גילוי נאות 18
פרק ההמלצות בדו''ח ''הוועדה הציבורית לצמצום האלימות בקרב ילדים ונוער'' שפורסם לאחרונה, מתעלם מאחת הבעיות החמורות ביותר במערכת החינוך. למעשה, ההמלצות שבדו''ח עשויות אפילו לגרום להחמרת המצב.

לפני שבועות ספורים פרסמה "הוועדה הציבורית לצמצום האלימות בקרב ילדים ונוער", בראשות שר התרבות הספורט והמדע, מתן וילנאי, "דו"ח המלצות ראשוני ליישום". דו"ח זה מורכב מהפרק השמיני של הדו"ח המלא, שיפורסם בהמשך. יש משהו מוזר, ואולי אף טעם לפגם, בפרסום המסקנות לפני פרסום העובדות: הדו"ח המלא כולל בין השאר תמונת מצב מפורטת, פרטים על מספר מחקרים שנערכו בארץ, ותיאור תוכניות שננקטו במקומות אחרים בעולם.

קשה להעביר ביקורת על מסקנות מבלי לדעת במדויק על־סמך מה הוסקו, ולכן אשמור את מרבית ההשגות שלי בנוגע להמלצות לשלב מאוחר יותר, לאחר שיפורסם הדו"ח המלא. עם זאת, ישנה בעיה אחת המוכרת לי אישית ממערכת החינוך שלא זכתה להתייחסות בפרק ההמלצות שפורסם. היות וההמלצות מיועדות, בחלקן לפחות, ליישום מיידי כבר בשנת הלימודים הנוכחית, והיות ואחת ההמלצות העיקריות בדו"ח עשויה לדעתי להחמיר את המצב, אני מרשה לעצמי להקדים את הביקורת לקריאת הדו"ח במלואו.

הבעיה אליה אני רוצה להתייחס היא "כיבוס הכביסה המלוכלכת בבית". כיום, ולמעשה כבר מראשית ימי מערכת החינוך בישראל, מנהלים רבים מקפידים על שמו הטוב של בית הספר - לעיתים, מקפידים מדי. לכן, מקרים רבים של אלימות הגובלת בפלילית נסגרים "בחצר בית הספר", ללא דיווח לרשויות האמורות להחליט אם אכן מדובר בפלילים. מנהלים אף עושים כמיטב יכולתם כדי למנוע מהורי הקורבנות (במקרים קיצוניים אף מדובר בקורבנות אונס) להגיש תלונה במשטרה. מקרים של אלימות קשה חייבים, לדעתי, להיות מדווחים למשטרה, ללא מתן כל שיקול־דעת למנהלים. המלצות הוועדה (בעיקר המלצה א') קוראות להגדלת סמכויות המנהל בתחום הטיפול באלימות, ועשויות להוביל לכיוון ההפוך בדיוק.

אל תבינו אותי לא נכון: אני בהחלט בעד הגדלת סמכויותיהם של מנהלי בתי הספר - לא רק בתחום הטיפול באלימות אלא באופן כללי. אולם בנוגע למקרים של אלימות שכבר התרחשה (בניגוד ל"טיפול מונע"), יש לדעתי לכונן "חובת דיווח", לפיה ההחלטה אם לפנות למשטרה אם לאו פשוט לא תהיה בידי המנהל. במנהלים שיחרגו מסמכותם ולא ידווחו על מקרי אלימות שאירעו בתחום אחריותם יש לנהוג ביד קשה (מנזיפה, דרך מניעת קידום ועד פיטורין).

יש למנהלים סיבות טובות להצניע מקרי אלימות, ובראשן, כפי שכבר צויין - שמו של בית הספר. כל מקרה אלימות הזוכה להגיע לתקשורת, או אפילו להישאר בגדר "רכילות מבוססת בשכונה", פוגם ביוקרה של המוסד. איזה מנהל ירצה לקבל לידיו מוסד חינוכי יוקרתי ולסיים את הקדנציה כשהוא מותיר מאחוריו מוסד הנתפס בציבור כ"מסוכן"? יש לזכור גם שכל מקרה אלימות, בעיקר אם נגדיל את סמכויות המנהל לטיפול בבעיה, עשוי להיתפס ככישלון אישי של המנהל עצמו. עם זאת, לטעמי, הענשה פנים־בית־ספרית של תלמידים אלימים במיוחד אינה אפקטיבית, ויש לפנות אל המשטרה כדי שתטפל בבעיה למרות אי־הנעימות הכרוכה בכך.

טיעון נוסף שמעלים אנשי מערכת החינוך בנוגע להצנעת מקרים שונים הוא שפניה למשטרה "תכתים" את הילד האלים, לעיתים בכתם לכל החיים. רבותיי, הגישה הזאת של התייחסות לתוקף כאל קורבן (של הסביבה, של ילדותו, וכו'), צריכה להעקר מקרבנו. הכתם שידבק בתוקף הצעיר מטריד אותי הרבה פחות מכתם הדם על בגדיו של הקורבן הבא.



הערת העורך

פחות מיממה לאחר שנשלח סיפור זה למערכת, התפרסם כי שר החינוך יוסי שריד (מרצ) מציע להעניק את פרס החינוך לשנת 1999 למנהלת בית־ספר בירושלים שפעלה ביד נוקשה נגד חבורת בריונים אלימים בבית ספרה, והסגירה אותם למשטרת ישראל. נראה כי יש אנשים במערכת המסכימים עם הכותב. (ט.כ.)
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  הכביסה המלוכלכת • חוצן
  בני-זוג של מורות נגד אלימות • טל כהן • 3 תגובות בפתיל
  מורה שהתלוננה ננזפה • טל כהן
  מתי להזמין משטרה • טל כהן • 3 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים