ביקורת שפרסמתי בעיתון 'הצופה' 204782
ברגשות מעורבים פתחתי את ספרם של אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון 'ישראל ומשפחת העמים'. שמחתי על כי שני אינטלקטואלים מחוגי מרצ הקיצונית קמו להגנתה של התנועה הציונית, להצדקת זכותנו למדינה יהודית בארצנו. התביישתי על הצורך לכתוב בעברית ספר המצדיק את זכותנו למקום תחת השמש, שני דורות אחרי השואה. בעודנו ניצבים היום כולנו בין טרור מוסלמי ממזרח, לאנטישמיות אירופית ממערב. יהודים בעולם של גויים.
הכותבים מתארים את הגורמים כנגדם הם יוצאים "שלילת הלגיטימיות של הגדרת ישראל כמדינה יהודית אינה מוגבלת רק לפעילים של השמאל הרדיקלי או לנציגים של המיעוט הערבי בישראל. קבוצה ניכרת של אנשי אקדמיה ישראלים... מתחומים שונים – סוציולוגיה ומדע המדינה, משפטים ופילוסופיה, גיאוגרפיה והיסטוריה." המחברים מצביעים על הצביעות היסודית של ה'פוסט' וה'אנטי' ציונים. "הם שוללים... מהעם היהודי ומהציבור היהודי בישראל את הזכות להגדרה עצמית, בעודם מצהירים כי זוהי זכות אוניברסאלית המגיעה לכל עם".
החריפות המשפטית של פרופ' רובינשטיין, חוברת לבקיאות בהיסטוריה העולמית של פרופ' יעקובסון, חובה למעיין באידיאולוגיה הציונית, הסכסוך הישראלי-ערבי, יחסי יהודים-ערבים ורוב ומיעוט בעולם, מדינות לאום, זכויות אדם וליברליזם. קודם שאתפלמס עם דבריהם אדגיש הערכתי העצומה לזקן שבהם, אמנון רובינשטיין. לאחר הקריירה הראשונה כפרופסור למשפטים, מחבר ספר היסוד על המשפט החוקתי בישראל, מילא רובינשטיין שנות דור תפקידים פוליטיים. היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, המגבש ומנסח עמדות פוליטיות בהעמקה וביסודיות. לאחר פרישתו מהחיים הפוליטיים ממשיך להדהד קולו הציוני, הצלול והבהיר. איש ציבור כמותו ראוי להיות נשיא מדינת ישראל, ולהקרין אהבת העם ואהבת הספר. מי יתן ונזכה.
הטיעון המרכזי
המחברים בונים בתחילה את ההצדקה לקיומה של מדינה יהודית בארץ-ישראל, ומגנים על זכות זו מול השוללים אותה. שני כלים באמתחתם, הטיעונים המוסריים-אוניברסאליים-ליברליים של צדק, זכויות האדם, המיעוט והלאום, והטיעונים האמפיריים הנשענים על החלטות האו"ם, הוועדה האירופית לזכויות אדם, והמקובל בדמוקרטיות ובמדינות הלאום.
הצמד מאמץ את עמדתו של שר החוץ הסובייטי, גרומיקו, בדיונים לקראת כ"ט בנובמבר 1947:
"המסקנה ההגיונית היא, כי אם שני עמים המאכלסים את פלסטינה, אשר לשניהם שורשים היסטוריים עמוקים בארץ זו, אינם יכולים לחיות ביחד במסגרת מדינה אחת, אין פתרון אחר אלא הקמת שתי מדינות במקום אחת – מדינה ערבית ומדינה יהודית..."
מנין, אם כן, נובעת הזכות למדינה יהודית? יש עם יהודי בארץ-ישראל, אשר איננו יכול להקים מדינה משותפת עם העם הערבי היושב בציון. כל אחד מהעמים זכאי למדינה. זוהי כל תורתם על רגל אחת. ואידך, למעלה מארבע-מאות עמודים מרתקים, פירושא הוא.
החלטת החלוקה
החלק הראשון, המקיף והמרתק, מוביל אותנו להחלטת האו"ם מכ"ט בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות יהודית וערבית. בפרק זה מציגים המחברים את דו"ח "וועדת האו"ם המיוחדת בנושא פלסטינה", כמו גם את הדיונים בעצרת הכללית שהובילו לקבלתו. פרק זה רלבנטי היום כמו לפני שישים שנה. 'הערבים אותם ערבים והים אותו ים'.
מדינות ערב התנגדו בתוקף להקמת מדינה יהודית. נציג הוועד הערבי העליון ביקש כי "מדינה ערבית תוקם בפלסטינה... על בסיס דמוקרטי... תכבד את זכויות האדם... את חירויות היסוד ואת השוויון של כל בני האדם בפני החוק... תגן על הזכויות והאינטרסים הלגיטימיים של כל המיעוטים." הצביעות האירופית באה אף היא לידי ביטוי בדיונים. הנציגים הבלגים וההולנדים העידו כי בארצם מעולם לא הייתה בעיה יהודית. כמוהם כנציג הצרפתי "אני יכול לומר בשם ארצי כי היא מעולם לא הבחינה הבחנה כלשהי בין יהודים ללא יהודים. בצרפת האנטישמיות לא הייתה מעולם אלא הרפתקה אידיאולוגית מצדם של אינטלקטואלים מסוימים." דרייפוס ואנה פרנק, ההיו או חלמנו חלום?
המחברים מתפלמסים עם הטיעון כי הציונות היא תנועה קולוניאליסטית. כמה הבדלים רלבנטיים מצאו: א. אין לנו מדינת-אם שפעלנו מכוחה. ב. בארץ לא היו כל אוצרות טבע נחשקים. ג. לא באנו כדי להפיץ תרבות אירופית לילידים הפרימיטיביים. המחברים לא הדגישו את ההבדל העיקרי, המפורט במגילת העצמאות. אל הארץ הזו נשאו עיניהם היהודים אלפי שנים, ממנה גורשו ואליה ערגו. מה לזה ולקולוניאליזם?
יהודים וערבים
המחברים מציגים נכוחה את ההבדל בין מאבק הפלסטינים נגד ישראל, למאבקים נגד הקולוניאליזם. המורדים לא כפרו בזכות הכובש למדינה עצמאית, רק ביקשו מדינה להם בשטח מסוים. הפלסטינאים כופרים בזכותנו למדינה יהודית, ואפילו ח"כ ישראלי, עזמי בשארה, רואה בקיומה של מדינת ישראל 'דבר זמני'.
היחס לערביי ישראל מהווה מקור התקפה נוסף על לגיטימיות 'המדינה היהודית'. המחברים מקבלים את הטיעון כי יש אפליה מסוימת כלפי הערבים, אך אינם מהססים לגלגל את כדור האפליה למנהיגות המגזר הערבי, התומכת באויבי ישראל. תוך השוואת דוגמאות של התייחסות למיעוטים בעולם מעלים המחברים כי היחס הניתן בישראל למיעוט הערבי, מהבחינה החוקתית, טוב מהמקובל ברבות מהדמוקרטיות, ואף מהמתחייב מהאמנה האירופית לזכויות המיעוטים. המחברים כותבים כי המלחמה בין ישראל למדינות ערב גורמת לשנאה כלפי הערבים. ומסכמים "כי רק בתנאי שלום יהיה אפשר לבחון באופן אמיתי ומלא את יכולתה של החברה הישראלית להבטיח למיעוטים בקרבה את אותן הזכויות שחברות נאורות מבטיחות היום למיעוטיהן."
דומני כי המבחן צריך להתקיים כבר היום, ביחסנו אל הדרוזים והצ'רקסים, בני בריתנו. לא מתוך נורמות בינלאומיות, אלא דווקא משורשינו היהודיים. כפי שכתב מקס נורדאו (עמ' 133 הערה 6) "הציונות שואפת... לתת דוגמא של עם כוהנים אמיתי שמקדש עצמו לשרות של האמת, האהבה והצדק לאור הדעת, שבהנהלתו הפנימית וביחסים של האנושות כולה הוא דוגל במדיניות מבוססת על עשרת הדברות." בצדק כתבו כי "קו ברור וישיר מכאן ל'אור לגויים' של דוד בן-גוריון".
לדעתי, ראוי להבדיל בין המיעוט הערבי בישראל למיעוטים בעולם. הם שונים בדרישתם לגרש את המיעוט היהודי בשנית משטחי המדינה המיועדת (לאחר הגירוש הראשון משטחים אלו, גוש-עציון וכפר דרום, במלחמת השחרור). ערביי ישראל אינם חשים כי דרישה זו תוביל לדרישה הדדית, לגרש את המיעוט הערבי משטחי מדינת ישראל אל המדינה הפלסטינאית. מדוע? זאת ועוד. ערביי ישראל מתנגדים בתוקף להעברת הריבונות על עריהם וכפריהם למדינה הפלסטינאית אותה הם דורשים להקים. אין זאת אלא מהכרתם כי המדינה שתוקם תהיה דיקטטורה. יש להזכיר זאת לכותבים התובעים הקמת מדינה פלסטינאית בשם עקרונות דמוקרטיים.
סוגיית הפליטים נידונה אף היא בספר, המראה מקבילות בינ"ל לפליטים הפלסטינאים מ1948. בשנות מלחמת השחרור נלחמו הודו ופקיסטן ומיליוני פליטים פקיסטנים נאלצו לגלות מבתיהם. איש אינו מעלה דרישה להשבתם. המחברים ממהרים להדגיש כי לפליטים אלו, בניגוד לפלסטינאים, יש בית לאומי. בעיית הפליטים הפלסטינאים נוצרה "בשל העובדה כי לעם הפלסטיני אין בית לאומי משלו". ולא היא. במקום אחר כתבו נכונה כי "אי-קליטתם של הפליטים הערבים במדינות ערב נבע, בראש ובראשונה, מהרצון להעניק להם זכות שיבה לישראל בבוא העת". מדינות ערב הם שיצרו את העיוות, ולא עלינו לתקנו.
תוכנית החלוקה ובן-גוריון
הכותבים טפלו על מייסד המדינה כי "פתרון החלוקה, שבו דגל בן-גוריון בשנות השלושים ולו הסכימה רוב רובה של התנועה הציונית אחרי מלחמת העולם השנייה, הבהיר כי היישוב והציונים הבינו שאין מנוס מפשרה טריטוריאלית כדי ששני העמים יוכלו לדור זה לצד זה." אך דברי בן-גוריון מוכיחים כי תזה זו מופרכת. כך כתב לבנו על תוכנית החלוקה: "מדינה יהודית חלקית אינה סוף, אלא התחלה... הקמת מדינה... תשמש מנוף רב כוח במאמצינו ההיסטוריים לגאול את הארץ בשלמותה." קבלת תוכנית החלוקה הייתה בדלית ברירה, שמא לא יתנו לנו הבריטים דבר. בן-גוריון היה אנוס, רובינשטיין ויעקבסון מזידים.
מדינה יהודית ודמוקרטית
אחד היסודות הנכוחים במשנת השניים, כי אין סתירה בין היות ישראל יהודית לדמוקרטית. "מתח בין ערכים, כשהוא לעצמו, אינו תופעה נדירה כלל, ואינו עדות לכך שיש לפסול את אחד הערכים או לוותר עליו." מדינות לאום קיימות גם באירלנד, צ'כיה, סלובקיה ועוד, בהן יש בני עמים אחרים במדינות המזדהות עם מדינות הרוב. גם הזיקה לפזורה איננה ייחודית לנו, והיא מתקיימת בסלובניה, יון, אירלנד ועוד.
גישה ליברלית מקובלת דורשת כי ישראל תהיה 'ניטרלית' מבחינת יחסה לתרבות היהודית, כל חריגה מהניטרליות משמעה זיוף הדמוקרטיה. המחברים נשענים על קימילקה המצביע על זכותו של הרוב לקבוע תכנים פנימיים, ממילא, סותרת דרישת הניטרליות את זכות הביטוי של הרוב. הדמוקרטיות אינן ניטרליות בקביעה תרבותית יסודית ביותר כשפה. בדרך הילוכם מופרכת אחת הבדותות בשיח הציבורי בישראל, כאילו דמוקרטיה משמעה הפרדת דת ומדינה. במדינות דמוקרטיות מובהקות, ואנגליה ראשונה להן, אין הפרדה שכזו.
בסוגיית הניטרליות הובאו דבריהם של מרגלית והלברטל הגורסים כי המדינה צריכה להיות ניטרלית ביחס לתרבות הרוב, אך לסייע למיעוט לשמר את תרבותו. לכאורה, מסקנה זו גוזרת ניטרליות של מדינת ישראל ביחס לרוב היהודי. המחברים מתגוננים כי גם מרגלית והלברטל אינם חולקים על חוק השבות, הקצה ה'בלתי ניטראלי' במדינת ישראל. אני סבור כי הנימוק אותו מעלים שני הפילוסופים להצדקת עמדתם, מוביל דווקא לטיפוח התרבות היהודית במדינת ישראל. לדידם, אין לסייע לרוב כיוון שהוא יכול מעצם היותו רוב "לקיים סביבה פחות או יותר הומוגנית אפילו מבלי ליהנות מזכויות מיוחדות". ע"פ היגיון זה, בעולם גלובאלי, בו נפרצים הגבולות הגיאוגרפיים למציאות וירטואלית של כפר, מוצאים עצמם היהודים קבוצת מיעוט קטנה המשמרת תרבות ייחודית. מדינת ישראל נועדה לשמור תרבות מיעוט זו. ייעודה של מדינה יהודית להעניק 'העדפה מתקנת' לשימור הייחוד היהודי.
כנגד ההוגים הליברליים המתריסים כי היותה של ישראל יהודית סותרת את היותה ליברלית, מדגישים החוקרים את חיוב הלאומיות מזווית ליברלית. ע"פ גישה זו "תפקידו של כל הסדר חברתי ומדיני הוא להבטיח את חופש הבחירה המרבי לפרט... לדידם של רוב האנשים החיים כיום, תרבותם הלאומית מהווה מרכיב מרכזי של זהותם." הם לא מהססים לתקוף "איש לא פוסל, מבחינה מוסרית-היסטורית, תנועה לאומית בשל עצם היותה תנועה לאומית. אין נורמה אוניברסאלית כזאת, ואין נורמה כזאת בעולם המערבי. את הקריטריון הזה לפסילת מדינות ותנועות לאומיות שומרים חוקרים ישראלים מסוימים אך ורק לעם היהודי ולמדינתו".
דת ומדינה
כנגד הטיעון כי היהודים אינם עם מגייסים המחברים את הדת להגדרתנו הלאומית. בדרכם השוו בין הזהות הלאומית היונית, הארמנית והיהודית הדומות במוטיב היסוד של החיבור בין דת ולאום. בשלושת המדינות הללו "תודעת ההמשכיות ההיסטורית לא רק שיחקה תפקיד חשוב בעת המאבק לעצמאות, אלא היא ממשיכה להטביע את חותמה על החברות שבהן מדובר – בין היתר בדרך של ויכוח על פירושה ועל יישומה הנכון של המורשת הלאומית בתנאי העולם המודרני." גם במאבק נגד הכפייה הדתית הדגישו כי "התשובה החילונית... לניסיונות לתת לזהות היהודית פירוש המנוגד לערכים ההומאניים ולצורכי קיומה של חברה מודרנית צריכה להיות תשובה בעלת תוכן תרבותי יהודי. תשובה זו לא תוכל להיות מנותקת מהמטען התרבותי היהודי שהצטבר במשך הדורות." עליהם אמר הנביא ירמיהו "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו".
המחברים מצביעים על קשר חיובי דווקא בין לאומיות לליברליזם. יש "קשר היסטורי הדוק בין הדמוקרטיה הליברלית לבין מדינת הלאום המודרנית... במרבית המקרים התפתחה חברה אזרחית דמוקרטית על רקע של לשון ותרבות משותפות שאיחדו את רובו של הציבור האזרחי (גם אם לא את כולו)." ואנו נוסיף. התנכרות לתרבות המשותפת שלנו תוביל גם לפגיעה באפשרות קיומה של דמוקרטיה במדינת ישראל.
נשוב אל הטיעון היסודי של הספר. הזכות למדינה נובעת מההגדרה העצמית של העם. ההיסטוריה של הספר מתחילה מדיוני האו"ם בשנת 1947 על תוכנית החלוקה. היו אז שני עמים, ולשניהם ניתנה ע"י האו"ם מדינה.
עמדה זו, הבריח התיכון של הספר, איננה ציונית! המחברים מציגים את הנרטיב הציוני הקובע את "היותם של היהודים בעולם (ולא רק בארץ ישראל) עם בעל שאיפות לאומיות וזיקה היסטורית לארץ ישראל. עם הזקוק וזכאי למדינה משלו." אך הם טוענים כי גם מי שכופר בנרטיב זה "אינו יכול להכחיש את אופיו הלאומי המובהק של הציבור היהודי בישראל. מאופי זה נובעות גם זכויות לאומיות, ובראשן הזכות למדינת לאום ריבונית, וזכותה של מדינת לאום זו לקיים זיקה רשמית לקהילות הפזורה היהודיות ברחבי העולם". העמידו סיפר מול סיפר, וחיברו סיפור על בסיס הסיפר הלא-ציוני, המתכחש לזכותם ההיסטורית של היהודים על ארץ-ישראל. כביכול, הסיפר הציוני פרטיקולארי ושייך רק לנו, והסיפר השני אוניברסאלי המקובל על כולם.
המחברים ימצאו עצמם כחוזרים בתשובה מהציונות. חרטה על העבר וקבלה לעתיד. חרטה על העבר, כיוון שהזכות שהייתה ליהודים להקמת מדינה ב-‏1947, לא הייתה בעת קבלת המנדט. מפעלה ההיסטורי של התנועה הציונית, להכרה בארץ-ישראל כבית הלאומי של העם היהודי, איננו מוצדק לשיטתם. שהרי, יישוב יהודי מבוטל היה קיים בראשית המאה בארץ שרובה המכריע ערבי. הצהרת בלפור (1917) הייתה עוול, לדבריהם. כמוה כתביעה הציונית הקלאסית לארץ-ישראל מראשית המאה העשרים.
ואף קבלה לעתיד יש כאן. ההצדקה למדינה יהודית קיימת רק בצמוד לצדקת הקמתה של מדינה פלסטינאית. מי שמתנגד להקמת מדינה פלסטינאית, מערער, מבחינה מוסרית, את הזכות למדינה יהודית בארץ-ישראל. האם עמדה כי מדינה פלסטינאית "תהיה גורם שיחתור תחת אשיות קיומן של ישראל וירדן גם יחד, ושיהיה בסיס לפעולות טרור", כפי שנוסחה במצע שינוי ע"י מייסדה אמנון רובינשטיין, היא בלתי מוסרית?
המחברים מתייחסים בהבלעה לקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ-ישראל. אומנם התנצלו על כי ספרם איננו "עוסק באופי הייחודי של הקשר ההיסטורי, הרגשי, התרבותי והדתי של העם היהודי לארץ-ישראל... אולם כאשר נושא הדיון הוא עקרונות הצדק, יש לנהל אותו במונחים של נורמות אוניברסאליות." הקשר בין ישראל וארצו, לשיטתם, משמעותי רק במישור הסובייקטיבי, המכונן זהות לאומית. אך איננו מקנה לנו, כך סברו, זכות אובייקטיבית על הארץ. השטר שלהם מזויף מתוכו. שכן כתבו "הקהילה הבינלאומית הכירה בקשר זה (בין עם ישראל לארצו)... בעת שחבר הלאומים הכיר בעם היהודי כעם בעל שאיפות לאומיות בכתב המנדט ב-‏1922." 'הנורמות האוניברסאליות' הכירו בזכותנו על ארצנו. בלא הזיקה לארץ-ישראל אין עם יהודי, ובלא עם יהודי אין כל זכות למדינה יהודית בארץ-ישראל.
ומכיוון שהמחברים אינם אמונים על זכותו של העם היהודי לארץ-ישראל, מגיעים הם למסקנה כי "הזיקה של המדינה לעם היהודי בתפוצות מתקיימת משום שזיקה זו נובעת מהגדרתם העצמית ומתבססת על רצונם של היהודים הישראלים... ולא משום שמדינה יהודית "חייבת", על-פי עצם מהותה, לקיים קשר זה." הכפירה בעיקר הציוני, זכות העם היהודי על ארצו, מולידה קיצוץ בנטיעות העלייה וההתיישבות. ושוב נזכיר, הצהרת בלפור לא ניתנה ליהודים בישראל, ההיפך הוא הנכון, היהודים בישראל נמצאים כאן מכוחה של זכות העם היהודי על ארצו. ביום סגריר, שלא יהיה, בו תתנכר המדינה לזכות זו, תישמט הקרקע המוסרית מתחת רגלינו. "וכשל עוזר ונפל עזור וכולם יחדיו יכליון."
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני" במפתחות הספר איןאזכור לירושלים. וכשכתבו את דבריו של הרצל בתיאורו הנפלא על בית-המקדש באלטנוילנד "הבית לאל הגדול, הנעלם והכול-יכול, שתינוקות מתארים אותו לעצמם אחרת מאשר זקנים, ושהוא מצוי תמיד כשאיפה אל הטוב בעולם ומלואו." הקדימו והדגישו המחברים כי בית המקדש, ע"פ הרצל, לא יהיה על הר-הבית. בדקתי ומצאתי כי עלילה טפלו על חוזה המדינה. שכן כתב (באותו עמוד ממנו ציטטו!) "הנה עומדים כאן הבנים השבים של עם אלוהי ישראל ומנשאים את נפשם אל הנעלם. כאבותיהם מלפנים עמדו הם על הר-המוריה. ודברי שלמה שבו וחיו: "ה' אמר לשכון בערפל. בנה בניתי בית זבול לך, מכון לשבתך עולמים".
אמנון רובינשטיין מהפך רבות במשנתו של הרצל, ואף כתב ספר 'מהרצל עד רבין והלאה'. דומני כי בדותה זו, כאילו הרצל לא העלה את הר-הבית בירושלים על ראש שמחתו, היא טעות פרוידיאנית. הדבר החמור ביותר שאירע בעשור האחרון, עידן אוסלו, הוא הנכונות לוותר על קודש הקודשים של האומה. רובינשטיין ויעקבסון הם בשר מבשרו של השמאל הציוני שההין לתועבה זו מחד, ומאידך דבקים בגישה הציונית. ניסיונם הנואש לתלות בהרצל את יחסם להר-הבית, ממחיש את הקרע הטראגי בנפשם.
כמעט חמש-מאות עמודים גדושים, מלומדים ומפורטים כתבו המחברים להגנה על הציונות. ואת ציון לא הזכירו. ניסיון להגן על זכותם של היהודים למדינה, תוך התעלמות מציון וירושלים, מנסה ליצור גוף בלא נשמה. ניסו המחברים לחצוב להם בארות, בארות נשברים אשר לא יכילו המים החיים של הלאומיות היהודית. כפי שאמר בן-גוריון 'הספר העם והארץ, חד הם'. בלא הספר, אין ירושלים, ובלא ירושלים אין לנו זכות על הארץ.
ביקורת שפרסמתי בעיתון 'הצופה' 204805
הציונות מראשיתה היתה תנועה ריאלית ופראגמטית המושפעת מחשיבה לאומית מודרנית ולא ממיסטיקה דתית. לכן המעש הציוני היה הקמת תשתית חקלאית ותעשיתית ויצירת אדם יהודי חדש - לאומי בצורת חשיבתו ולא דתי. לכן המקומות הקדושים היו לא יותר מסמל. לכן ניתן לוותר על מקומות קדושים למען פשרה פראגמטית השומרת על הרוב היהודי והאופי הדמוקרטי של מדינת ישראל, ולפיכך גם על המשך הציונות. לא רובינשטיין ויעקובסון הם הטועים, אלא הדתיים הפנאטים שעדיין לא נגמלו מחלום ארץ-ישראל השלמה ויחד עם מקביליהם בצד הפלסטיני מובילים אותנו למרחץ דמים כרוני.
ביקורת שפרסמתי בעיתון 'הצופה' 205123
החלק הראשון של מגילת העצמאות עוסק בזכות הקמתה של מדינת ישראל, בזכותנו למדינה יהודית.
אפשר להסכים עם מגילת העצמאות ואפשר לחלוק עליה. קשה לחלוק על העובדה שהיא מייצגת את הקונסנזוס הציוני מכונן המדינה.
עיקרו של החלק הראשון עוסק בזכותנו ההיסטורית על ארץ-ישראל. בכמיהה היהודית לארץ שהתבטאה בתפילות המתמשכות, ביצירת ספר הספרים וכדו'.
מסקנות:
א. הציונות בנויה על זיקתו ההיסטורית של העם היהודי לארץ-ישראל. זיקה זו הופכת אותנו לעם.
ב. בליבה של זיקה זו עומד הר-הבית.
ג. טול את זיקת העם היהודי לארץ-ישראל, ונטלת את נשמתה של הציונות.

אינני חולק על נושאים נוספים. אני טוען שזהו עיקר בציונות (גם אם לא העיקר היחידי), שאם תיטול אותו תיפח הציונות את נשמתה.

אני מזכיר לך את הטיעון ההיסטורי בדבריי. האם התביעה הציונית על ארץ-ישראל בראשית המאה, שהוכרה ע"י העולם בהצהרת בלפור, הייתה עוול. על מה היא הייתה מבוססת?
ביקורת שפרסמתי בעיתון 'הצופה' 205124
רגע אחד. איפה במגילת העצמאות מוזכר הר הבית?
ביקורת שפרסמתי בעיתון 'הצופה' 208916
התפילה והתקווה לשוב מוזכרות.
התפילות מכוונת כולן לבניין ירושלים והמקדש.
תטל''א. 205191
הזיקה הדתית להר הבית היא חלק מהתפילה ומהתרבות היהודית לאורך כל הדורות ואין לה קשר לציונות שנוצרה כתוצאה מהאנטישמיות ומהשפעת תנועות לאומיות אירופיות. המימוש של חיים לאומיים בארץ ישראל לא מבוסס על אתרי קודש אלא על הקמת תשתית מדינית, בטחונית, כלכלית וחברתית כמו כל עם ריבוני. כאשר אתרי הקודש נמצאים באזורים של אוכלוסיה זרה צפופה ניתן וצריך לוותר עליהם, והציונות אינה ניזוקה. להיפך, רק כך מובטח עתידה.

הכוונה בצירוף 'מדינה יהודית' במגילת העצמאות הוא מענה להכרזת האו''ם על הקמת מדינה יהודית ומדינה ערבית בא''י ואין לו כוונה דתית.
תטל''א. 205340
א. מה להר-הבית ולמגילת העצמאות.
"בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית." הר-הבית היה מרכז החיים הרוחניים, הדתיים והתרבותיים של העם היהודי.
"לא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית" בתפילות אלו אמרו יום-יום "והשב את העבודה לדביר ביתך... ותחזינה עיננו בשובך לציון...ובנה ירושלים" הר-הבית הוא מוקד התפילות. יהודים בכל העולם מתפללים בכיוון, ארץ-ישראל, ירושלים והר-הבית.
"מתוך קשר היסטורי ומסורתי זה חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהאחז"
"קשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי". שוב, הקשר ממוקד בראש-ובראשונה בהר-הבית.
מביך שצריך להסביר את זה.

ב. בין תרבות יהודית לבין ציונות. האם ניתן לנתק בין התרבות היהודית, הלאומיות היהודית והציונות?
האם קראת את מה שכתבת? האם, אפריורית, ניתן לנתק בין התרבות הלאומית לבין התנועה הלאומית? האם יש לאומיות צרפתית בניתוק מהתרבות הצרפתית, לאומיות בריטית במנותק מהתרבות הבריטית?
האם הציונות אינה התנועה הלאומית של העם היהודי? האם התנועה הלאומית של העם היהודי אינה יונקת מהתרבות היהודית הלאומית?
אם כן, מהי זכותנו על הארץ? אני חוזר ושואל, לא רק בהתבסס על מגילת העצמאות. מדוע תבעה הציונות את ארץ ישראל כבית הלאומי לעם היהודי? האם לא מכוחה של ההיסטוריה היהודית, לא מהזיקה 'לירושלים עירך'? אז מכוח מה?
ג. כמו כל עם ריבוני. כל עם ריבוני מקים תשתית מדינית, בטחונית, כלכלית וחברתית. אבל כל זה על בסיס, ולא במנותק, מהתרבות הלאומית שלו.
ד. כאשר אתרי הקודש נמצאים באזורים של אוכלוסיה זרה צפופה. הר-הבית איננו באזור של אוכלוסיה זרה צפופה כלל ועיקר.
ה. 'הצירוף מדינה יהודית במגילת העצמאות'. אינני זקוק לניב זה, כל הציטוטים דלעיל מוכיחים כאלף עדים.
ו. לציונות אין קשר להר-הבית. האם הרצל לא ציוני? הרי הוא תיאר את בית-המקדש בשיאו של ספרו 'אלטנוילנד'.
ז. כוונה דתית. לא דיברתי כלל ועיקר על עניין דתי. הרצל, בן-גוריון, אשכול, גולדה, רבין, בגין, שמיר לא היו דתיים, הם היו ציוניים, יהודיים לאומיים.
דווקא חורבן הבית הוא שבנה את התרבות היהודית 205405
כן יהודים אכן התפללו במשך אלפיים שנה לכינון המקדש בהר הבית אבל התרבות היהודית כפי שאנו מכירים אותה היום(כולל הזרם האורתודוקסי) מקורה בבית הנעלם ולא בזה המוחשי. רש"י הרמב"ם, חכמי המשנה, משוררי ספרד ושורה ארוכה של יוצרי תרבות יהודית מיהודה הלוי ועד לאונרד כהן. ינקו דווקא מהעובדה שהתרבות היהודית מנותקת מהבלי זמן ומקום "הבית" החלופי שבנו היהודים בליבם מפואר ומרשים הרבה יותר מאותם אבנים קדומות הנמצאות מתחת למסגד בן אלף ארבע מאות שנה (עניין שליפשיץ מתעלם ממנו באלגנטיות) צודק ליפשיץ בכך שההיסטוריה היהודית והעבר (והמקדש בתוכו) העניקו לנו גושפנקה על חבל ארץ זה, אבל הרעיון הציוני מעולם לא היה דתי במובן אליו מכוון ליפשיץ, כן אלמנטים בדת נרתמו וכן יש זרם בציונות שהוא בהחלט אינו זניח אשר ביצע סינתזה בין האידיאל הדתי לציונות המעשית, ואם הסינתיזה הזו מסייעת לאותו זרם להעמיק בציונות מעשית ולהעמיד את תשובה אמונית לזרמים אחרים ביהדות הדתית (שכזכור ברובה הגדול התנגד לציונות המעשית) אז מה טוב.
אבל אסור להתבלבל, הזרם המרכזי בציונות אולי השתמש במיתוסים ובהיסטוריה אבל מעולם לא השתעבד להם, המטרה שלו כמעט מההתחלה הייתה הקמה של בית לעם היהודי (וכן הרוב גם סברו שהבית הזה צריך להיות מוקם בארץ ישראל בשל אותה זיקה היסטורית) מתוך מחשבה פרגמטית ותוך שימוש במודלים אוניברסאלים שנעשה בהם שימוש באירופה הקלאסית למן המאה ה- 18 התנ"ך היה אולי העטיפה אבל הפרוגרמה הייתה מבית רוסו ומרקס . ליפשיץ טועה בפרשנות הסמל אולי היה אותו סמל אבל המסומל היה שונה לחלוטין.
תטל''א. 205417
א. אלפיים שנה הסתדרו היהודים בלי הר הבית, ולמעט אולי תנועות משיחיות, לא ניסו להקים שוב את בית המקדש ולחדש את הפולחן בו. גם התנועה הציונית לא שמה אותו בראש מעייניה והקישור לנאמר במגילת העצמאות הוא פרשני בלבד (ספק אם בן גוריון שאף להקים מחדש את בית המקדש ולחדש את הפולחן בו גם אם היה ברשות מדינת ישראל). מביך שצריך להסביר את זה.

ב. כמובן שלא ניתן לנתק עם מתרבותו. שורש תרבותינו הוא התרבות העברית-ציונית שנוצרה בימי המנדט והתרבות הישראלית - תרבות חילונית למהדרין.

ג. כנ"ל.

ד. הר הבית נמצא בלב ירושלים הערבית ובו מיסגד מוסלמי.

ה. הקישור לציטוטים הוא פרשנות מופרכת.

ו. אז מה? בימי התנועה הציונית באירופה חשבו שבחידוש הריבונות הלאומית יחודש גם פולחן בית המקדש אבל המציאות הוכיחה אחרת. עובדה שאף מפלגה ציונית לא דרשה את הקמת בית המקדש וחידוש הפולחן.

ז. ומה עשו מנהיגים אלה למען הר הבית?
תטל''א. 205588
א. אלפיים שנה הסתדרנו בלי עצמאות מדינית.
ב. השורשים התרבותיים של העם. אם אתה סבור ששורשי התרבות היהודית היא מתקופת המנדט, כלומר תרבות העם היהודי בת כשבעים שנה, יבושם לך. אם זה עומק התרבות היהודית בעיניך, אינני רואה טעם להתווכח על זה.
אתה מתעלם מהעובדה שהיישוב העברי בתקופת המנדט התבסס על הצהרת בלפור, שהתבססה על הזיקה ההיסטורית. אותה זיקה המוזכרת במגילת העצמאות.
ד. מתי היית לאחרונה באזור הר הבית? הכותל המערבי הוא הכותל של הר הבית, האם הוא שכונה ערבית צפופה? בכותל הדרומי יש מוזיאון יהודי-ישראלי וגן ארכיאולוגי.
ממליץ לבקר שם. זה עניין של תרבות, לא של דת.
ה. מה עשו המנהיגים הציוניים למען הר-הבית? סיפחו את ירושלים מיד לאחר מלחמת ששת-הימים, בתמיכתה הנלהבת של מפ"ם (אמה הורתה של מרצ).

ארז, אני יכול להבין טיעון הסבור כי אם נוותר על הר-הבית נגיע לשלום נצחי, וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ (יוסי ביילין)
אבל הניסיון לטעון כי הציונות מנותקת מהתרבות היהודית, או שהר-הבית איננו המקום המרכזי בתרבות היהודית, נראה בעיניי, איך לומר, לא אומר...
תטל''א. 206055
א. אכן, כי דת אינה לאום ואינה נזקקת למדינה לצרכיה. מהות המהפיכה הציונית היתה התבססות על הפרוטו-לאומיות של הישוב היהודי במזרח-אירופה למען עשיית טרנספורמציה לאומית שמתבצעת ומתממשת בארץ ישראל. להרחבה ראה החשבון הלאומי מאת בועז עברון.
ב. תרבותינו מבוססת כמובן בין השאר על התרבות היהודית אבל ברובה היא התרבות הישראלית ששורשיה בימי המנדט.
ג. אכן זיקה היסטורית, אבל היסטוריה זה ענין חילוני ולא דתי. הזיקה היתה לריבונות היהודית בימי בית ראשון ובית שני ולא לסמלים ומיתוסים דתיים.
ד. עד ל67 היתה שכונה ערבית צפופה ליד הכותל שממשלת ישראל הרסה אותה למען הקמת הרחבה הגדולה של ימינו, אבל לא זה הענין. סמלים דתיים שייכים למיסטיקה הדתית ולא ללאומיות מודרנית. העירוב ביניהם הוא הרה אסון כפי שידוע גם מגורלם של עמים אחרים.
ה. על הסיפוח הזה אנחנו משלמים עד היום. אין ספק שקאלנדיה ושועפט הם משוש הנפש והמאוויים של כל יהודי טוב...

לא טענתי שהציונות מנותקת מסמלים כמו הר הבית, אלא שמעולם לא שמה את הדגש העיקרי עליהם וידעה גם לוותר עליהם מתוך גישה פראגמטית. על היחס המסתייג של הציונות כלפי ירושלים אפשר לקרוא בסיפרו של עמוס אילון על עיר זו.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים