על הדבש ועל העוקץ 271390
אני מצטרף לדעתך בנוגע לחופש הביטוי. לדעתי מידה מסוימת של אנרכיה ואי ציות לחוק הם אינטרס ראשון במעלה של חברה מתוקנת.

אדם צריך להיות נאמן לעצמו ולפעול ע"פ צו מצפונו ולא לציית באופן עיוור לחוק ולפקודות שקיבל. בגלל שחוק עלול להיות שגוי, גזעני, ורצחני, יש צורך בביקורת האישית על החוק, וכמובן שאדם צריך להיות נכון לשלם את המחיר על עמדתו, כאשר היא נוגדת את החוק.

הדוגמא המובהקת ביותר לסרבנות עקרונית שאני מכיר: מאבקו של אייבי נתן נגד החוק האוסר מפגשים עם אש"פ ב-‏1991. החוק הקודם פגע בחופש הדיבור בתירוץ של "חשש לסיוע לאויב" והיה לא יותר מסתימת פיות פוליטית. אייבי הפר את החוק בגלוי וקרא לעוד אנשים להפר אותו.
הוא הודה שנפגש אם האויב, נשפט על מעשיו ישב בכלא פעמיים ביודעו שמי שמפר חוק משלם על כך את המחיר. מאבקו האישי (הרבה לפני שרבין ופרס היו "אנשי שלום") הוביל לביטול החוק ולהסכמי אוסלו.

למרבית הצער הצביעות חוגגת: כשנוח לנו אנחנו מהללים סרבנים על "תבונתם המדינית, ואומץ ליבם" וכשלא נוח מציגים אותם "כאויבי העם" ומחרחרי מלחמת אחים או משתפי פעולה עם האויב.

אני בעד סרבנים מימין ומשמאל כי הם גורמים למערכת לבחון ולתקן את עצמה, גם כאשר הם טועים.

לדעתי אין להטיל את האחריות על "סכנה לסרבנות קולקטיבית" על הסרבן הפרטי אלא לשפוט אותו רק על מעשיו.

חלק מהאחריות על תופעת הסרבנות חל על המדינה בין אם הסרבנות היא בגלל "הכיבוש או "הפינוי". האחריות למה שיתרחש כשיחל הפינוי או "אם לא יהיה פינוי והכיבוש ימשך" חלה בראש ובראשונה על הממשלה הנבחרת.

נסיונות לסתימת פיות והטלת האחריות על אחרים אופיינית מאד למנהיגינו, ובזה מנהיגי השמאל הישראלי אינם יוצאים מן הכלל.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים