יעילות 2212
שאלה שיראה אולי אכזרי, מנותק, ו/או לא "פוליטיקלי קורקט" לשאול אותה:

הכותבת מניחה כי ענישה גופנית הינה, לפחות לעיתים, *יעילה* יותר. נראה כי לדעתה, במקרים בהם חשוב שהילד יבין את חשיבות הנושא, והנושא חשוב מספיק, יש מקום לענישה גופנית.

כמי שלא התנסה מעולם בחינוך ילדים מחד, ולא חונך מעולם באופן הנידון מאידך, אני תוהה האם קביעה זו נכונה. עד כמה "מכה על היד" תזכר טוב יותר ע"י הילד מ"סתם" צעקות חמורות-סבר, או נניח נעילה בחדר לשעתיים?

או האם נעילה בחדר לשעתיים גם היא ענישה פיזית, המפרה את זכויות הילד?

בכל אופן ברור כי ישנו גיל מסויים בו לענישה גופנית אין כל אפקט חינוכי. ילד אלים בגיל העשרה, כמו זה מהדוגמאות בתגובה הקודמת, לא יפסיק להיות אלים גם אם הוריו יכו אותו. היכן לדעתכם עובר הקו הזה (שוודאי שונה מילד לילד)?
חוסך שבטו 2216
אבל כותבת המאמר (המעולה) לא התייחסה לסטירת הלחי האמורה כאל "מדיניות חינוכית" מלומדת ומתוכננת היטב. כל מה שהיא אמרה הוא שתגובה כזו, אינסטינקטיבית וטבעית, זכתה להגנת השופטת , ואכן לעתים קרובות זה עשוי להיות אמצעי יעיל.

לשאלה אילו אמצעים הם יעילים ומתי, אני נוטה לחשוב שכאשר בין הילד (הקטן, לפחות) להוריו קיימים יחסי אהבה נורמליים, הרי שהאפקטיביות של ה"עונש" נובעת מעצם הבנת הילד שאמא *באמת* כועסת. צעקה חמורה יכולה להספיק אם היא חורגת ממה שהילד רגיל בינו לבין אותו הורה.
גם אני לא התנסיתי בחינוך, ולא חונכתי באופן הנידון; בכלל, הייתי ילד זהב, אבל אני כן זוכר מעשה קונדס אחד, נסיון לגניבת אגוזים מחלונו של מישהו (בהסתת ילד רע אחד, איך לא). אבא שלי אמר לי אחר כך, בשקט ובשלווה, "אני לא רוצה לשמוע יותר שאתה גונב אגוזים, גם אם X אמר לך."
ועד היום אני זוכר את זה חזק.
יעילות 2219
שים לב, שאני לא מדברת על סטירה (קלה!) לילד שרץ אל הכביש כאמצעי חינוכי. בכלל לא. אני לא מאמינה בחינוך ע"י ענישה גופנית. התגובה שאני מדברת עליה היא לא כדרך "להעניש" ילד, אלא כדרך, ואך ורק בלית ברירה, שנועדה להרתיע אותו מעשיית משהו מסוכן מאוד לו או למישהו אחר. אני גם מסכימה איתך שילד גדול יותר, כלומר ילד בגיל בו הוא יכול לשקול את מעשיו ואת התוצאות שלהן (תכונה שאין לילדים קטנים, לרוב) לא יושפע מצורה כזאת של הרתעה. איתו צריך לדבר, או להעניש בצורה אחרת, לא במכות.
אני רוצה להסביר למה לדעתי מכה קטנה ברגע הנכון היא אפקטיבית יותר מאשר דרכים אחרות, ואני מתנצלת מראש על השימוש באנלוגיה שבטח תזעזע הרבה אנשים : היה לך פעם גור כלבים ? ניסית לחנך אותו ? אם כן, אתה בטח זוכר ששום צעקות ונזיפות לא עזרו - רק מכה קטנה על האף, ברגע המתאים בדיוק, הרגע שבו הוא "פשע", הואילה. עכשיו, ברור שילד הוא לא כלב, אבל ילד קטן מאוד דומה לגור במובן הזה שאין לו יכולת להסתכל על העולם כמקום עקבי, שבו פעולה = תגובה. אין דרך להסביר לו דברים בהיגיון, כי היגיון זה כלי שהוא עדיין לא רכש. זה שתאמר לו שאם הוא ירוץ לכביש הוא עלול למות, פשוט לא ישפיע, כי הוא לא יבין אותך. מה שאפשר לעשות, זה להבהיל אותו. ליצור איזשהו סוג של טראומה שתרתיע אותו בפעם הבאה שירצה לעשות שוב את אותו דבר. אולי אני טועה, אבל נראה לי שרוב הילדים בני השלוש בעולם כבר שמעו מספיק צעקות בחייהם, כך שצעקות לא יואילו. כאב, לעומת זאת, הם עוד לא חוו, אפשר לקוות, ובטח לא מידי ההורים שלהם, ולכן סביר שהכאב יחרט בזיכרון יותר מאשר צעקה. כי זה מה שהורים אמורים לעשות - לפתח בילד שלהם מנגנון בריא של פחד לחייהם, כדי שילמדו להיזהר ממה שהורג/פוצע/מכאיב, עד לגיל שבו הם יזהרו ממנו כפעולה מחשבתית במקום כרפלקס

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים