 |
ראשית הדוגמא שנתת בפתיחה מציבה דילמה אמיתית בשאלה כיצד אנו כחברה מתייחסים לעובדים שאיבדו את כושר עבודתם- כיצד הם נשארים חיוניים ותורמים לחברה? זו שאלה טובה וחשובה. ההנחה שרק עובדים בעלי הסכמים קיבוציים מתבטלים בעבודתם היא שגויה ולכן מטעה. עובדים רבים-גם בסקטור הפרטי, וגם עובדי ציבור שאינם מאוגדים- מגלים פריון עבודה נמוך מאוד, לעיתים קרובות בשל חוסר יכולת של מקום העבודה להתפתח בהתאם- תקיעות, הרגלים, ניהול כושל, חוסר נכונות לקיים שינוי ארגוני (יכול להעיד על כך ממקור ראשון- עובדי עירייה שנוסעים בבוקר להחתים שעון וחוזרים הביתה, והם אינם עובדים מאוגדים וללא הסכמים קיבוציים). כאמור אין לכך קשר להיותם של העובדים מאוגדים.
שנית- זו טעות קשה לחשוב שתנאים טובים של מגזר מסויים באים על חשבון מגזר עובדים אחר. כל עובדי המשק צריכים להיאבק למען הסכמי עבודה קיבוציים ולמען עבודה מאורגנת, מהסיבה הפשוטה שזה נותן כוח לעובדים ויכול רק לשפר את התנאים שלהם. בבחינת "אם הדשא של השכן ירוק יותר- בוא נעשה גם את שלנו ירוק יותר, כי אם נייבש לו את הדשא לא ייצא לנו כלום מזה". הרעיון של ביטול העבודה המאורגנת בשם חלוקת משאבים צודקת יותר הוא במקרה הטוב בורות ובמקרה הרע לוביזם של בעלי הון שהם היחידים שהמהלך הזה ישרת אותם.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות