פירורים של יופי 3660
כן, עושים עדיין מוזיקה חדשה ויפה לפעוטות. על ''פירורים'' של אתי ואיתי אברמוביץ'

את איתי אברמוביץ' פגשתי בנסיבות כמעט מקריות. בסוף פגישתנו החטופה הוא שאל אותי אם יש לי ילדים, דחף לי ליד דיסק עם הכותרת "פירורים", ונפרדנו.

הדיסק עורר בי רתיעה: לא היה בו שום דבר רע כשלעצמו, אבל למה אפשר לצפות בימינו מדיסק המיועד לילדים קטנים, ועוד בהפקה עצמאית? המוזיקה לפעוטות היום היא הרי חלטורה אחת גדולה. יוטיוב, ערוצי הטלוויזיה, אולמות המופעים, וגם נגני הדיסקים בגן, מלאים בביצועים מחופפים לקלאסיקות או שירים חדשים עם מילים מעצבנות ולחנים קלושים.

אבל הדיסק כבר היה בידיים שלי, אז החלטתי לבדוק כמה המצב גרוע. שיר ראשון – הלחן לא הרשים, אבל נרשמה הפתעה והערכה לעיבוד האקוסטי העשיר, עם גיטרה, בס ותופים בבסיס, ותפקידים גם לפסנתר, קלרינט וטרומבון. אחר כך בא "שיר הסוס" ואילץ אותי לסגת מהספקנות. הלחן מדהים, מחליף סולם כל שתי שורות, ונשאר עם זאת מאוד קליט. בשלב הזה התעורר בי החשד שהאלבום הזה לא שייך לתמונה הכללית של המוזיקה המסחרית לפעוטות. ואכן, האלבום ממשיך בשיר אחרי שיר של מנגינות נפלאות, מתוחכמות ברובן, בעיבודים מסחררים ובשירה יפה וברורה. וכשחוזרים לשיר הראשון בהאזנה שנייה, מתברר שהלחן הפשטני של הבתים הוא רק תירוץ לקטעי סולו כליים נהדרים.

אחראים לאלבום בני הזוג אתי ואיתי אברמוביץ'. אתי מנגנת בחליל לצד ירדנה ארזי, ב"קטיפה שחורה", ובהצגה "קזבלן". עיקר עיסוקה הוא עבודה עם ילדים בגנים, ועם גננות ומורות למוזיקה בסדנאות. האלבום היה יוזמה שלה, מתוך רצון ליצור חומר מקורי לילדים שמתאים לטעמה. איתי ניגן עם מגוון אמנים: יסמין לוי, דויד ברוזה, פבלו רוזנברג, הסווינגל סינגרס, אלפרדו דה לה פֶה ורוברטו רודריגז הקובניים, סֶסַר איסֶלָה מארגנטינה ועוד. הוא בילה שנה מחייו בהוואנה, שם התמקצע בסגנונות קובניים של נגינה, כתיבה והפקה.

העבודה על האלבום החלה במקביל להולדת בנם הראשון (מבין שניים). לפני כמה חודשים אתי ואיתי התגרשו. הם ממשיכים להופיע יחד במופע שנקרא גם הוא "פירורים" ומבוסס על האלבום, אם כי בהרכב מצומצם יותר, בדרך כלל רביעייה.

עטיפת האלבום

בעצם, הבחירה להקליט עם נגנים נוספים בכלים אקוסטיים היא כבר הפתעה. יכולתם די בקלות לנגן הכל בעצמכם, להעזר בסינתסייזרים ובסימפולים לפי הצורך, ולקבל עיבודים עשירים באותה מידה, גם אם צליל הרבה פחות יפה. נדמה שהיום זו ברירת המחדל כשמפיקים שירי ילדים, ולו בגלל שזה נוח וזול יותר. מה הניע אתכם לעשות זאת אחרת?

איתי: זו בדיוק הסיבה. לא רצינו להתפשר על הפקה ממוחשבת. זה הרבה יותר קל, נוח וזול. אז החלטנו להשקיע ולהביא את טובי האמנים לתרום מכשרונם לאלבום. כצרכני מוזיקה, כהורים לילדים וכאנשים עם אוזן רגישה לא יכולנו לעשות הנחות בעניין הזה.

שניים וחצי שירים באלבום אינם שלכם. "ברווזוני" מוכר לדור שלנו מרחוב סומסום, "רוח רוח" פחות מוכר, והלחנתם את "נעל של ענק" של נורית זרחי. איך הגעתם לשירים האלה דווקא?

הרעיון לעשות ל"ברווזוני" עיבוד לביג בנד (יש שם 13 נשפנים) נשמע לנו אדיר והחלטנו פשוט לעשות את זה. "רוח רוח" מוכר לכולנו כדקלום, אך מעטים יודעים שיש גם מנגינה, אז ניסינו להחזיר אותה לתודעה הציבורית. "נעל של ענק" הוא שיר שהתחברנו אליו מאד ברמת התוכן, ובעיבוד החלטנו לתת לו דווקא צבע אירי עליז.

בולט הגיוון בסגנונות המוזיקליים. יש שיר נפוליטני, שיר אירי, שניים ברזילאיים, כמה לטיניים־ספרדיים, מזרח תיכון, ג'אז ישן, ועוד. אתם והנגנים שאתכם מפגינים יכולת מעולה ברוב הסגנונות. מצד שני, אני לא שומע "סגנון של אתי ואיתי". זה בסדר, לא חייבים – אבל יש סיבה מיוחדת לסחרור הזה?

כאמור אנחנו אוהבים הרבה סגנונות, פחות צריכים הגדרות. הקונספט של הדיסק הוא כשמו, "פירורים". פירור קטן מכל סגנון מוזיקלי. ניסינו להקיף כל מיני תרבויות, מקצבים והשפעות שלנו מרחבי העולם. יכול להיות שהדיסק הבא (במידה ויהיה) ייקח כיוון מוזיקלי יותר מוגדר, אולי הקובני, שזה סגנון שמאפיין אותנו ואהוב על שנינו.

מה דעתכם על מוזיקה שאחרים עושים לילדים היום (ובעבר)? יש דברים של אחרים שאתם אוהבים? דברים שאתם לא אוהבים (ומוכנים לומר)? יש מוזיקאים אחרים, מההווה או מהעבר, שהם השראה עבורכם?

יש הרבה מאד מוזיקה טובה שנעשית לילדים. אנחנו מאד אוהבים את השירים של פעם, ההפקות של פעם. עדיין סוגדים לשירי הפסטיבלים מהעבר ולעיבודים הנפלאים של זיקו גרציאני. יש שם קלאסיקות שיישארו איתנו עד קץ הדורות. מצד שני אנחנו גם מחוברים לדברים החדשים הקיימים כיום לילדים, חלקם מאד מדברים אלינו כמו "ענן על מקל", "ילד פעם", "לב אוהב" ועוד.

כשיש לכם שיר חדש, יש תהליך של לנסות אותו על קהל היעד ולראות איך הוא מתקבל, או שאתם פועלים לפי ההרגשה שלכם? אם מנסים אותו, האם זה רק על הילדים שלכם או גם על אחרים? קורה שאתם גונזים, או משנים, שירים שחשבתם שהם מוצלחים וגיליתם שילדים לא מקבלים אותם מספיק טוב?

לפעמים מנסים קודם על הילדים הפרטיים, ואחר כך במופע. אנחנו כבר יודעים די בוודאות אילו שירים יעבדו ואילו פחות. למשל, במופע הקרוב נבצע שיר שכתבנו בהפתעה לביתנו לרגל יום הולדתה ה-‏4. הילדים שלנו התמכרו לשיר ואנחנו מניחים שגם הקהל יקבל אותו באהבה.

מה הפנטזיות שלכם בתחום המקצועי? אפשר לנחש שאתם רוצים שהשירים שלכם יגיעו לכל בית. חוץ מזה – להתפרסם? להתעשר? אולי להופיע לפני אלפי ילדים בהיכל נוקיה? כיוון אחר לחלום: שירי ילדים טובים מתיישנים מאוד לאט; אתם מעזים לפעמים לחשוב על האפשרות שהשירים האלו יהיו פופולריים גם אצל דור הנכדים שלכם?

יש לנו בהחלט שאיפה שהשירים יהפכו לנכסי צאן ברזל ויהיו מוכרים בכל בית וגן ילדים. להופיע מול אלפי ילדים בו־זמנית זה לא הכיוון שלנו, יש משהו נעים במופע אינטימי לילדים שאפשר גם להסתכל אליהם בעיניים. כן נשמח שיהיו עוד ועוד מופעים ושהשירים יחלחלו בתודעה הציבורית.

להתעשר זה בתחום הפנטזיה, אבל בתכלס – אפשר לחיות מזה? אולי להיות מוזיקאי ילדים זה דווקא יותר כלכלי מלהיות מוזיקאי למבוגרים בימינו?

אנחנו חיים גם מזה, אבל לא רק מזה. במקצוע שלנו אין הרבה ברירות, זה מקצוע שבוחר אותך ולא אתה אותו. אז צריך לעשות את כל האפשר כדי למקסם את הכלכליות של כל פרויקט, מופע או דיסק. וכאמור בנוסף לכך אנחנו עושים עוד הרבה דברים, מופיעים עם אמנים, מקליטים ועוד.

אתי ואיתי עם עוד שני נגנים.

אתי ואיתי (בחולצות אדומות) עם חברים. צילום: שי סמיה



בהשוואה למוזיקה הנהדרת, המילים שאתי ואיתי כתבו לא מתעלות לאותם גבהים. העברית תקנית, החריזה והמשקל בסדר גמור, ואולי זה כשלעצמו כבר טוב יותר מרבים מהשירים החדשים שמוקלטים לילדים. השירים מתארים לרוב משהו מעולמם של ילדים – יום הולדת, ניקיון בבית, צעצוע שהלך לאיבוד – באופן בנאלי משהו.

יוצא מהכלל "המקום שלי", טקסט מפיו של ילד שדורש שלא ייקחו לו את הכיסא בגן. המוזיקה שהם בחרו לו קולעת מאוד – ראפ מזרחי, שבו התוקפנות־זוטא של הילד יוצרת פרודיה מצחיקה על ראפ "של גדולים". חבל שדווקא בשיר הזה הביצוע התפספס: איתי שר בעצמו, הקול שלו חלש מדי לז'אנר ולשירה מהירה, והמילים נבלעות.

פרט לשיר זה, ול"נעליים" של זרחי שהוזכר למעלה, המילים כאמור בסדר, אבל אין בהן הקסם שבמילים של חיה שנהב ונורית זרחי שאריק איינשטיין שר, או אלו של יונתן גפן ב"כבש השישה עשר". אבל למה אני קופץ להשוואה עם האילנות הכי גבוהים של השירים לקטנים? כי אם מתרכזים במוזיקה, ההשוואה לא מופרכת – "פירורים" בליגה הזו, וראוי בהחלט להיכנס לפלייליסט של כל משפחה.

ומה חושב על זה קהל היעד?

התחלנו להשמיע למעיין את השירים בגיל שנתיים וחצי. זו לא היתה אהבה מהאזנה ראשונה, אבל אחרי אי־אלו האזנות הוא התחיל להראות סימני שמחה משירים מוכרים. אפשר היה לראות איך קודם נכנסים לו לראש הלחנים הפשוטים ("מה קרה?"), ובעקבותיהם גם המסובכים (עד "לילה טוב שירן" עוצר הנשימה). אחר כך הוא החל גם לשיר את השירים מעצמו, כשלא מאזינים לדיסק. ואז באה אכיפה נמרצת מצידו של נוהל לפיו לא מכבים את האוטו כשמגיעים ליעד באמצע שיר, אלא מחכים עד שהשיר נגמר.

ומה דעתו על המילים – שאני, כאמור, קצת מסויג בנוגע להן? באחת הפעמים שהוא שמע את "לילה טוב שירן" הוא שאל אותי "למה היא אומרת לו חלומות נעימים?". לרגע הופתעתי למה הוא שואל דבר כל כך בסיסי, ואז הבנתי – בהרבה מהקלאסיקות שכולנו מכירים, ושהוא אוהב, הוא לא שואל למה כי הוא בעצם לא מבין שום דבר כמעט מהטקסט (חשבו, נניח, על רוב השורות ב"פיל פילון" או "לשפן יש בית", שלא לדבר על "במדינת הגמדים"). פה הטקסט מספיק פשוט כדי שיהיה לו במה להיאחז, כדי להבין מה הוא לא מבין.

מחוץ לאלבום הזה מעיין אוהב, לא במפתיע, גם שירים רבים שבעיניי הם גרועים. איני יכול לומר שהשירים מ"פירורים" תפסו אותו יותר או פחות מכל קבוצה אחרת של שירים. איני יודע עד כמה רוב הילדים בררנים בטעמם המוזיקלי. אולי מה שחשוב הוא לא מה הם אוהבים, אלא מה אנחנו ההורים אוהבים שהם אוהבים. אני מאוד אוהב את זה שמעיין אוהב את "פירורים".
קישורים
האלבום באתר "בנדקאמפ"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • dd
  כלומר, שלא כדאי לשפוט אלבום על סמך עטיפתו? • נועה ו • 2 תגובות בפתיל
  לפעוטות שקצת גדלו • האייל הנקוד • 31 תגובות בפתיל
  עוד אחד שאהבתי • אחיה
  פירורים על הבמה • ירדן ניר-בוכבינדר

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים