 |
היום בבוקר הקשבתי לגלי צה"ל. השמיעו שם סיפורים של ניצולי שואה.
נדהמתי מהסיפורים על אכזריות הנאצים. נדהמתי כאשר סיפרו שהחיילים עברו מבית לבית לחפש יהודים, ואם היה ידוע להם שאמורים להיות יהודים בבית מסוים, והם לא נמצאו - הבית היה נשרף. נדהמתי מהסיפורים על כך שאספו אוכלוסיות של כפרים שלמים, קיבצו אותם מחוץ לעיר ו"ריססו" במכונות יריה.
נדהמתי והופתעתי. אני שגדלתי במדינת ישראל. שחוויתי למעלה מ-20 ימי שואה (שאני זוכרת), ששמעתי את כל הסיפורים, קראתי את כל הספרים, נבחנתי בבגרות בהיסטוריה. איך יכולתי להיות מופתעת?
הסיבה היא ששכחתי. במשך השנה שעברה מיום השואה הקודם, לא שמעתי הרבה על השואה ההיא. שמעתי רק את ההשוואות. ובאיזשהו מקום כנראה התפתחה בי הרגשה, לא לגמרי מודעת, שהנאצים עשו בערך מה שחיילינו עושים בשטחים. את יודעים, נכנסים לבתים, הורסים, מפחידים, מונעים מעבר מזון ותרופות, מחסלים מבוקשים. לגמרי שכחתי את ההבדל התהומי בין גרימת נזק לאוכלוסיה אזרחית בזמן לחימה, לבין הרג שיטתי של עם שלם. שכחתי. ואם אני, ילידת הארץ, שעברה למעלה מ20 ימי שואה, שעברה את מערכת החינוך הישראלית, יכולה לשכוח, קל וחומר שאומות העולם יכולות לא לראות את ההבדל.
|
 |