הצד החיובי 305841
בעוד שהבעיה עם ידועים-בציבור-שלא-ברצונם ברורה, יש לבחון גם את היתרון (מעבר לעקיפת הממסד הדתי): מניעת תופעת "השתמש וזרוק".

כיום, כאשר אין כל מניעה חברתית מחיים משותפים ללא נישואין, קיימים מקרים רבים בהם בני-זוג חיים יחדיו זמן רב, ולא נישאים. במקרים רבים נוצרת מערכת של תלות או תמיכה הדדית בין הצדדים. במקרה כזה, אם אחד הצדדים (בד"כ הבעל, אבל לא בהכרח) נוטש את הצד השני, אין לו כל מחויבות כלפיו, למרות התלות שהיתה קיימת עד כה.

קל להאשים את הצד שפיתח תלות ("היית צריך להכריח אותה להתחתן לפני שעזבה אותך") אבל במציאות המצב בד"כ לא כל-כך פשוט.

כדי למנוע מצב של ידועים-בציבור-בעל-כרכם, יש להציב גבולות ברורים וחדים; למשל: שנה לפחות של מגורים משותפים, או חצי שנה לפחות של מגורים משותפים + הצהרה פומבית על כוונה להנשא, או חודש לפחות של מגורים משותפים + ילדים משותפים. יש גם להציע דרך ברורה לזוגות להכריז בפני הרשויות כי אינם מעוניינים במעמד של ידועים בציבור (opt-out).

לבסוף, תהייה. אם מעמד הידועים-בציבור שקול בפני החוק למעמד הנשואים, הרי שאותה אשה שהוזכרה במאמר, שסירבה להתגרש מבעלה המקורי וחרף זאת חיה עם בן זוג אחר, עברה על החוק בנוגע לביגמיה, הלא כן? נדמה לי שניצול נכון של חוק זה יאפשר מניעה עגונים במקרים רבים. אם מישהו מסרב לתת גט לאשתו, לאחר זמן מה של מגורים משותפים עם אשה אחרת (כלומר, הגעה למצב של ידועים בציבור) ניתן להעמידו לדין על ביגמיה. אני מניח שכרגע, בשל ההבדל המשפטי בין נשואים לידועים בציבור, האפשרות להאשמה בביגמיה אינה ריאלית, אך אולי יש לפעול לטובת זאת.
הצד החיובי 305862
יש כמה סתירות בדבריך. למשל:
אתה כותב:
"קל להאשים את הצד שפיתח תלות ("היית צריך להכריח אותה להתחתן לפני שעזבה אותך") אבל במציאות המצב בד"כ לא כל-כך פשוט."

ואז אתה מציע:
"יש גם להציע דרך ברורה לזוגות להכריז בפני הרשויות כי אינם מעוניינים במעמד של ידועים בציבור (opt-out)."
אבל גם כאן אחד מבני הזוג נמצא תחת לחץ.

ולגבי ביגמיה אני מציע:

כל אדם נשוי אשר יקיים קשר עם אישה אחרת יואשם בביגמיה. עכשיו רק נותר לנו להתווכח על רמת המחוייבות של הקשר אשר יספיק כדי להאשים בביגמיה.
הצד החיובי 305896
לגבי הסתירה-לכאורה בדברי: הנקודה היא שאם יבוצע רישום out-out, הרי שאחד הצדדים לא יוכל להוביל את השני בכחש בטענה מתמשכת של "בקרוב נתחתן", כפי שקורה לעיתים קרובות. ביצוע opt-out הוא הצהרה רשמית של "אני לא מעוניין/נת להתחתן איתך" וכך יהיה לצד הנפגע קל יותר לגלות במהרה את פגיעותו ולעזוב את הצד הפוגע.

(כמובן שיש להגביל את מסגרת הזמן ל-opt-out; אם הזוג כבר הוכר כידועים בציבור – למשל אחרי שנה של מגורים משותפים – ולא ביצע opt-out מראש, לא ניתן לבצע זאת כעת).

לגבי ביגמיה: יש הבדל בין קיום קשר עם אישה אחרת, לבין הגעה למצב בו החוק מכיר בך כנשוי לאישה האחרת, ובעל זכויות של נשוי לגביה (חלק בירושה, למשל). בגידה היא רעיון שאינו חביב עלי ואינו מוסרי בעיני, אך איני חושב שיש לאסרו בחוק; לא כך המצב בו מישהו נהנה מהיתרונות החוקיים של נישואין לשתי נשים שונות (או לשני גברים שונים, כמתואר במאמר).
הצד החיובי 306025
לא יודע, נשמע לי מוזר שזוג של בני 20 וקצת שעבר לגור לפני שנה ביחד יקבל מכתב רשמי בדואר שבו יהיה כתוב "על פי רישומי משרדנו, הנכם מתגוררים בשותפות מזה שנה. לפיכך, הרינו להתריע בפניכם כי החל מתאריך כך וכך תחשבו לכל דבר ועניין כידועים בציבור. אם ברצונכם שלא להרשם כידועים בציבור, אנא החזירו לנו בהקדם את הטופס המצורף עם חתימותיכם. בברכת מזל טוב ומועדים לשמחה, פקיד זה וזה."

לא רק שמכתב כזה הוא מצחיק, הוא גם מפעיל לחץ לא הוגן על בני הזוג, שפתאום נדרשים להכריז בציבור האם הם, בעצם, רוצים להחשב נשואים או לא. מכיוון שזוגות רבים מעדיפים פשוט להתעלם מהנושא וכך להמנע מהבעיתיות שבו, הרי שהכורח לקבוע באופן להחלטי מי לנישואין ומי לרווקות, עלול להוביל לכמויות מסחריות של שברון לב.

ואם לא מגיע המכתב הזה (ולו משום שמרבית הזוגות לא מדווחים לאף אחד על מעבר למגורים משותפים) יש פה סכנה משמעותית למדי של זוגות צעירים שלא למדו את החוק על בוריו, ויגלו יום אחד שהם נשואים כחוק, כי אף אחד לא אמר להם שהם צריכים ללכת לפופטיץ ולחתום על כתב ויתור.
ומה יקרה במצב של סיום קשר בין שני בני זוג כאלו, שכלל אינם יודעים שהם ידועים בציבור (הו! האירוניה!)? האם זה אומר שהם יגררו את הסטטוס הזה אחריהם גם אל הקשרים הבאים שלהם? האם אדם יכול להיות ידוע בציבור שלא בידיעתו עם מספר בנות זוג?
ומכיוון שכבר הסכמנו שהסיכוי לרישום פורמלי של ידועים בציבור הוא נמוך משהו, האם מדובר יהיה בסטטוס שבדיעבד? כלומר, בסטטוס שיקבע על-ידי בית המשפט רק כאשר אחד הצדדים יגיש תביעה? ואם כך הוא, אז מה הועלנו? זהו בדיוק המצב גם היום.
הצד החיובי 306198
ברור שמדובר יהיה בסטטוס בדיעבד; ממש כמו היום. רק אם אחד הצדדים יגיש תביעה לאחר הפרידה (או לאחר מות אחד הצדדים). אבל לא רק בדיעבד – שוב, ממש כמו היום: זוג כזה יכול לדרוש מהמדינה את ההטבות של זוג נשוי (משכנתא לזכאים למשל).

ההבדל בהצעה שלי פשוט: (א) לקבוע בחוק מה התנאים המינימליים להכרה כידועים בציבור (כיום, זה נתון לגחמה של כל שופט) ו-(ב) לאפשר לזוגות שכן מודעים לחוק, ורוצים להמנע מכך, לוותר על הסטטוס הזה, ובתנאי שיעשו זאת מראש.
הצד החיובי 306201
הערה 1 - התנאים להכרה בבני זוג כ"ידועים בציבור" ידועים וברורים, על אף שהם נקבעו בחקיקה שיפוטית, ולצרכים רבים אין הבדל בין חקיקה שיפוטית לבין חקיקה ע"י הכנסת.
הערה 2 - ביחס "לגחמה של כל שופט". זהו המצב השורר כיום גם לגבי חקיקה של הכנסת, וזהו, לדעתי, אחד ממקורות הרוע במערכת המשפט, הנובע מהחסינות המוחלטת והגורפת, המוענקת כיום לשופטים, שאינה מוצדקת לדעתי.
307138
בעיית הביגמיה בעקבות מגורים משותפים כבר התעוררה בפסיקה הישראלית, אבל דווקא בהקשר לנישואין מוסלמים. (לפחות עד כמה שאני יודעת)

בשנות השמונים הוגש כתב אישום בגין עבירת ביגמיה נגד מוסלמי שהתגרש מאשתו הראשונה בבית הדין השרעי. לפני הגירושין נולדו לו שני ילדם מאישה אחרת, ומעט אחרי הגירושין הוא התחתן עם אימם. התביעה טענה שהוא נשא את האישה השנייה עוד לפני הגירושין, מעצם חיי האישות ולאור העובדה שהוא הכיר באבהותו על השניים. הוא לעומת זאת, טען שעד לחתימת הסכם הנישואין עם האישה השנייה היא הייתה ידועה בציבור שלו בלבד.
השאלה שהתעוררה הייתה האם העובדה שהוא חי עם אישה נוספת מכניסה אותו לגדר עבירת הביגמיה אם הוא עדיין נשוי לאישה הראשונה.
השופטים הסתמכו על דעה של חכם הלכה מוסלמי,ולמעשה הרחיבו את גדר הנישואין כדי לתת מעמד לגיטימי לילד ולא להפוך אותו ל"ילד לא חוקי".
(למעוניינים, פסק הדין מופיע בת"פ (ב"ש) 140/83)
307163
חשבתי שלמוסלמים מותרת ביגמיה, לא?
307230
לפי האיסלם - כן. לפי החוק הישראלי - לא.
מותרת להם קוואדרוגמיה 307293
פוליגמיה. 307317

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים