האמנם בעיה מספרית? 24349
יובל,

אתה מציג כאן תיאוריה לפיה הסיבה שנשים מוכנות להתפשר על גברים "נחותים" נובעת מחוסר היצע. זאת, תוך התעלמות מהצד האנושי שבדבר. האם יתכן, למשל, כי אותו גבר מכה הינו שרמנטי בצורה יוצאת-מן-הכלל, ולכן מצליח להתחתן בכל פעם שהוא יוצא מן הכלא?

אבל נניח, לצורך הדיון, כי הבעיה היא אכן חוסר היצע.

אתה ממשיך וטוען כי הסיבה לחוסר ההיצע היא כי מספר הגברים קטן ממספר הנשים, ומחזק טענה זו בנתונים מספריים. אולם כאן לדעתי נעוצה השגיאה שלך. כדי שלהבדל המספרי תהיה משמעות, עלינו להניח כי *כל* הגברים מעוניינים בנישואים, ו*כל* הנשים מעוניינות בנישואין (טענה 2 בניסוח המתמטי של הדברים, שהבאת בתשובה ל"מתמטיקאי אלמוני").

כאן אני נאלץ שלא להסכים.

ישנם, בוודאות, גברים המעדיפים שלא להתחתן, ולהשאר רווקים עד סוף ימיהם. אני מניח כי מתוך 3 מליון נשים בישראל (בהערכה גסה), ישנן גם כמה שמעדיפות להוותר רווקות עד סוף ימיהן. כלומר, הטענה כי *כולם* מחפשים בני זוג (קל וחומר בני זוג מהמין השני) למטרת נישואין, שגויה.

הבדיקה שעלינו לבצע כדי להחליט אם קיימת בכלל בעיה מספרית היא מעט מורכבת יותר מהשוואה כמותית פשוטה. יש להשוות כמותית את מספר הגברים *המעוניינים להנשא לאשה*, למספר הנשים *המעוניינות להנשא לגבר*, כדי להגיע למסקנה כי יש כאן בעית ביקוש והיצע. יתכן והבעיה אכן קיימת, אך המספרים שאתה מציג (ובאופן כללי, המספרים שתוכל למצוא בכל נתון "ממשלתי", אני חושש) אינם מוכיחים זאת כלל. נדמה לי כי הדרך היחידה לגלות אם הבעיה קיימת היא סקר שיערך על מדגם מייצג.

הערכת בטן לא-מבוססת: אם יש בעית ביקוש והיצע, הרי שמספר הגברים שאינם מעוניינים להנשא תורם לה יותר מאשר ההבדל בין מספר הגברים למספר הנשים באופן כללי.

הבעיה האמיתית היא, לדעתי, חברתית. גבר שלא נישא מימיו הוא "רווק מושבע". אשה שלא נישאה מימיה היא "בתולה זקנה". חוסר הסימטריות די בולט, לא?

ואם הבעיה אכן קיימת, מה הפתרון? אתה מציע, פוליגמיה. אישית, אין לי כל בעיה עם פוליגמיה. אני דוגל בגישה לפיה יחיה כל אדם עם כל מי שהוא רוצה, כמה שהוא רוצה, ובלבד שהילדים יזכו לאמצעי מחיה וחינוך הולמים. אבל האם פוליגמיה היא באמת הפתרון הפשוט לבעיה זו? אני חושש שלא. אני חושב שהתניה חברתית חדשה, לפיה אין כל רע באישה שלא נישאת ("רווקה מושבעת", להבדיל מ"בתולה זקנה"), ואין כל רע באישה היולדת ללא נישואין, תפתור את הבעיה באפקטיביות רבה יותר. הדבר נכון בעיקר אם, כפי שאני מעריך, אם קיים הבדל, הוא נעוץ בגורם החברתי יותר מאשר בהבדל המספרי הכללי. ויתכן, כאמור, שלא קיים הבדל כלל.

אתה מציע הכרה חוקית בפוליגמיה גם כדי לפתור בעיות אחרות; הבעיה שהצגת בקרב הבדואים, למשל. כבר הציעו כאן פתרונות אחרים - שינוי בחוקים המתיחסים להענקת אזרחות, גמלה לגרושות וכו'. שתי הגישות תפתורנה את הבעיה הכספית הנגרמת למדינה. אני אבל חושש שאף אחת מהן, לא הכרה בפוליגמיה ולא שינוי החוקים האחרים, לא תפתור את הבעיה האנושית של אישה מבוגרת, הנדחקת ע"י בעלה לטובת אישה צעירה ממנה. הידיעה כי תוכל להתגרש ולהפוך לאישה שניה של גבר אחר מהווה, לדעתי, נחמה מזערית ביותר.
האמנם בעיה מספרית? 24351
אני בהחלט מוכן לקבל את הרעיון שמספר הגברים המעוניינים להיוותר ברווקותם גבוה ממספר הנשים המעוניינות להישאר רווקות.

אבל זה רק מחמיר את מצב הנתונים. אנחנו *יודעים* מהנתונים שמספר הנשים גבוה ממספר הגברים, ואנו יודעים גם את המספרים עבור גברים ונשים בגיל שבו מקובל להתחיל הורות.

החוסר בגברים פנויים הוא אובייקטיבי. אם התחושה שלך, שיותר גברים מנשים מעדיפים להישאר רווקים, היא נכונה, הרי הפער בין הגברים המעוניינים להינשא לבין הנשים המעוניינות להינשא הוא גדול עוד יותר.

אגב - גם הסטטיסטיקה של שכיחות ההומוסקסואליות בקרב גברים ובקרב נשים מקצינה את הפער ולא מקטינה אותו (ראה לינק באחת מתגובותי הקודמות).

אני מסכים איתך שהתניה חברתית חדשה היא הפתרון הטוב ביותר. מה שאני מציע הוא פתרון נוסף, שיעלה את מספר דרגות החופש של כל המעורבים.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים