דעה אישית 181131
ישנן שתי דרכים לאחד שני לאומים נפרדים לכדי לאום יחיד. האחת, בכוח ובכפיה. כך עשו הצרפתים עם העממים השונים שחיו בתחומי צרפת לפני כמה מאות שנים, ובמעשה צורפות זה נוצרה צרפת המודרנית, עם הלאום הצרפתי אליו שייכים (בהגדרה) כל אזרחי צרפת, ורק אזרחי צרפת.

ברור שדרך זו לא באה בחשבון.

האפשרות השניה היא, כמובן, בהסכמת שני הצדדים המעורבים.

הבעיה העיקרית עם ההצעה להקמת הלאום ה"ישראלי" היא שחלקים גדולים, בשני הציבורים, פשוט אינם מעוניינים בכך. גם אם נסכים שאיחוד-לבבות מעין זה יוביל לשיפור ניכר בכל מישורי החיים בארץ, הרי שלא ניתן לכפותו. אם ישנם חלקים בלאום היהודי שאינם מעוניינים להפוך לחלק מהלאום הישראלי, הרי שכל נסיון לכלול אותם בכוח בלאום זה תהיה בגדר פגיעה אנושה בזכות ההגדרה העצמית שלהם. כך כמובן גם לגבי פלשתינאים תושבי ישראל שירצו להשאר בני הלאום הפלשתינאי (בלבד), ובל נשכח את הלאומים האחרים (דרוזים, צ'רקסים וכו').

זכות ההגדרה העצמית, בצירוף העובדה כי רבים בקהל שני העמים לא ישושו להצטרף ללאום החדש, מונעת את הפיכת הלאום החדש ללאום שיכלול את כל תושבי הארץ.

אחד המגדירים החזקים ביותר של לאום – בכל העולם כולו – הוא השפה. ישנם חריגים כמובן, כמו הלאום ההודי או הלאום הסיני, שבכל אחד מהם נהוגות כמה שפות שונות בתת-קבוצות של הלאום, ובכל זאת, "כלל האצבע" הוא לאום אחד, שפה אחת – בעיקר כאשר תחום-הישוב הוא משותף ואין הפרדה גיאוגרפית ברורה. הניסיון לכפות את שפתו של אחד הצדדים על הצד השני (משיקולים מספריים, סביר שיהיה זה נסיון לכפות עברית על ערביי ישראל) יהיה דיכוי תרבותי. ברם ללא צעד זה, רעיון הלאום היחיד יתקשה להתרומם!

כך גם לגבי חינוך. אני מסכים בהחלט שאין כל פסול – להיפך – בבתי-ספר מעורבים. אולם חינוך ילדים בשפה שאינה שפתם עשוי להתפש ככפיה תרבותית. אם התוצאה היא כיתות בשפות שונות, הרי שאנו עדיין שומרים על ההפרדה.

דהיינו, גם מחסום השפה אינו פשוט כלל.

אני מסכים לחלוטין כמעט עם כל הבעיות שמציג המאמר לגבי יחסה של מדינת ישראל לתושביה הערביים. מדובר ביחס מחפיר, שכל רגע שחולף בטרם תוקן הוא כתם על כולנו. כך לגבי ציון הלאום בתעודת הזהות (ישירות או בהתחכמות, כפי שנעשה כיום); כפיית יום מנוחה מבוסס לאום; הגבלות על התיישבות אזרחים בישובים שונים; מניעת נישואין בין בני לאומים שונים; ועוד כהנה וכהנה ‏1. ועדיין, לאחר שיזכו אזרחי ישראל הערבים ליחס שווה באמת (ואף ליחס מועדף כדי לכפר על עוולות העבר), מדובר במיעוט לאומי במדינת לאום. אין בכך כל פסול, ואף אין זו אנומליה. מדינות אירופאיות רבות, דמוקרטיות לעילא ולעילא, הן מדינות לאום הכוללות מיעוטים לאומיים. עובדת הימצאותו של מיעוט לאומי בקרבנו אין פירושו כי עלינו לוותר על זהותנו הלאומית, כדי למנוע אפליה.

הדברים מבוססים, באופן טבעי, על דברים שלמדתי במהלך קריאת הספר "ישראל ומשפחת העמים" (ראה דיון 1650).

(אגב, ההשוואה לשלטון האפרטהייד מוגזמת: יש לזכור כי כשישראל מושווה בעולם לדרא"פ של אז, ההשוואה מתייחסת לפעולותיה ואופן שלטונה של ישראל בשטחים הכבושים, ופחות – אם בכלל – ליחס לערביי ישראל. אם כי, כאמור, יחס זה לוקה מאוד בחסר, לדעתי).

-----
1 או שמא יש לומר: "ועוד כהנא וכהנא".
דווקא הדרוזים 181175
נראים כדוגמא טובה של עדה שהשתלבה ב''לאום הישראלי'' עד כדי הפנמת ערכיו והנאמנות אליו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים