרות שהספריה בגבעת רם פתוחה לרווחה בפני, ואני רשאי לקרוא שם כאוות נפשי. לא מספיק אכפת לי.

כך גם עם ההיסטוריה של ישראל. הספריות האקדמיות, ברובן (לא בירושלים) פתוחות בפני הציבור, ובאמת שיש שם כל מה שאת עשויה לרצות לדעת. מסתבר שלא מספיק רצית לדעת. אז הסתפקת במה שלימדו אותך בבית ספר. אני חושב שלא צריך להיות יותר מדי ביקורתי וציני כדי להבין שבביה"ס מלמדים אותנו מעט מאוד חומר, ומזווית אחת מסוימת. זה לא משהו שאפשר לשנות, כי זה הכרחי. זה חלק מהמשמעות של מערכת חינוך ממלכתית.

האזרחים מן השורה יאלצו להתחיל לבקר בספריות אם הם רוצים לדעת דברים. עם כל הכבוד לערוץ 8 - לא מהטלוויזיה תבוא הישועה. גם לא מהאינטרנט, למרות שהוא יותר טוב.

בכל הספריות שאני מכיר יש מערכת חיפוש טובה ונוחה, וספרנים שמוכנים לעזור בשמחה בחיפוש המידע הרצוי. אם את יודעת מה את רוצה לדעת, בקלות תוכלי למצוא מידע על זה. את תתחילי מספר כללי, ושם תמצאי הפניות לספרים ספציפיים יותר, למחקרים שפורסמו בכתבי עת (גם הם זמינים לעיון) וכו' וכו' וכו'.

מי שלא מנצל את כל האפשרויות הללו יכול לבוא בתלונות רק לעצמו, ובטח שאין כל הגיון בתלונות כלפי המדינה ש"מסתירה" מאיתנו מידע. אם אני לא יודע איך המחשב שלי עובד, זה לא בגלל שהיצרנים מסתירים ממני מידע, אלא משום שלא מספיק אכפת לי. לעזאזל - יש אנשים שלא יודעים איך לכוון את הוידאו שלהם. האם זה בגלל שהסתירו מהם מידע? לא, זה כי הם לא קראו את חוברת ההוראות.
''תוכנית ד''' 178047
כוון וידיאו הוא לא דוגמא טובה.
רבים קראו את החוברת, והרגישו שהמידע מוגש בצורה מעורפלת במכוון.
''תוכנית ד''' 178132
משום מה אני לא הרגשתי שבמערכת החינוך מסתירים או מעוותים מידע (עד לא מזמן). תחושת הסדק התגבשה סופית רק באוניברסיטה-למען האמת.
אני חושב שהמושג "הסתרה" צריך להיות מוחלף במושג מתאים יותר כמו "הסחה".
אומנם מאסנו בקונספירציות שמקשרות בין תרבות הבידור האסקפיסטית המוקצנת בישראל (וברוב המדינות הנמצאות במשבר) לבין המודעות הפוליטית החלקית, המוטה או החסרה של תושביה. אלא שהדברים מתקיימים בשטח, אולי לא מתוך תוכנית מודעת, אבל מתקיימים-כנראה כתוצאה מרצון קולקטיבי להדחיק נושאים מעיקים מסויימים.
ולכן בעוד שמידע טכני זמין למי שצריך אותו, הרי שצידע היסטורי-תרבותי או אידיאולוגי מסויים אולי זמין, אבל הצורך בו מודחק. המציאות המוצגת לנו היא כיביכול קוהרנטית ומסבירה את ההתרחשויות (טרור, אבטלה, אנטישמיות וכו'...) אבל בכל זאת ה"מאטריקס" הפך פה להצלחה מסחררת-אולי יש ספקות בתת-מודע הלאומי?
''תוכנית ד''' 178231
קודם כול, עליי להודות לך כי נעזרתי בתגובתך כדי להגיב לדובי קננגיסר. (שלי: תגובה 178219. אני מקווה שלא מפריע לך.)
שנית, תרמת את המושג "הסחה", שהוא הרבה פחות טעון רגשית . לכן, גם הרבה יותר יעיל לדיונים בכלל. (על אף שגם ב-"הסחה" קיים פוטנציאל רב למעשה מודע היטב.)
לגבי מידע טכני, הרשה לי להבליט כי - הרבה יותר קל לדעת אל מי לפנות כשאנו לא מבינים חוברת-הדרכה, או כל תקלה שהיא... (נדמה לי שאין בינינו חילוקי דעות בנקודה זאת.) וזה *כל* ההבדל בינו לבין התחומים שבדיון.
אגב: דווקא הניסוח שלך: "המציאות המוצגת לנו היא כיביכול קוהרנטית ומסבירה את ההתרחשויות (טרור, אבטלה, אנטישמיות וכו'...)" הוא שמסביר מה מונע שיהיו ספקות אצל רוב האזרחים. (באשר לתת-מודע הלאומי: התחום נראה גדול מכדי להתייחס אליו כמו-שצריך במספר מילים.)
''תוכנית ד''' 178237
תיקון ובקשת סליחה - מספר התגובה של יריב מ הוא:
תגובה 178132
- ולא זה שהעתקתי בטעות.
אני מקווה שלא נגרם נזק כלשהו. (האם מתי-שהוא אדע להעתיק כמו-שצריך יותר ממספר תגובה אחד?)
אני מתנצלת בפני שניכם - יריב מ., ודובי קננגיסר.
''תוכנית ד''' 178243
בכלל לא איכפת לי, להיפך :)
נקודה מעניינת שקשורה להסחה נוגעת לדברים שאמר (אם זכרוני אינו מתעה אותי) חוקר התיקשורת ניל פוסטמן. הוא טען שלעולם המודרני ארבו שתי סכנות: מקרה 1984, לפי חזון הספר על מדינת ענק טוטאליטרית המסתירה מידע (נכון בעיקר לצ' קוריאה), או מדינת בידור ושפע (ע"פ "עולם חדש מופלא" להאקסלי) שם יהייה כל כך הרבה מידע שלא נוכל להבחין בין המוץ לתבן ונבחר במידע הקל והנגיש-כך נבדר את עצמינו עד מוות...
לדעתי הניתוח מבריק ומסביר למה יש לאנשים רבים כל כך נטייה נגדית להיצמד לתיאוריות קונספירציה של הסתרה, מאטריקסיזם (מלשון מאטריקס) ותיאוריות כוחניות מוקצנות מבית מדרשם של ניאו-מארקסיסטים ושל הוגים כמו חומסקי...
''תוכנית ד''' 178248
אהא. אהא-אהא-אהא.
המעניין הוא שאין הבדל רב בין שני הרפרנטים שהעלית. אם ראית את "שודדי התיבה האבודה", תכיר ותזכור את הדוגמה משם להלן: לקראת סוף הסרט שואל הגיבור/הריסון פורד את הממונים:
"האם מצאתם מחבוא בטוח לתיבה?".
תשובתם: "כן, בהחלט! תנוח דעתך."
...ואז, בתמונה האחרונה של הסרט, מראים סבל, נושא את התיבה [ארון-הקודש] על עגלה, נכנס למחסן אינסופי ומלא עד אפס מקום בהמון תיבות "טופ סיקרט" של ארה"ב... שם גם זאת (של ארון הקודש) תלך לאיבוד לנצח נצחים, ועל בטוח.
[הציטוטים המילוליים: מהזיכרון.]
זה בערך מה שקורה עם המידע הרב. כי הרי איך מסתירים מחט? בערימת שחת.
לגבי הסיבות לנטילת "מורפיום להמונים" (ואני לא ניאו-מארקסיסטית, למיטב ידיעתי) הניתן בחינם לכל דורש, באריזות שונות ומשונות: נדמה לי שמה שפועל היום לא שונה מהותית ממה שפעל מאז - הצורך הנואש בלהאמין ב- ובלהאמין ל- שהנה, יש פתרון, ויש מנהיג, ויש [נא להשלים את הרשימה].
(אגב: אצל חומסקי אני קוראת, לומדת, בודקת ובודקת שוב רק מה ששייך ללינגוויסטיקה בתיאוריה שלו, ושיכול להתאים לתחומים שלי. פוליטיקה? מותר לו להתבטא, מותר לי לא להתייחס...)
''תוכנית ד''' 178257
הגישה שלך לחומסקי היא באמת בריאה. חומסקי מתבסס על המציאות, אבל הוא במופגן לוקח את החלקים המתאימים לו. נראה שלמרות כי הוא בוודאי יכחיש את זה גישתו היא של היסטוריון חדש-נראטיביזציה של המציאות. אומנם זה הנראטיב שעדיין לא נשמע, אבל זה עדיין נראטיב. אולי כל טקסט היסטוריוגרפי הוא נראטיב, אבל כזה שמנסה להיות מאוזן כמה שיותר, הוא נראטיב יותר מועיל לנו כחברה להפתח.
''תוכנית ד''' 178492
הנה לך - קישור שקיבלתי מצביקה שחורי, תגובה 178371:
(בתור "פיסה" קשה לעיכול. ונכון, קשה לעיכול.)

המידע הזה מקלקל כל נראטיב אפשרי על פעולות "צודקות. נקודה", על "טוהר הנשק" דאז, וכמובן - על "הכובש הנאור" וכל ההתנהגות שלנו מאז ועד היום.
זה - בעניין נראטיב. נראטיבים בכלל.
בהזדמנות (אולי תוך הדיון הזה, אולי אחר), אנסה להרחיב את ההתייחסות שלי לנראטיבים למיניהם. כרגע - א) לא זה המקום; ב) אני עדיין תחת רושם קשה מן הידיעה שקראתי; ג) אני עייפה, ושואלת את עצמי הרבה שאלות על התנהלות הדיונים כאן, על המשתתפים השונים, שאני כיום ביניהם, ובכלל.
נו טוב. מס-כניסה, מס-חניכות, יש להניח. (נסחפתי.)
''תוכנית ד''' 178531
המידע הזה הוא מידע על מצב אחד, בזמן אחד. אם זה מקלקל לך *כל* נראטיב אפשרי על טוהר הנשק את נאיבית בצורה מדהימה.

מלחמה מוציאה הרבה שדים ממחבואם, וקשה למצוא מלחמות נקיות לגמרי ממעשי זוועה. להחיל את הלקח מהמעשה הזה על כל מלחמת השחרור לא שונה מהכללות אומללות אחרות שנעשות כאן חדשות לבקרים (ואני מנחש שלהן את דווקא מתנגדת), כמו "כל הערבים רוצחים".
''תוכנית ד''' 178552
צודק חלקית, אבל צודק לפחות חלקית, מר האייל האלמוני.
1. נסחפתי, ולא בדיוק דייקתי;
2. ...אל דאגה: יש הרבה "פיסות מידע" כאלה, כ"א מהן *על מצב אחד, בזמן אחד*.
2.א. אגב: לא רק על מעשים כאלה יש פיסות מידע - ולא פירטטי. האחריות על התוצאה [של אי-פירוט, אי-בהירות ואי-דיוק] - עליי.
3. נראטיב: כאן ההתייחסות הייתה המשך לדיון עם יריב מ (שאליו הגבתי), על נראטיביזציה, כהמשך (גם: בדיון עם יריב מ., בעצם) לדיון על הנראטיב הלאומי (זה שבקונסנסוס מאז).
זה - באשר לפסקתך הראשונה.

לגבי פסקתך השנייה - כבר אמרו "אין מלחמות נחמדות ונקיות". (פחות או יותר.) חוץ מזה: כן, להכללות אני מתנגדת.
כיוון שאין לי כוח להעלות כעת משהו מדויק (חומר מדויק), וכיוון שאינני נעזרת באלמוניות המאפשרת להתבטא בלי לקחת אחריות על כל ביטוי - אני מסיימת כאן, בלי להיכנס יותר ובלי לפרט.
(למדתי משהו מההיסחפות שלי אתמול - יכולתי להתבטא טוב ומדויק יותר... :-) תודה, בכל אופן.)
''תוכנית ד''' 178219
לפעמים טוב לאחר במתן-תגובה/תשובה. אחרים עשו זאת טוב ממני. :-)
קראתי את התגובות של הנמלה העמלה, תגובה 178047, ושל יריב מ., תגובה 178312. כל תשובה נוגעת בדרך שלה באותה הנקודה:

הנמלה העמלה: "כיוון וידיאו הוא לא דוגמא טובה. רבים קראו את החוברת, והרגישו שהיא מעורפלת."
הווה אומר: החוברת לכיוון וידיאו היא *כן* דוגמה טובה לערפול, וכדומה - ההיפך ממה שביקשת להדגים.

יריב מ.: אני מאמצת את תשובתו (ומקווה שלא מפריע לו) ומודה לו על הניסוח הבהיר. כמו כן, אני חושבת שהמילה "הסחה" מתאימה ונכונה הרבה יותר מן המילה "הסתרה".

מה שכנראה יוותר פתוח (כי אולי משקף עמדה אישית, אולי גם השקפת עולם אישית) שייך לאזרחים מן השורה: אתה מייחס להם נקודת מוצא לידע (ולאיי "אין-ידע" בתוכו) הרבה יותר גבוהה מזו שאני מניחה מראש. (איש-איש והכרתו/מגעו עם הסביבה.)
''תוכנית ד''' 178239
וואו. המספר של תגובתו של יריב מ צ"ל תגובה 178132 (במקום 178312, שעוד לא הוקלדה), אבל אין לי ביטחון שהפעם התיקון שלי יופיע במקום שביקשתי למקם אותו.
שוב: סליחה.
''תוכנית ד''' 178240
לפני שאת לוחצת על ''אשר'' את יכולה ללחוץ על הקישור ולבדוק אותו.
''תוכנית ד''' 178241
תודה לכל האיילים האלמוניים ולעוד מישהי שאת שמה איני זוכרת כרגע. בכנות. (אני כבר מתביישת, באמת.)
(אילו היו לי הכתובות שלכם בדואר, היינו חוסכים את ההודעות האלה, שמפריעות לדיון.)
''תוכנית ד''' 178244
זה הכל בגלל שמסתירים מאיתנו מידע באייל לאיך לעשות קישור :)
היי, מה שטוב למיליוני פארנואידים, טוב גם לנו!
''תוכנית ד''' 178251
:-)
אולי לא מסתירים, כי ההוראות מופיעות ממש מעל למלבן בשביל לכתוב את הערה - אבל זה יוצא מסורבל ולא תמיד נכון. (ואני ההוכחה החיה לכך.)
''תוכנית ד''' 178255
כמובן הצהרתי הייתה הומוריסטית לחלוטין. למען האמת מעולם לא בדקתי את הנושא.
היינו אמורים להתחיל את המדינה עם כ40% ערבים 177205
שרובם גורשו אך במהלך המלחמה השתלטנו גם על שטחים שלא היינו אמורים לקבל ולכן בסוף נשארנו עם 10% בני מיעוטים. לפי תוכנית החלוקה. הערים חיפה וטבריה הערביות היו אמורות להיות שלנו (ביחד עם מאות כפרים ערביים) אולם לא יפו, לוד ובאר שבע. בעקבות המלחמה וכתוצאה מאילוצים גאוגרפיים (כגון מקומה המרכזי של באר שבע במערכת הכבישים הדרומית) וצבאיים (הסיכון של יפו ערבית לתושביה היהודים של תל אביב) ננקטו פעולות כיבוש נגדם שגרמו לגירוש/בריחת האכלוסיה הערבית.
גם הגליל העליון (בערך מנצרת כולל צפונה) היה אמור להיות שלהם. ישראל כבשה את זה בתגובה לאיום של קקוג'י, ובניגוד למקרים הקודמים רוב האוכלוסיה המקומית לא ברחה ונשארה תחת שלטון ישראלי. ב1949 בהסכמי שביתת הנשק עם ירדן הועבר לישראל כביש ואדי ערה עם ארבעת כפרי המשלוש הקטן (טייבה ושכנותיה) שלא גורשו. והאוכלוסיות משתי האיזורים האלה מהוות את עיקר בני המיעוטים במדינת ישראל.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים