ברוכים השבים: הפסל ''מים ואש'' חזר לכיכר 3865
הפסל המפורסם ''מים ואש'' של יעקב אגם הוחזר לכיכר דיזנגוף המחודשת לאחר כשנה וחצי שהיה מאוחסן בחניון רידינג עד סיום עבודות הנמכת הכיכר.

לשמחתם של תושבי מרכז תל אביב, הוחזר לכיכר צינה דיזנגוף הפסל "מים ואש", שהפך להיות אחד מסמליה המוכרים של תל אביב. בשלב זה הפסל רק הוצב במקום, ועדיין נותרה לא מעט עבודה – להרכיבו, לחברו לתשתיות ולהפעילו. לפני כשנה וחצי נפרדו התושבים באופן זמני מהמזרקה המפורסמת במסגרת פרויקט הנמכת הכיכר למפלס הקרקע. הנמכת הכיכר היא החלופה שנבחרה בסקר תושבים שנערך ב-‏2011 באשר לעתיד הכיכר, שהוגבהה ב- 1978 בצעד אשר לימים יתברר כאחת השגיאות הגדולות שנעשו בעיר. לפסל, לכיכר ולאזור סביב הכיכר היסטוריה מעניינת, ונוצרו ביניהם יחסי גומלין מורכבים.

הפסל "מים ואש" הוא מזרקה אמנותית במרכז כיכר דיזנגוף בתל אביב, והוא משתייך לאמנות הקינטית, סוגה באמנות הפלסטית שהמרכיב המרכזי בה הוא תנועה. הפסל מורכב ממערך של גלגלי שיניים בממדים שונים זה בתוך זה הניצבים במרכזה של בריכה עגולה. שיני הגלגלים צבועות בשלל צבעים באופן חכם המסתמך על אשליה אופטית כדי ליצור תחושת תנועה.

מדי פעם, בשעות קבועות במהלך היום, מתקיים מופע קצר שבו גלגלי השיניים מסתובבים זה בתוך זה לכיוונים שונים במהירויות שונות, מים עולים ויורדים ממרכז הפסל בגבהים שונים, להבת אש נדלקת במרכזו ומוסיקה קלאסית מושמעת סביב הפסל. המופע המרהיב, שהפך להיות אטרקציה למבקרים, מעצים את מרכיב התנועה של הפסל. שמו של הפסל נובע מהשילוב הייחודי, והמאתגר לביצוע יש לומר, של האש החיה בין סילוני המים הניתזים.


"מים ואש" בכיכר דיזנגוף, 1989. צילום: צביקה ישראלי, לע"מ



אמנות קינטית

יעקב אגם נחשב לאחד ממייסדי זרם האמנות הקינטית, שהחל להתפתח בשנות ה-‏20 במטרה לנצל את המפגש בין טכנולוגיה לאמנות לשם יצירת אפקט של תנועה. התנועה יכולה להתבטא בדרכים שונות. אחת הדרכים היא תנועה פיסית של היצירה עצמה בהשפעת גורמים טבעיים כמו רוח במובייל או כוח הכבידה במטוטלת, או בהשפעת גורמים מלאכותיים כמו מנוע חשמלי המניע גלגל.

דרך נוספת לבטא תנועה היא יצירת תחושה של תנועה. תחושת התנועה מושגת באמצעים שונים. אחד מהם הוא שימוש באשליה אופטית אשר מתעתעת בצופה כך שבעיניו היצירה נעה או חלקים ביצירה נעים, כשלמעשה היצירה דוממת. האשליה האופטית לעתים תלויה בתנועה של הצופה. אמצעי נוסף הוא לכידת רגע של חוסר שיווי משקל, למשל כאשר חפץ בזמן נפילה או מט לנפול. באמנות הקינטית מרבים לשלב בין תנועות של מרכיבים שונים במרחב או בין תנועות מסוגים שונים וליצור זיקה בין התנועות, למשל בהמחשת תגובת שרשרת של גלגלי שיניים.

יעקב אגם שילב ביצירותיו מרכיבים של אור, אש, מים נגינת מוזיקה ועוד. ב"מים ואש" התנועה מושגת גם באמצעות אשליה אופטית וגם באמצעות הנעה חשמלית של גלגלי השיניים. השימוש דווקא בגלגלי שיניים ממחיש את הרעיון של תנועה בתגובת שרשרת. המים, האש והמוזיקה מעצימים את תחושת התנועתיות. בשעתו איש לא שיער שגם הפסל עצמו ינוע ממקומו, באופן אירוני, במסגרת הנמכת הכיכר לגובה הרחוב.

נכנס ברגל שמאל

הצבתו של הפסל בכיכר בשנת 1986 העלתה בצד ההתפעלות ממנו ומהחדשנות שלו גם ביקורת, בעיקר על כך שהוא בזבזני במשאבים, במים ובחשמל ועל העלויות הגבוהות שבבנייתו, בשינועו ובתחזוקתו השוטפת, יותר מ-‏100 אלף ש"ח בשנה. בבניית המזרקה הושקעו אז 600 אלף דולר, והשינוע התבצע על־גבי מוביל טנקים, לא פחות. זאת בשעה שבכיכר כבר הייתה מזרקה יפה, שבמרכזה ניצב פסל זכוכית של האמן והאדריכל אלן דוד. נוסף לכך הפסל של אגם לא תוחזק כהלכה במהלך השנים, הוזנח וכיער את הכיכר.

אולם בחלוף הזמן ולאחר שיפוצים וקיום שגרה של תחזוקה שוטפת נכונה הפך הפסל של אגם לחלק בלתי נפרד, ואף אהוב, מהנוף התל אביבי ולאחד מסמליה המוכרים של העיר. כאשר דיברו בעירייה מדי פעם לאורך השנים על השטחת הכיכר, עלתה האפשרות להעביר את "מים ואש" לכיכר אחרת בעיר, אולם הוחלט בסופו של דבר שהפסל יישאר בכיכר דיזנגוף, ובזמן העבודות הוא יאוחסן בחניון רידינג.

שקיעתה של הכיכר

זה זמן רב שתושבי מרכז תל אביב וראשי העיר בזה אחר זה מעוניינים בהנמכת הכיכר בחזרה למפלס הרחוב. בשעתו כשהגביהו את הכיכר פתרו בעיה של עומס תחבורתי, אולם נוצרו בעקבות זאת בעיות אחרות שבעקבותיהן הידרדר האזור מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. הכיכר הפכה למחלף באמצע העיר. ממרכז אורבני שוקק חיים הפך הרחוב לעורק תחבורה סואן שפחות נוח ופחות נעים להתהלך בו. הולכי הרגל הלכו ונטשו את האזור, חנויות ובתי קפה הגיעו לפשיטת רגל ואף בתי הקולנוע המצליחים שסבבו את הכיכר והיו כל־כך מזוהים אתה, נסגרו בזה אחר זה. הרחוב נגזל מהולכי הרגל, והם נאלצו לעבור מעליו דרך הכיכר המוגבהת באופן שהאריך את דרכם ותוך דילוג מעל כל מה שקורה מתחת לכיכר.


כיכר דיזנגוף לפני ההגבהה, 1938. צילום: זולטן קלוגר, לע"מ



ההפרדה בין הולכי הרגל לכלי הרכב יצרה ניכור בין שתי הקבוצות ופגעה במרקם העירוני. כלי הרכב חלפו מתחת לכיכר בניתוק גמור מהכיכר ובלי לראות כלל את המזרקה. מה שהיה רחוק מהעין, התרחק גם מהלב הפועם של העיר. האזור הידרדר ושקע תוך מספר שנים. הגבהת הכיכר התבררה כטעות גדולה שיש לתקן, ואז החלו הדיונים על השטחת הכיכר. אף שבמשך שנים רבות היה מובן הצורך בהשטחת הכיכר, היה קושי להרים את הכפפה בעיקר בשל העלויות הגבוהות. לדיונים בעניין, שהחלו כבר בתחילת שנות ה-‏90, היו מספר גלגולים אך בכל פעם התוכניות הוקפאו.


כיכר דיזנגוף המוגבהת, 1989. צילום: צביקה ישראלי, לע"מ



מצב זה שבו דנים בהשטחת הכיכר אבל מקפיאים את התוכניות בכל פעם החמיר את ההזנחה של הפסל, שכן נראה היה בזבוז להשקיע בפסל שממילא דנים על היתכנות פירוקו או על העברתו בעתיד הקרוב. לאחר שנים של הזנחה נאלץ אגם לתבוע את העירייה בגין תחזוקה לקויה ובגין פגיעה בשמו הטוב כאמן. שיפוץ בלתי מספק בשנת 2003 והמשך תחזוקה לקויה, הביאו אותו שוב לבית המשפט – "מים ואש" ותמרות עשן.

והיה העקוב למישור

הגלגול האחרון של הדיונים החל לפני כעשור והוא זה שהביא בסופו של דבר לשינוי בתוואי הכיכר. בינתיים, בשנים האחרונות, בד בבד עם הדיונים בנושא, חזר האזור והתחזק למרות הכיכר המוגבהת, וזאת בין השאר כחלק מהתחזקות כללית של תל אביב וכחלק ממגמה של התחדשות עירונית. בשנת 2012 שופץ הפסל של אגם בעלות של שני מיליון ש"ח, לאחר שנים רבות של הזנחה ולאחר שיפוץ בלתי מספק בעבר.

מי שמכיר את כיכר דיזנגוף רק בשנים האחרונות עשוי להתפלא למשמע פרק עגום זה של שקיעתה של הכיכר בהיסטוריה של כיכר דיזנגוף, שקיעה ששיאה היה בשנות ה-‏90. היום הכיכר הוא מוקד בילוי הומה, מרובה בתי קפה, מסעדות וחנויות, והכיכר עצמה חזרה להיות אטרקציה למבקרים, בעיקר במועדי המופע של המזרקה. התחזקות האזור לא ריפתה את ידיהם של העוסקים בחזון להנמכת הכיכר, שגרסו כי הנמכת הכיכר תחזק את האזור אף יותר. החזון לשינוי נותר, הדיונים הפכו לתכניות, ובסופו של דבר הכיכר חזרה למפלס הקרקע בפרויקט מורכב שהחל בפועל לפני כשנתיים ועתה הוא בשלבים האחרונים.


"מים ואש" בלא הפאנלים הצבעוניים, בכיכר דיזנגוף, בזמן העבודות הנוכחיות. צילום: יואב אלעד



החזרת המזרקה המפורסמת לכיכר החדשה מסמלת בעבור רבים את איחוי הקרע בין מרכיב התחבורה שנהג לחלוף מתחת למזרקה, לבין המרכיב האנושי המזהה את הכיכר דווקא עם המזרקה. כעת ההולכים, הנוסעים והרוכבים החולפים בכיכר ייהנו מאותו נוף. הנמכת הכיכר, כך מקווים, תשפר את המרקם העירוני ותבטיח שהאזור יוסיף להתחזק אף יותר.
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  שתי נקודות • אפופידס • 2 תגובות בפתיל

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים