פתרון לבעיה הדימוגרפית 214877
ערביי ארץ ישראל נראים כבעיה הבאה אחרי הבעיה הפלשתינית של מדינת ישראל, של האזור, וכפי שאנו מכירים את המצב – גם של העולם. מאחר שזו אותה הבעיה כמו הבעיה היהודית פלשתינאית: שני עמים רבים על אותו חבל ארץ, שני הצדדים צודקים, שניהם מגייסים לעזרתם את אלוהים וכל מה שמתחתיו, את ההיסטוריה, את מדינות האזור ואת כל העולם. לפיכך לדעתי, יש לחפש פתרון מעשי ולא פתרון צודק. כזה שיאפשר לשני העמים לחיות זה לצד זה באותו חבל ארץ (המזרח התיכון) ביחסי שכנות וידידות. איך? איך גורמים למיעוט – ערבי בתוך רוב יהודי, או יהודי בתוך רוב ערבי, להרגיש שלא מקריבים את האינטרסים שלו על חשבון הרוב. אינני רואה שום פתרון מעשי בטווח הקרוב מחוץ להפרדה. כל עם יתייחס (בשלב זה) אל הרוב שלו, ואותו רוב הוא זה שידאג לאינטרסים שלו.
פתרון אפשרי כזה הוא שרטוט גבולות חדשים כך שערביי המשולש, ויישובים ערביים אחרים לאורך הקו הירוק, יתייחסו אל הרוב הערבי, הפלשתיני. הישובים ישויכו למדינה הפלשתינית, אחיהם בנפש ובדם, ואלה יהיו האחראים על החינוך, הבריאות, הסעד, התחבורה, התשתיות – כולל תוכניות בנייה ומים, חשמל וכן הלאה. במצב הזה לא תשמע טענה של גזענות, קיפוח, רמיסה של זכויות המיעוט בידי הרוב, טענות של הרוב על אי נשיאה בנטל ונאמנות כפולה, טענות של תקיעת סכינים בגב וייצוג של אינטרסים מחוץ למדינה הנוגדים את רצונה של המדינה בתוך הפרלמנט שלה, וכדומה.
איש לא יגורש או יוגלה מאדמתו, אדם לא יפונה מביתו, והממשל אליו יפנה האדם יהיה זה שמיצג נכונה את האינטרסים הלאומיים שלו.
למה שייצמדו ערביי ישראל אל סיר הבשר של התשתיות, הסעד, החינוך והביטחון היהודי, ויחד עם זה יתמידו בטענות הקיפוח שלהם (טענות שחלקן הגדול צודקות) כלפי מדינת ישראל? זו הרי דו פרצופיות שמגלמת בתוכה אחת משתי האפשרויות או שניהם גם יחד: א. הרצון להפוך ולהיות במשך הזמן רוב ולחבור למדינה הפלשתינית ולמדינות השכנות במאמץ להרוס את המדינה היהודית מבפנים, ו/או ב. הצמדות לסיר הבשר היהודי, והרצון ליהנות משני העולמות של החוסן הכלכלי שלנו ביחד עם הפעילות לטובת אלה שהם אויבינו בחסות הדמוקרטיה של המדינה היהודית.
פתרונות מן הסוג הזה או קרובים לזה יש בעולם. קחו את בלגיה למשל. שם שני לאומים: הוולונים והפלמים, שהשנאה בניהם שורה מאז יוסדה בלגיה. אלה השכילו לחלק את המדינה עם גבולות מדיניים בלתי נראים. מערכות חינוך, סעד, עבודה, חקלאות ואחרות מחלקות את המדינה בקו גיאוגרפי בלתי נראה לעין חיצונית בלתי מזוינת. יש כמובן מערכות משותפות של תשתיות דרכים חשמל ומים, בטחון ומדיניות חוץ, אך למרבה פליאתנו, לא לומדים הללו ביחד, לא עובדים ביחד, לא נישאים האחד עם השני, לא מדברים או כותבים באותה השפה, לא גרים ביחד, בקיצור – הפרדה כמעט מוחלטת עם שיווי משקל בו אף לאום לא מטריד את תחושת הקיום של הלאום השני.
דוגמה נוספת הנה אירלנד. או מה שמסתמן שם כמערכת חיים משותפת אחרי שנים ארוכות של שנאה והרג. מגורים, חינוך, נישואין, ומערכות חברתיות ושלטוניות אחרות נפרדות יאפשרו (אולי) חיים משותפים לשני לאומים שונים חיים בצוותא.
הפתרון הישראלי בשלב זה חייב להיות עם כמות הפרדה גדולה יותר מאשר בבלגיה ובאירלנד. זה כמובן בגלל גורמים רבים של המדינות המקיפות את ישראל והבוחשות כאן, הקרבה הגדולה אל האסונות שעוברים הצדדים אחד בגלל השני והאמוציות שלא במהרה ישכחו. נוסיף לזה את תחושת הרדיפה המשותפת לשני הצדדים, ובכלל – הרצון המשותף להבדל והפרד.
ניתן יהיה במהלך השנים להחזיר את הגלגל לאחור בשיתוף של שקט, רווחה, אינטרסים אזוריים. תשתיות, כלכלה, בטחון ואינטרסים גלובליים. כל אלה, בתנאים של שלום, יכולים להחזיר את הגלגל לאחור עד כדי שיתוף כמו במדינות השוק האירופאי. שם ניתן יהיה עוד מעט לכל מחזיק דרכון, להתיישב ולעבוד בכל מקום באירופה. בתנאים של שלום ובטחון, זה אפשרי גם כאן (עברו רק 60 שנה מאז מלחמת העולם השנייה, ותראו איך גרמנייה התקבלה בחזרה אל אירופה). במצב הזה מאבדים הגבולות את משמעותם לטובת כל הצדדים. זה מתאים גם לנו. וגם מגיע לנו. ולערבים.
ובא לציון ולישמעאל הגואל.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים