(אחרי ימים אחדים) 1610
בשיתוף עם אוקפי: ירחון לשירה, לספרות וליצירה מקורית

אַחֲרֵי יָמִים אֲחָדִים
תִּשָּׁפֵךְ הַצַּחֲנָה אֶל חֲדַר הַמַּדְרְגוֹת.

שְׁנֵי שְׁכֵנִים יִצְטוֹפְפוּ בְּחֶרְדַת הַחַיִּים
כְּצִפּוֹרִים בַּגֶּשֶׁם
וְיָנוּדוּ: הוּא הָיָה מִתְחַשֵּׁב וְשָׁקֵט
(אִלּוּ יָדְעוּ כַּמָּה שָׁקֵט)
וְנוֹרָה תַּחְשֹׁב : חֲבָל
תָּמִיד שִׁלֵּם בַּזְּמַן אֶת מִסֵּי הַוַּעַד,
צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לְמִישֶׁהוּ.

אִם לֹא הָיִיתִי צָפוּד וּמְשֻׁתָּק
הָיִיתִי מְחַיֵּךְ מִתַּחַת לַסָּדִין
בְּעוֹדִי מְרַחֵף וְנִדְחָף מִשָּׁם עַל הָאֲלוּנְקָה:

אַתְּ רוֹאָה,
לְרַחֵף יָדַעְתִּי תָּמִיד,
סוֹף סוֹף לָמַדְתִּי לְהִדָּחֵף.

עַל הַמַּצֵּבָה אֶפְשָׁר לִכְתֹּב:
שׁוּקִי וְהַסֵּרָחוֹן,
בְּחַיֵּיהֶם וּבְמוֹתָם.


צילום: גלעד בנארי


קישורים
הטקסט כתמונה - לבעלי דפדפנים ישנים
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "יצירות אמנות"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

הנחתום ועיסתו 169255
אני ודאי קובע כאן תקדים בכך שאני עצמי מגיב ראשון, ואני מקוה שאינני עובר בכך על איזה חוק או תקנה.

המעוניינים לקרוא את דעתי שלי על השיר מוזמנים לבקר ב http://www.okapi.co.il/september2003/readers-m/reade...

ייתכן שאי-מי ימצא גם עניין בדעותי על נחתומים ועיסותיהם באופן כללי, כאן: http://www.okapi.co.il/september2003/readers-m/reade...
קובע תקדים? 169261
לא ממש...
הנחתום ועיסתו 169267
אם אתה כבר כאן, חסרה לי כקורא היכרות אינטימית יותר עם הביוגרפיה של המשורר. האם תוכל להוסיף מידע מעבר ל"יועץ בתחום המחשוב"?
הנחתום ועיסתו 169637
ביוגרפיה במובן של "גר בפתח-תקווה עם אשה ושני ילדים" לא נראית לי רלוונטית לשיר. ביוגרפיה במובן של "פרסם שירים במוסף הארץ וזכה בפרס ישראל" לא אוכל לתת כי אין כזאת (בינתיים ;-)).

מה שנשאר הוא ביוגרפיה שמתייחסת לקשר בין חייו הפרטיים של המשורר לבין השיר, ועל זה אני מוכן להגיד רק שיש קשר בין _אספקטים מסויימים_ באישיות שלי ו_תקופות מסויימות_ בחיי לבין השיר.
כיווצים 169270
כתבת בניתוח:
"דיכאון והפרעות נפשיות אחרות מובילים, הרבה פעמים, לביטול הערך העצמי, הרגשה של זיהום הסביבה, המחשבה שאין האדם ראוי להימצא במחיצת אנשים אחרים..."

בסיפור שכתבה טלי וישנה
הגיבורה מתמודדת עם גידול של ילד מפגר ובתוך מערכת משפחתית ותעסוקתית לא תומכות.
הנה פסקה לדוגמה:
"אני מגיעה באיחור. האולם כבר חשוך. אני מפלסת דרך לשורה האחורית. יש שם כיסא פנוי. אני מרגישה מיוזעת מאוד. אני דורכת על רגליים. זה גורם לי אי נעימות. הבטן שלי משמיעה קולות. גם זה גורם לי אי נעימות. האישה לידי זעה באי נוחות. זה מביך אותי. אולי רק נדמה לי שהיא זעה באי נוחות, אבל מכל מקום אני מרגישה נבוכה"
תחושת אי הנוחות הזו מלווה את המספרת לכל אורך הסיפור. היא מרגישה תמיד מגושמת, מיוזעת, מסריחה, מרעישה, מפריעה. אולי זה ביטוי של דיכאון (בדיוק כמו בשיר) ולא תמונת מצב מדוייקת של הגיבורה שם. (זאת אומרת, לו מישהו אחר היה מספר את הסיפור, הגיבורה לא היתה מצטיירת באור כל כך שלילי, כפי שהיא מציגה את עצמה).
הסנדלר ועיסתו 169277
ומה דעתך על המאמרים האחרים שנכתבו על השיר:
המאמר של יעקב ליפשיץ והמאמר של נעמי מילר?
הסנדלר ועיסתו 169631
העירו כאן, בצדק מסויים, שכמות הכובעים שאני חובש יכולה לזכות אותי בתואר "הכובען המשוגע", כך שאינני מתכוון להוסיף לכל אלה גם את הכובע של מבקר המבקרים, ולכן אענה לך בקיצור:

מצאתי את שני המאמרים מעניינים מאד, והוחמאתי מהם באופן מביך למדי. הנקודה המעניינת בעיני היא ששניהם עמדו יפה על רוח השיר כפי שקיויתי שתעבור לקוראיו, ובה בעת לא התייחסו לסיבת המוות שנראתה לי ברורה וחשובה. כפי שכבר כתבתי למר וגנר, אני רואה בכך כשל שלי כמשורר, ואם הייתי כותב את השיר הזה היום הייתי ודאי משנה אותו בהתאם.
הנחתום ועיסתו 169284
לא סתם תקדים אלא ביצת תקדימים רוסית. אתה המשורר, הקורא, המבקר התאורטיקן, מעורר הויכוח והמתווכח. עלה והצלח...
אין הנחתום מעיד. ובצדק. 169401
את השיר עצמו - לבדו - חיבבתי למדי. השכנים תוארו בעדינות צנועה, והבית השני המתאר אותם הוא היפה בשיר, קצת "חנוך לויני", אבל בחמלה. הבית השלישי והחיוך קצת מחליש את התמונה, אולי כי הוא צפוי, אולי כי את המת ההולך אל המוות בחיוך אנו כבר מכירים. דווקא המתח עם הדמות הנשית היה מרתק, ואולי היה מקום להרחיב אותו בשיר. זה מה שחשבתי כשקראתי את השיר בפעם הראשונה.
ואז קראתי את פרשנות המשורר לשירו. ראשית, אני חייב לציין שהפרשנות לא תרמה לי דבר להבנת השיר, שכן רוב הכוונות המתוארות שם במפורש היו מובנות לי - בבירור או במרומז - מקריאת השיר עצמו. במקומות שבהם לא שמתי לב ל"הקשר" מקראי ("ימים אחדים") הרי שגם המשורר עצמו טוען שההקשר היה מינימלי ולא בהכרח חשוב, ואם יורשה לי להוסיף, מפוקפק למדי. אבל מה שהפריע לי יותר מכל היא הנימה של הטקסט שכתב המשורר על שירו, כאילו הוא כותב על שיר של מישהו אחר, וכאילו בפליאה על ההבנה שהוא מבין את השיר. למשל, "העמדה הלא איכפתית הזו היא עמדה אופיינית" - מנייך לנו? על "עמדה אופיינית" ניתן להצביע מתוך מכלול יצירתו של משורר, או לפחות כמה שירים, לא אחד. הכתיבה הזאת על השיר כאילו נכתב בידי אחר, מבלי להסגיר את היות המשורר והמבקר אחד, מסריחה קצת (אם יותר לי להשתמש במילה) דווקא מחוסר כנות, דווקא מניסיון של המשורר להאדיר את יצירתו ולהסביר לנו כמה טוב השיר שלו. ראו למשל "האירוניה ומשחק המלים הקטן, בצירוף הפניה לדמות נשית עלומה, מוסיפים עוד כמה קווים לתמונה שהולכת ומתבהרת, כמעט בלי מלים." או "ואז, כשאני כבר מחבב את המנוח וכמעט תוהה על עצם היות האיש החביב הזה כה אומלל ובודד בחייו, הוא מחזיר אותי באחת לעמדת הפתיחה, ופותר אגב כך את התמיהה." בבחינת "כמה יפה כותב המשורר הזה, ותראו איזה יפה הוא יודע לשזור את המסר בדבריו". צר לי, אם זאת כוונתך בנוגע להעברת המסר, אני עם אשר שכטר.
יתר על כן, מאמר הביקורת הקצר הזה של המחבר על שירו גם אינו מקיים את מה שהוא טען במאמר השני, על נחתומים ועיסות בכלל. שם, אומר המחבר שבדרי ההסבר לשיר "הוא יכול להראות לי משמעויות שנסתרו ממני (בגלל קוצר ידי, בסדר, זה לא הוא אשם, אבל מה איכפת לו לעזור לי קצת?), הוא יכול להראות לי איפה טעיתי בהבנה, הוא יכול להפנות אותי למקורות השראה, להצביע בפני על ציטוטים שהשתמש בהם ושמקבלים משמעות שונה או נוספת, להסביר לי למה בחר להשתמש דווקא במילה מסוימת, או בביטוי מסוים, איך זה שירת את המטרה שלו, אילו ויתורים ופשרות ניכפו עליו במהלך היצירה, מליון דברים." בקריאה זו יש משהו שנראה מעניין, מעין הצצה אל "חדר העבודה" של המשורר, שבה הוא מספר לנו על התלבטויות, משמעויות, בחירת מלים וכד'. למעשה זה בערך מה שעושים בסדנאות כתיבה, או עם עורך ספרותי. אבל זה לא מה שעשה מר פורת במאמר הקטן שכתב כליווי לשיר. במאמרו, מר פורת לוקח עמדה של מבקר, שאינו יודע מה שהמשורר יודע, וממנה מפענח את השיר. במקום להביא לנו התלבטויות, שיקולים בבחירת מלים, או דיון בגוף ראשון בהקשר של השיר (מישהו מת בבניין שלך? הרהרת מהב יקרה אם תמות מתישהו?), הוא נוקט בגוף השלישי הנייטרלי וכותב ביקורת שניתן היה לכתוב אותה מבלי להיות המשורר עצמו. בשביל מה אני צריך את זה?
במלים אחרות: יכול להיות נחמד לשמוע מהנחתום על ההתלבטויות שלו בהכנת העוגה, על הקצף המיוחד בו השתמש ואיך בחר בו. אבל ביקורת אוכל על העוגה, בסגנון "הקרם המריר משתקף במרנג החמצמץ באופן המזכיר קמעא את מסורת הבישול הפריזאית" זה לא זה. זו בדיוק אותה עדות של הנחתום על עיסתו שהיא בבחינת פסול.
אין הנחתום מעיד. ובצדק. 169616
ראשית, אני שמח שחיבבת את השיר.

אם הפרשנות לא תרמה לך דבר, אין ספק שלפחות עבורך היא היתה מיותרת. אינני יודע אם זה נכון לכל הקוראים, או אפילו לרובם, ייתכן שהשיר פשוט מדי ואינו הבחירה האידיאלית להדגים את מה שביקשתי, למרות שאם לשפוט לפי מאמרי ההערכה של מר ליפשיץ וגב' מילר וכן לפי כמה שיחות פרטיות שלי, לפחות אלמנט ההתאבדות המרומזת חמק מעיני רבים. אני רואה בכך, כמובן, חולשה של השיר.

כתיבת דברי ההסבר בגוף שלישי אכן בעייתית במידת מה, והתלבטתי בשאלה הזאת בעצמי, אבל לפני שאעסוק בה אני רוצה להעיר שהמאמר והשיר פורסמו תחת שמי, כך שאינני מסכים עם המשפט "מבלי להסגיר את היות המשורר והמבקר אחד" ובעקבות כך גם דוחה את ה"סרחון" הקטן שהדבקת לי בהקשר זה. לעניין: אכן, המבקר והמשורר הם אותה יישות ביולוגית ונושאים אותה ת.ז., אבל במסגרת התרגיל הקטן שלנו הם, בעת ובעונה אחת, גם שני אנשים שונים כיוון שהם ממלאים שתי פונקציות שונות. היחס ביניהם הוא שהמבקר יודע הכל על מחבר השיר (בדומה ליחס בין שוקי המחבר לשוקי נשוא השיר) ובכך יש לו, לדעתי, יתרון על מבקרים אחרים. השווה זאת למה שקורה כרגע: אני כותב על שלוש דמויות (מבקר, מחבר, דובר) שונות ומתייחס לכולן בגוף שלישי למרות שכולן אינן אלא עבדך הנאמן – ואם יימשך הדיאלוג בינינו ייתכן שבעתיד אתייחס גם לכותב תגובה זאת, וגם הוא (אני) יהיה יישות נפרדת מבחינה מסויימת. מאחר והשיר עצמו נכתב בגוף ראשון החלטתי שמוטב להפריד בין המסביר לבין והמחבר באופן ברור במאמר ההסבר, למרות שדיבור על עצמי בגוף שלישי אכן צורם במידת מה אלא אם כן אתה כדורגלן.

החלק שהפתיע אותי ביותר בתגובתך הוא ההרגשה שלך שבדברי ההסבר ניסיתי ל"האדיר" את השיר. הרושם הזה הוא, ללא ספק, פספוס גדול שלי באופן שבו כתבתי את המאמר. חשבתי שאני _מסביר_, לא התכוונתי לשבח, וכל ה"יפה" שאתה מייחס לי בתגובתך אינו בא ממני (לפחות לא במודע). נכון שהרשיתי לעצמי להתייחס בחיבה אל שוקי מהשיר, ואם תרצה הרי גם כאן מתבטאת השניוּת ביחסי הזהות-הפרדה בינו לביני שכן בגוף השיר הוא (אני) מתייחס אל עצמו בהרבה פחות חיבה, אבל זאת חיבה שמופנית אליו, לא אל השיר. מה שרציתי לעשות הוא, בפשטות, להגיד לקוראים: הנה, זה מה שניסיתי לעשות בשיר, ואתם מוזמנים להחליט אם הצלחתי או לא. אם מה שעולה הוא "תראו איזה שיר יפה כתבתי" הרי שנכשלתי: זאת בפירוש _לא_ כוונתי בנוגע להעברת המסר. אני מודה: לאחר שקראתי את ההודעה שלך חזרתי למאמר שלי, ומצאתי שאכן עולה ממנו ניחוח קל של שביעות רצון עצמית שלא שמתי לב אליו עד כה (אולי בגלל שפע הריחות החזקים יותר שהסתובבו שם ;-)). חושבני שאני יודע לזהות את מקור הריח הזה, אבל אינני מאמין שהוא מעניין במיוחד את הציבור, ואני מקבל את הערתך שהסגנון אינו אופטימלי. מכל מקום, ה"עמדה [ה]אופיינית" כוונה לשיר הזה בלבד, וגם כאן אני מסכים שהניסוח שלי לא היה ברור.

לגבי ההחלק האחרון של תגובתך: כתבתי שהמשורר, תחת כובע המבקר, _יכול_ לעשות כך ואחרת, להוסיף ולהאיר ולבאר ולהסביר, אבל לא התכוונתי שהוא _צריך_ לעשות את כל הדברים האלה בכל התייחסות שלו אל יצירתו. ההבדל בין הניתוח שלו לבין זה של אחרים הוא בכך שהוא יודע בוודאות את מה שאחרים רק משערים. בשביל מה אתה צריך את זה? אני לא בטוח, כנראה _אתה_ לא, בייחוד מאחר ואמרת שההסבר לא חידש לך דבר. לאחרים, אולי מלאתי לפחות את החלק "הוא יכול להראות לי משמעויות שנסתרו ממני... הוא יכול להראות לי איפה טעיתי בהבנה...". אי אפשר להכיל את הכל במאמר אחד שגם כך יצא ארוך מהרצוי בעיני.

לסיום, מה רע ב "הקרם המריר משתקף במרנג החמצמץ באופן המזכיר קמעא את מסורת הבישול הפריזאית"? יכול מישהו לענות שהמרנג הרבה יותר מדי חמוץ והמסורת הפריזאית דורשת עידון רב יותר, ומישהו אחר יכול לתמוה על כך שבעיני הקרם מריר בעוד עבורו הוא מתקתק עד בחילה, ושלישי לטעון, כמוך, שאת כל זה הוא הרגיש לבד כשטעם ולא הוספתי לו דבר. לגביו אני יכול רק להתנצל על גזילת זמנו.
הנחתום ועיסתו 185575
השיר שלך "אחרי ימים אחדים" מצא חן בעיני. אולי יהיה זה השיר העברי הראשון שהתרגשתי ממנו כל כך. זה לא בגלל נחיתוּתה של השירה העברית )חס וחלילה( אלא בגלל משהו פשוט יותר. דובר שפה כלשהי אינו יכול לעכל את המוסיקה של שפה אחרת, אינו יכול לקלוט את כל האסוציאות הנדרשות. קל וחומר אם היה בראשית דרכו להכיר את השפה ההיא. שירך יצא מכלל זה. הוא קירבני במידה מה אל שירת אלתרמן, ובעיקר "שמחת עניים". הנמענת הבלתי מזוהה, תחושת האומללות, הבדידות, ובעיקר תחושת המוות הכבד, השוחף, אם כי ההתייחסות אליו היתה משונה בשני המקרים. כאשר בחרת ללעוג למוות, להציגו במסגרת אירונית, בחר עמיתך , בן תנועת העבודה, להתיחס אליו ברצינות ולדבר בתוך זה לא עליו אלא על העוני וההשפלה. גם התקדים שעשית, להיות המשורר והמבקר בעת ובעונה אחת, שעשעני מאד, אני חושב שאתה מושפע מהדיקונסקרטוראליזם ומהמשחקים שנהג דרידה להציגם בפני קוראיו. גם לפני קריאת מאמרך המפרש את שירך מילא השיר אותי תחושות נעימות מדי. אלה תחושות שמביע אותן החיוך החיוור של מתאבדך בעודו מתחת לסדין. זה קשור לגונים. אין גונים מפורשים )אדום למשל או כחול( ואין לבן אילם שאינו יכול לדבר . יש רק גונים כהים, שאינך יכול להבחין במבט ראשון.
הנחתום ועיסתו 541338
הלינקים לא נפתחים.
הנחתום ועיסתו 541339
המגזין אוקפי נסגר לפני כמה שנים. okapi.co.il הוא כיום אתר של חברת יעוץ כלשהי.

נסה את מכונת הזמן של http://archive.org .
אסוציאציה חופשית 169320
הבית השני (שיחת השכנים) מאוד הזכיר לי את "A Most Peculiar Man" של פול סיימון.
אסוציאציה חופשית 169492
לי השיר מזכיר את מותו של שמוליק צ'יזיק, התמלילן הנהדר של אריאל זילבר.

השיר הזה לא נגע לי באף נים, לצערי. הייתי מורידה ממנו את הבית האחרון, שקצת "מותח" את האמירה יותר מדי. אבל יש בו שיחה פנימית שנותרת סתומה ולא מרתקת עבור הקורא.

"(אילו ידעו כמה שקט)" - ולמה שאנחנו נדע? זה כנראה אומר שהדובר באמת היה מאוד שקט. ומה זה אומר על עצמו, שהוא מעיד שהוא שקט יותר מאשר אנשים ידעו? אם זו אמירה אירונית, היא נותרת לא מוסברת, כיוון שאין לי שום כלים להסיק משאר הכתוב עד כמה הכותב היה שקט באמת, ועד כמה השקט הזה היה מכוון או כפוי, נעים או קשה, וכולי.

או אולי (עולה לי עכשיו) השקט מתייחס למוות, ואז הדובר אומר שהיה בבחינת מת עוד בחייו. למה? עד כמה זה קשור לשכנים, לבת הזוג המוזכרת?

שאלות מעניינות על פניהן, גם הנושא שעולה מהנקודה האחרונה - אדם חי-מת, שרק ממתין למותו - יכול היה לגעת באמת. אבל אבל התשובות לשאלות ולתהיות לא נמצאות בשיר. זה כמו לקרוא דף מקרי ביומן של מישהו שלא מכירים, ולא להבין חצי ממראי המקום.
אסוציאציה חופשית 169622
גם אני איני יכול אלא להצטער על כך שלא נגעתי לך באף נים. שאלה: האם קראת את את מאמרי ההסבר/פרשנות לשיר ב"אוקפי", ואם כן, האם הם שינו משהו בהתייחסות שלך?
אסוציאציה חופשית 169776
לא, לא קראתי. לו הייתי קוראת אותם ייתכן שהייתי מבינה את השיר לעומק, או לפחות לוגית. אבל מבחינה רגשית הוא לא נגע בי.
אסוציאציה חופשית 169824
ולי השיר מזכיר את דוד אבידן (כלומר, מותו).
אסוציאציה חופשית 169878
איך בדיוק זה מזכיר לך את דוד אבידן???
אסוציאציה חופשית 169882
צורת המוות. בשקט, לבד.
אסוציאציה חופשית 169618
לא הכרתי את השיר הזה, ואכן יש דמיון מסויים, כמעט עד רמה שגורמת לי חוסר נוחות.
מעניין. 169421
מעניין מאוד. בעצמי חשבתי לכתוב כזה שיר והתחרטתי. תודה.
יפה התצלום של ג. בנארי 169493
יפה התצלום של ג. בנארי 169516
מצטרפת למחמאה.
יפה התצלום של ג. בנארי 169634
גם אני (תחת הכובע של קורא רגיל הפעם ;-))
הד 169750
בזמן האחרון אני מוצא הרבה הדים לשירים שכבר נכתבו בעבר. וההד הזה היה קלוש.
מישהו הקדיש שיר ל''האייל הקורא'' 172257
אני מצרף את הלינק כאן משום שלא מצאתי דיון מתאים יותר.
נפלא :-) 172267
185624
שיר חריף מאד. ולא בגלל הסרחון שהמשורר מדבר עליו.
מבטא רצון להיות חשוב לזולת, שאיננו מוגשם בבדידות ובניכור שבה אנשים חיים. בן אדם מצפה שלפחות לאחר מותו יזדעזעו, יקרה משהו, יפלו השמים. יש סיפורים על אנשים שביימו את מותם, רק כדי לשמוע עד כמה הם היו חשובים למישהו. השיר הזה אומר: לא כדאי.
בתור רושם רשימות בפנקסו, שהתפרנס כמה שנים מקלדנות מהירה במיוחד, תיארתי לעצמי בעיקר בעידן הפיגועים האחרון, את אלה שיגידו: כמה הוא היה מקליד מהר.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים