דוגמטיות 2000 7289
דיסקליימר: אינני חובב קולנוע "אומנותי". לא שאני מתנגד לו או משהו, אבל פשוט, כשאני עוזב את הספרים ופונה אל הקולנוע, המטרה היא בידור נטו. ללא מוסר השכל, מסר אומנותי, או אמירה על המצב האנושי.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל מקור השם "דוגמה 95" משנת היסוד, ומהמילה "דוגמטיות". ודוגמטיות, למיטב ידיעתי, היא דבר טוב רק במקרים נדירים. לא נראה לי כי יצירת קולנוע היא אחד מאותם מקרים נדירים.

אם הבנתי נכון את המאמר, הרי שחברי "דוגמה 95" רוצים למחות כנגד המצב הנוכחי בתעשית הקולנוע. למשל, השימוש בפסקול לא מוצא חן בעינהם. לגיטימי. אבל הפתרון צריך להיות משהו בסגנון, "יעשה שימוש מצומצם ומושכל בפסקול, רק במקומות בהם הוא באמת מוסיף ולא מעוות את תפיסת המציאות של הצופה" או כל חירבוש דומה, ולא הצהרה דוגמטית כמו "אין פסקול" (זהו בעצם התרגום לעברית של ההצהרה "איסור על שימוש במוזיקה אלא אם כן היא מופיעה כחלק מהסצינה עצמה").

אז כניסוי אומנותי, יתכן בהחלט כי הסרטים של "דוגמה 95" מעניינים. השאלה היא, מה תרומתם לעולם האומנות מחד (ימים יגידו), ומה תהיה מידת הנאת הקהל מאידך (קהל יגיד; על-פי התגובות הקודמות, נדמה לי כי לפחות חלק מה"דוגמות" רק פוגמות בהנאת הקהל). כרגע, נראה כי התרומה העיקרית היא לאגו של היוצרים, המכריזים בראש חוצות, "אנחנו לא סתם במאים. איננו יצרני בידור להמונים. אנחנו *אמנים*, ונא להתייחס אלינו ככאלה!".
דוגמטיות 2000 7297
אין חובה באהבת קולנוע ''אומנותי'', ואני ממש מתפטה לא להכנס כאן לקלישאות .. טוב, זה עניין של טעם אני מניחה (נכנעתי).
עם זאת, ולמרות אהבתי הרבה לספרות, היא אינה בבחינת האומנות האולטימטיבית בעיניי. אני מאמינה, שאין יסוד אמיתי להשוות בין השניים. השוואה בינהם משולה בעיני לויכוח מה עדיף לאכול, אבטיח או תפוז.
שניהם מצויינים.

לכל יוצר ישנה דוגמה מסויימת בעבודתו, בין אם הוא מצהיר עליה ובין אם לא. סגנון אישי. דוגמטיות אכן יכולה להוות בעיה. תלוי מה עומד מאחוריה. בהצהרה שלהם ישנה מחאה שאני נוטה להעריך. מקורה במיאוס הרדידות שהקולנוע ברובו מייצר, בעיסוק האובססיבי בעטיפה ולא במוצר עצמו. חוץ מזה, כמו כל דבר אחר, במידה ולא היה ערך אמיתי לדוגמטיות הזו, אני מניחה שהיא הייתה כבר נכחדת. מעבר לזה, אני משוכנעת שהם לא מתיימרים לעשות משהו אחר מאשר שוליים. עם כל הקושי בהתמודדות בעיכול של השוליים האלו, ואני מבינה ממך שהקושי שלך כאן הוא הטכניקה שלהם יותר מאשר המסרים, יש להם חשיבות רבה. שוליים, בדרכם המוזרה, מעצבים את המיינסטרים בסופו של דבר, בצורה זו או אחרת. ויש צורך רב בשינוי הקונספטואלי של הקולנוע - הוא אינו רק בידור חלול להמונים. הוא לא חייב להיות כזה.

ולגבי אגו, מה לעשות, אומנות היא הנרקסיזם בהתגלמותו. הומוארוטיקה. הנצחת האני באמצעות היצירה. זו תופעה שרווחת בכל תחומי האומנות, לא רק בקולנוע (כמו גם אגב בפוליטיקה, תחומי תקשורת שונים וכו). היא המניע ליצור. לכן, קצת קשה לבוא אליהם בטענות על הטבע האנושי הבסיסי והמובן מאליו הזה.
הא? 7298
"אומנות היא הנרקסיזם בהתגלמותו"
?
"הומוארוטיקה. הנצחת האני באמצעות היצירה"
??
"זו תופעה שרווחת בכל תחומי האומנות. (...) היא המניע ליצור"
???

זו טענה חזקה מאד, גורפת מאד, וקל מאד לסווג אותה כשקרית. אינני יוצר כדי להנציח את עצמי. אני מכיר אנשים שיוצרים שלא על-מנת להנציח את עצמם. ולא, אומנות אינה נרקסיזם בהתגלמותו.
אולי בקולנוע יש נרקסיזם, אולי גם בקולנוע עצמאי יש נרקסיזם. אבל זו אמירה יותר ממוקדת, שיותר קל להתדיין עליה.
הא? 7338
ידידי, אני לא מבינה על מה המהומה הרבה.
התכוונתי לכל סוג של אומנות, אגב.

אין כל רע באגו, סתם הוציאו לו שם רע.

אם נבחן רגע את המניעים של כלל האנושות לדבר, להביע את עצמה, להביא ילדים לעולם (והו הו, לא אחת השוו אומנות להבאת ילדים לעולם) לגלות גילוים חדשים, לקדם את הרפואה, לכבוש את החלל ועוד ועוד, נראה שהם למעשה הצורך בהמשכיות, הרצון לעמוד במרכז הייקום, הן מבחינה אוניברסלית, והן ממבחינה אישית.
כל אדם רוצה להשמיע את קולו, להשאיר פיסה ממנו עלי אדמות אחרי שיעלם מכאן לנצח, להרגיש רגע לפני התפוגגותו שנוכחותו עלי אדמות שינתה משהו. הכוונה אינה לאהבה עצמית חלולה וחסרת תוכן כמו של נרקיס בהכרח. אני סבורה שאדם שיוצר אכן מחזיק בצורך לשתף את העולם באמיתות ובערכים שלו. ללא אגו, ללא אהבת העצמי והרגשת "צדק" אישי (שכן, ללא אהבה עצמית בסיסית לפחות, אין לו סיבה לאדם להאמין לעצמו, ובודאי שלא להאבק שכל העולם ידע על כך) לא הייתה אומנות.
מדבריך אני מסיקה שאתה יוצר בעצמך. ללא חיטוט בהוויה האישית שלך, בקיום הקטן (שלך כשל כולנו), בדילמות שלך, לא היה לך חומר ליצור ממנו. מדוע לחטט אם העצמי אינו מעניין אותך? מדוע ליצור את ראי העצמיות שלך ולהלחם על פרסומו אם לא מהרצון להחשף? אם לא מהרצון להשאיר בעולם חתיכה מראי עצמך?
החיטוט הזה, הנו נרקסיסטי: הישיבה מול הראי - מנטלי, ויזואלי, נפשי או אחר,והנסיון לפרש מה רואים שם לתוך יצירה שמהותה אינה מורטלית כשלנו. היא תשאר כאן אחרינו. החיטוט הזה, אינו בבחינת חלול או תועבה. הוא מצויין. יותר מהכל, הוא מלמד אותנו על עצמנו. אין כאן ביקורת צולבת, אלא נטייה אנושית ומופלאה.
מבלי להשתמש במילה אגו 7345
אני חושב שהבנתי טוב יותר את כוונתך, מה
שאינו מונע ממני להמשיך להסתייג מחלק מדבריך.
מוסכם עלי שאין רע בחיטוט עצמי כשלעצמו, ושלילת המניע הנרקסיסטי כגורם *אפשרי* ליצירה אינה הרבה יותר ממשובה אינפנטילית. עם זאת אני מתעקש על כך שקיימת התבוננות שאינה פנימית, וקיימת יצירה שאינה מכוונת לצורך המשכיות. לא הייתי מתעכב במיוחד על נקודה זו אלמלא הייתי רואה אותה כחלק מרכזי ביצירה. יצירה היא קודם כל התבוננות ורק אח"כ תיעוד, הנצחה, או כל דבר אחר. יש שההתבוננות היא פנימית, ויש שהיא חיצונית. למשל אדם המתבונן סביבו וגורק את היופי בעצם או בסיטואציה וכו' ורק אז מתאר אותה. ברור שאותו יופי בו הבחין האדם הוא בן-חלוף ואילו יצירתו נשמרת, ולפעמים אותו יוצר מתאמץ לשמר את הרגע באופן חי ככל הניתן, אך לא ניתן לסכם בזאת את האומנות. ולעתים, כבצילום, הקשר בין ההתבוננות ליצירה המוגמרת כמעט מיידי, ואז קל לי יותר להמחיש את הנקודה שלי. להלן יצירות שאני תופס כאומנות לשמה אך לא בקלות תוכלי לדעתי לסווג אותן כאומנות לפי שיטתך:
כל טוב
מבלי להשתמש במילה אגו 7375
כל הדוגמאות שנתת הם מעולם המדע. מבלי לחלוק על טענתך, המדענים שיצרו אותם אמנם יוצרים דברים מופלאים, שיש בהם הרבה מן האומנות, אולם הם אינם יוצרים אומנות לשם האומנות - אלא אומנות כ-by-product של עיסוקם במדע.

ניתן כמובן גם לטעון שמדענים רבים הגיעו לעיסוקם במדע מאותם שיקולים נרקסיסטיים שהביאו אומנים אל תחום עיסוקם, למרות שכאן די ודאי שלא ניתן לבצע הכללה גורפת.

יהיה קצת יותר קשה למצוא דוגמא לאומנות מהזן הרגיל, שלא לשם המדע, שלא נוצרה לשם האדרת שמו של היוצר. מה לגבי יצירתו של קפקא, שמעולם לא פורסמה בחייו והוא עצמו ביקש להשמידה לפני מותו?

אגב אומנות במדע, המדע שאני עצמי עוסק בו (תכנות) גם הוא מייצר, לפעמים, אומנות. אלא שזו אומנות נסתרת מעין, שרק מעטים זוכים באמת להנות ממנה.

I have often felt that programming is an art form,
whose real value can only be appreciated
by another versed in the same arcane art;
there are lovely gems and brilliant coups
hidden from human view and admiration, sometimes forever,
by the very nature of the process.

(מתוך "סיפורו של מל: מתכנת אמיתי", מאת אד נתר, כפי שפורסם ב-Jargon_File).

(כמובן שהדרך בה מוצג טקסט אנגלי באתר זה גורמת לרבים, ואני בכללם, להרהר לגבי היהירות העלובה שלי כשאני משווה בן תכנות לאומנות. "קודם תלמד לתכנת, אחרי זה תהיה לי משורר".)
ואני מעריך שירדת בדיוק לסוף דעתי 7397
ולכן מובן לך מדוע למרות שאני מכיל את טענתי על האומנות בכללה, בחרתי להמחיש אותה ע''י יציאות מספיק מופלאות כדי שהמדען המתמוגג ימצא לנכון לשמור את התמונה בספרייתו האישית או לעשות ממנה טפט או לשלוח אותה לאשתו. טוב נסחפתי. צר לי אם יש שגיאות כתיב, הנטקסקייפ בפישבך משום מה נותן לקרוא עברית אך לכתוב רק סינית.
דוגמטיות 2000 7300
מצד אחד, הקולנוע "אינו רק בידור חלול להמונים". מצד שני, הם מביעים מיאוס ב"רדידות שהקולנוע ברובו מייצר".

אני חושב שצריך להבדיל כאן, באופן חד, בין שני דברים – ואותם חברי "דוגמה 95" (לפחות על-פי טענותיך) נכשלים בהבנה הזו: קולנוע אומנותי וקולנוע בידורי הם שני דברים שונים. לחלוטין. נכון, לפעמים לסרט אומנותי יש ערך בידורי (קרי: כלכלי), אולם זהו היוצא מן הכלל.

למה הדבר דומה? לצילום. מרבית הצילום הוא רק "בידור חלול להמונים" - צילום חתונות, לצורך העניין (אני מתייחס רק לצילום מקצועי ולא לצילום בידי חובבים). ובכל זאת, האם שמעת פעם על צלם אומנותי (ויש הרבה כאלה, וזו אומנות שאני כן נהנה לצפות בה, אגב) - האם שמעת פעם על צלם אומנותי מתלונן על ה"רדידות שהצילום המקצועי ברובו מייצר"? וודאי שלא. זאת משום שהם מבדילים בקו חד בין צילום מקצועי אומנותי לצילום מקצועי שאינו כזה, ולא מערבים בין התחומים. לא שמעתי על קבוצת אומני צילום המכריזים על "דוגמה": לא נשתמש בתאורה, ולא נביים את אובייקטיי הצילום שלנו, כמחאה על מה שעושים צלמי החתונות.

בקיצור, אם מחאתם של חברי "דוגמה 95" היא על איכות הקולנוע בכלל, מבלי להבדיל בין קולנוע בידורי (שמטרתו אחת: רווח) לבין קולנוע אומנותי (שניתן לטעון, אם כי יש לי את הספקות שלי, שמניעיו הם נרקסיזם בלבד) - אזי יש להם כשל הבנתי חמור. ואם מחאתם היא על איכות הקולנוע *האומנותי* דווקא, הרי שאיני חושב שהיא חכמה במיוחד.

אגב, העובדה שהחליטו שלא לחתום בשמם על יצירתם קצת פוגמת בטענה לגבי "הנצחת האני", הלא כן? (יש אמנם הבדל בין "הנצחת האני" לבין "הנצחת שמי", אולם לדעתי באומנות הבדל זה רחוק מלהיות חד).
דוגמטיות 2000 7335
אני חוששת שיש אי הבנה קטנה בנינו. לא נראה לי שחברי הדוגמה מבלבלים בין בידור להמונים ובין אומנות שאינה בהכרח כזו (לרוב היא אינה, אני מניחה שאתה מודע לנטיות האליטיסתיות שיש לאמנות ש''נחשבת''). קולנוע שאינו רק בידור חלול להמונים הנה אמירה שלי. לא שלהם. האנליזה שעשית לו קצת סרסה אותו. קולנוע הנו בידור, ונפלא שהוא כזה. עם זאת, אפשר לתת לו ערך מוסף רב, ובניגוד לדוגמה, אני סבורה שאכן יש לו ערך כזה כיום. לפעמים.

כפי שציינתי, החבורה הנ''ל מייצרת שוליים. המיינסטרים מייצר מספיק בידור להמונים, ובעצם, וזו הטענה, הקולנוע - רובו ככולו כמעט- לא עוסק באומנות אלא בבידור. בהמשך לטענה זו, נעשה כאן נסיון ליצור אומנות נטו. אם ביקרת באתר שלהם וקראת את המניפסט, יכולת לגלות שהם מדברים על מסמך העקרונות כעל ''מדים''. הם מודעים לדוגמטיות כענין בעיתי, קשוח ומגביל מחד גיסא. מאידך, הם יוצאים כנגד הקוסמטיקה המופרזת שיש בקולנוע, ומנסים להוכיח שקולנוע ללא קוסמטיקה כלל הנו בר קיימא, ולשם שינוי עוסק בתכנים במקום בטכניקה עקרה.
הדוגמטיות אם כן, הנה אמצעי להוכיח טענה ספציפית. היא זעקה של שוליים קולנועיים, במטרה לדחוף לקצת שינוי בתפיסה הכה רווחת.

בנוסף, אין כאן פגיעה בהנצחת ''האני'' משום שברור לכל אדם שלמד קרוא וכתוב בסיסי מי חתום כיוצר בדוגמה. גם ברור שמדובר כאן בפיקסציה מגלומנית משהו, של חבורת יוצרים שהחליטה ללכת על רעיון בומבסטי. אין לי כוונה לטעון שהם צנועים באופן יוצא דופן. לעניין זה ישנה פחות משמעות בעייני. מהכרות שלי עם הסרטים שלהם, אני מאוד מעריכה את העבודה שהם עושים ואת התכנים שעומדים מאחוריה.
דוגמטיות 2000 7341
התחושה שלי היא שלא הדגש על טכניקה הוא המבדיל בין קולנוע אומנותי לבידורי, אלא אלף ואחד דברים אחרים (בראש ובראשונה, העלילה). הם מוחים כנגד קיצוניות בעזרת קיצוניות - ואין בכך כל טעם, אני חושש.

ושוב: "התפיסה הכה-רווחת" היא הקולנוע הבידורי. הוא לא צריך לעניין אותם, ולא נגדו הם צריכים לצאת. האם יש להם משהו לאמר נגד הקולנוע *האומנותי*? שכן קיים גם קולנוע אומנותי (משובח אני מתאר לעצמי, מעולם לא ממש התעניינתי) שכן משתמש בפסקול, במלצמות יציבות, ואולי אפילו בעיבודי מחשב. או במילים אחרות: אין כל סתירה בין *טכניקה* לבין *אומנות*. זעקתם דומה לזעקת צייר פורטרטים לפני מאה או מאתיים שנה, שהמצאת הצילום הרסה לו את הפרנסה, והוא טוען שאין ערך אומנותי לצילום. אולי זה נכון; אבל גם לציורים שלו לא היה ערך אומנותי. הם היו ציורים למטרת פרנסה, וככאלה, צילומים הם תחליף עדיף. עדיין, יש מקום גם לציור אומנותי וגם לצילום אומנותי.

אם נמשוך את הדוגמה רק טיפה קדימה, נגלה שהמצאת הצילום נתנה דחיפה אדירה לציור האומנותי, משום שציירים לא הרגישו עוד שום מחוייבות למציאות. באופן דומה, הקולנוע הבידורי אמור היה לתת דחיפה אדירה לקולנוע האומנותי, שלא צריך להרגיש עוד מחוייב למצוא חן בעיני ההמונים. אבל ממש כמו שציירים לא *פסלו* ריאליזם לאחר המצאת הצילום, כך גם אנשי קולנוע אומנותי לא צריכים *לפסול* טכניקה רק משום שהיא משמשת קולנוע בידורי.
דוגמטיות 2000 7343
אני ארשה לעצמי לסכם כמה דברים עד כאן.
לפי מה שאני מבינה ממך, אתה גורס כי הם אינם *צריכים* לצאת כנגד הטכניקה, כיוון שניתן לעשות קולנוע בעזרתה שעדיין ישאר אומנותי.

מה זאת אומרת הם אינם צריכים? אתה היית *צריך* לכתוב על המשפט האחרון של פרמה? לא. אתה לא היית צריך אלא חפצת לכתוב עליו, כי הנושא מעניין אותך, כי הפריע לך שהסופר לא נגע מספיק בחייו האישים של האיש שגילה את ההוכחה למשפט או השד יודע מה. אין כאן סוגייה של צורך, אלא אמירה *אישית* שמקורה בדברים שמענינים/מטרידים/בועטים בבטן או בתפיסה שבסיסה הוא שאפשר גם אחרת.

אני באמת לא מבינה על מה אתה מתרעם כל כך. כשלעצמי מצאתי בשיטת העבודה שלהם עניין רב, אפילו מאוד נהנתי. יש בפשטות הזו, בנראטיב הערום כשהוא מלווה בצילום כתף מסחרר, אלמנט מהפנט למי שיש נכונות "להקשיב" לגישה קצת שונה.
ההבדל בין צילום לקולנוע 7342
יש הבדל אחד חשוב בין צילום וקולנוע: תקציב.

בהפשטה גסה, בשביל צילום מקצועי צריך רק צלם אחד כשרוני עם מצלמה, שהיא אולי יקרה מאוד אבל השקעה חד-פעמית. יתכן שעלות הקמת הצילום (למשל נסיעה לאתר הצילום) מעלה בהרבה את המחיר, אבל עדיין אנחנו מדברים כאן על סדרי גודל של עשרות אלפי דולרים לצילום היקר ביותר האפשרי.

תקציב סרט קולנוע, לעומת זאת, *מתחיל* מעשרות אלפי דולרים ("פרויקט המכשפות מבלייר", שנחשב לסרט המסחרי הזול ביותר שהופק בזמן האחרון, עלה 30,000 דולר), והשמים הם הגבול. ההוצאות מרקיעות שחקים: צוות שלם מועסק לאורך שבועות בצילומים, ועוד צוות קטן יותר לאורך שבועות נוספים בעריכה ושאר 'פוסט-פרודאקשן' (בתר-הפקה?).

בגלל ההוצאות האסטרונומיות, סרט קולנוע אינו יכול, למעשה, להתקיים מקהל אמנותי בלבד. הוא לעולם לא יצליח להחזיר את השקעתו. סרט קולנוע שעלה מיליון דולר זקוק ל-‏200,000 איש שישלמו $5 כל אחד כדי שיחזיר את ההשקעה.
יש אמנם קרנות שנועדו לעודד קולנוע אמנותי, אבל בגלל הסכומים הגדולים לעומת סוגי אמנות אחרים, הקרנות אינן יכולות לממן הרבה סרטים. אתה יכול לתאר לעצמך קרן הממנת רק ארבעה צילומים או ארבעה רומנים בשנה?

לכן, קולנוע אמנותי וקולנוע מסחרי שלובים זה בזה. קולנוע אמנותי חייב להיות, לפחות במידה זו או אחרת, מסחרי, כדי לקיים את עצמו. ולכן כשיוצרים מתרעמים על הרמה הנמוכה של קולנוע, הם למעשה מוחים על כך שבמסגרת הקולנוע כולו - כלומר, קולנוע מסחרי, כי אין בלתו - אין מספיק אומנות.
ההבדל בין צילום לקולנוע 7377
טענה מעניינת. השאלה, כמובן, היא לאילו מסקנות אנו מגיעים מטענה זו.

לדעתי, גם אם נניח לרגע כי קולנוע אומנותי חייב להיות מסחרי, עדיין אין פירוש הדבר שקולנוע מסחרי חייב להיות אומנותי. או במילים אחרות, טענת האומנים "לנו אין כסף להפיק סרטים, ולכן אלו שיש להם כסף חייבים לפחות לשלב טיפה אומנות בסרטים שלהם" לא מקובלת עלי.

שוב: אני מפריד באופן בוטה בין קולנוע מסחרי לאומנותי, ולאף צד אין זכות להתלונן על האחר: מדובר בתחומים שונים לחלוטין. העובדה כי צד אחד סובל מכך שהוא חייב להתחשב בשיקולים לא-לו (דהיינו, קולנוע אומנותי חייב להתחשב בשיקולים כספיים) לא צריכה להפריע לצד השני.

ברור לי שזו גישה קצת ברוטלית. למעשה, נדמה לי כי המחאה היא בסגנון, "הקולנוע המסחרי מרגיל את הצופים לצפות לדברים מסויימים בסרט - פסקול, למשל, והתפוצצות פירוטכנית בכל פעם ששתי מכוניות מתנגשות - ולכן הצופים לא יכולים להנות מקולנוע אחר, דבר הפוגע בנו קשות". זו טענה לגיטימית, כמובן, אלא שאיני בטוח שאנשי הקולנוע הבידורי - שמטרתם אחת: כסף - צריכים להיענות לה.

לאמן המתלונן על העדר תקציב לעיסוק באומנות שלו, אין לי לומר אלא: מצא לך פטרון, או בחר אומנות אחרת. אכזרי? כן, בהחלט. אבל אם מישהו מכריז על עצמו כעל אומן של אקרובטיקה ופעלולים במטוסים על-קוליים, אל ילין על מחירי הדלק הסילוני, ובוודאי שאל ידרוש מטייסי הקונקורד לנסות ולהפגין קצת נטיות אקרובטיות, "כדי להרגיל את הנוסעים לאפשרות של חוויה אחרת".

(אופס. לא היתה שום כוונה צינית בדוגמא כשהתחלתי לכתוב אותה).

אנשי הקולנוע הבידורי *כן* צריכים להתחשב בטענה זו אם הם רואים גם בעצמם, ולו במידה מסויימת, אומנים. ביהירותם כי רבה, במאים ומפיקים רבים אכן מחשיבים את עצמם לאומנים. אם זוהי אכן דעתם, הרי שהם *כן* צריכים להתחשב בשיקולים ובטיעונים של אנשי הקולנוע האומנותי גרידא, זה המתיימר או שואף להיות נטול שיקולים מסחריים - ולו רק בשל "אחוות אומנים".
הדוגמה של הדיכוטומיה 7483
טוב, הגיע הזמן להתמודד עם טענת היסוד שלך: ההפרדה הבוטה, כדבריך, בין "קולנוע אמנותי" ו"קולנוע מסחרי".
האם היא קיימת? האם היא אפשרית?
אתה משווה את הקולנוע המסחרי לצילום חתונות. זה קצת מופרך. משום מה לא בחרת לעשות השוואה עם ספרות, אז אעשה זאת בשבילך: אם צילום אמנותי מקביל לכתיבת "ספרות יפה", אז צילום חתונות מקביל לא לספרות טיסות, אלא לעריכת חוזה, או כתיבת הוראות הפעלה למיקסר. גם שם צריך שימוש נאות ובהיר בשפה, וזהו בערך. כמו צילום חתונות, זוהי פעולה תכליתית, טכנית למדי, שנעשית עפ"י הזמנה.
ספרות, "זולה" ככל שתהיה, היא כבר טיפה יותר, וכמוה גם קולנוע "בידורי". דרך אחרת להסתכל על זה: הטכונולוגיה מאוד לא רחוקה, אני חושב, מרובוט שיצלם חתונות (אתה מוזמן לתכתנת להנאתך את הפרוצדורה "קלוז-אפ על החותנת"). הפקת סרט, שגרתי ככל שיהיה, היא עדיין רחוקה מאוד מיכולתו של מחשב.
אם היית מנסה להשוות את הקולנוע לספרות זה לא היה יוצא כל כך משכנע, כי בספרות ברור וידוע שלא ניתן לעשות הפרדה חדה בין "ספרות מסחרית" ל"ספרות אמנותית" - שני הצדדים קיימים, כמובן, אבל קיימים גם ספרים בכל גווני האפור ביניהם.

איך, בדיכוטומיה שלך, תסווג את היצ'קוק? ואת "ספרות זולה", אם כבר הזכרנו? והאם "הדסון הוק", אפילו, אינו אלא סרט מסחרי-בידורי, שבו היוצרים טעו טעות גסה (לשיטתם-הם!) וביצעו עריכה מתוכחמת מדי?

אפשר, במקום חלוקה לשני ארגזים (כמו בפרסומת לאיזה שימורי תירס), להציע שהבידור והאמנות הם שני קצוות של סקאלה, שהסרטים נמצאים איפשהו לאורכה. אבל זה גם יהיה שגוי. יותר טוב לומר שאלו שני צירים המגדירים מישור: לכל סרט יש "ערך מסחרי" ו"ערך איכותי", והם בלתי-תלויים. וזה עדיין לא ממצה.
מה שאני חותר אליו, הוא שהקולנוע ההוליוודי שילב תמיד את האמנות עם הבידור והשאיפה לרווח, ופעל במתח מתמיד ביניהם (כמוהו גם הקולנוע האירופי, עם נטייה חזקה יותר לצד האמנות. אינני מכיר את הקולנוע של מקומות אחרים, וכדאי לא לשכוח שתעשיית הקולנוע הגדולה בעולם היא בהודו - אבל ממילא "דוגמה 95" לא מתייחסת אליה).
יתרה מזו, זה כמעט בלתי-נמנע, מאופיו של העיסוק הקולנועי. אתה מתייחס בשלילה לאנשי "הקולנוע המסחרי" שרואים בעצמם אמנים, אבל הרי אדם לא נהיה במאי או תסריטאי כי אמא שלו לחצה עליו שילך ללמוד מקצוע. אני מניח שאפילו לרוב המפיקים יש שאיפות, או לפחות חלומות, שמעבר לשורה התחתונה במאזן. נכון שאז באים האילוצים הכלכליים, וגם הרצון לרווח (אצל המפיק ומעסיקיו) שקיים *לצד* השאיפה האמנותית (ותוך מתח איתה, כאמור). ואז יפעיל המפיק לחץ על התסריטאי והבמאי והעורך להתפשר עם מצפונם האמנותי למען האפקט המסחרי.
ואז התוצאה היא הקולנוע ההוליוודי כפי שהוא נראה - ובדיוק נגד כך יוצאים (כך אני מבין) אנשי "דוגמה".

מעבר לנטיותיהם של היוצרים, קיים גם טעם הקהל. נניח שאתה מפיק שכל רצונו הוא לעשות סרט רווחי. יש את הבעיה הקטנה הזו, שאין ממש נוסחה מתמטית איך לעשות סרט רווחי. כלומר, פופולרי מאוד לומר על להיטים בנוסח "ארמאגאדון" לומר שהם סרטי-נוסחה, ובצדק, אבל זה קצת על דרך ההפלגה - אם תעשה חיקוי קרוב מדי לסרט שכבר הצליח, הסרט שלך כנראה לא יצליח, ואם כן אז השיבוט השלישי לא. כלומר, אפילו בשביל מסחריות צריך יצירתיות.

יש חלק אחד בתעשיית הקולנוע שכנראה סותר את כל מה שאמרתי - סרטי הפורנו. שם הדברים כן נעשים על פי נוסחאות (עדין על דרך ההפלגה, אבל הרבה יותר מתונה), שם רוב המעורבים כנראה לא ממש עובדים מתוך אהבה לעניין, ובמידה רבה זה נעשה כדי לענות על ביקוש מאוד ספציפי - בדומה לצילום חתונות. אבל נסיון להשליך מהקולנוע הפורנוגרפי לקולנוע ה"בידורי" סתם נדון לכשלון, אני חושב - יש פער שלא תמצא סרטים שימלאו אותו.
כנראה שצחוק, או בכי, או התרגשות או הזדהות או מתח או הרהורים, הם עניינים קצת יותר מורכבים מזיקפה, או ממצלמה יציבה לעבר הכלה.
ההבדל בין צילום לקולנוע 7541
קראתי בשאלת טריוויה בהארץ שהודו היא יצרנית הסרטים הגדולה בעולם עם 800 סרטים בשנה (לא טעות, שמונה מאות סרטים).
כיוון שזו לא מדינה שמשופעת בכסף, כנראה שאפשר לעשות סרטים זולים...
ההבדל בין צילום לקולנוע 7747
הסרטים בהודו הם ''קולנוע מסחרי'' ולא קולנוע אומנותי''. בהוליווד לא חסר כסף לעשות סרטים, חסר לאומנים צעירים או יוצאי דופן אפשרות למש את הרצון שלהם (בלי להיכנס לדיון - האם צריך לתמוך בהם או לא).

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים