לפני הספירה, בקיץ 2023, הוצג בקולנועים "העיר הזאת", סרטו של עמית אולמן, והיה ללהיט מקומי לאחר שזכה לשבחי הביקורות מקיר לקיר. זהו עיבוד קולנועי להצגת פרינג' שרצה כבר כמעט עשר שנים. הסרט הופק בתקציב נמוך, תחילתו במימון המונים ורק בהמשך בתמיכה קטנה של קרנות.
עמית אולמן (או בשם הבמה שלו, פדרו גראס) יצר את הסרט יחד עם חבריו לשלישיית "ויקטור ג'קסון" – עומר הברון (ג'ימבו ג'יי) ועומר מור (איציק פצצתי). מדובר בעירוב סוגות חדשני: הוא מוגדר לרוב כסרט ראפ בלשי. העלילה והעיצוב נשענים בכל הכוח על המסורת והקלישאות של הפילם נואר – הבלש המחוספס והלא מבריק, הפאם פאטאל, והעיר שטופת השחיתות. כל כך בכוח, עד שמלכתחילה ברור שהפילם־נואריות כאן לא לוקחת את עצמה ברצינות, אלא היא מחווה אירונית לסוגה.
החלק של הראפ בסרט הוא יותר מילולי ממוזיקלי (והיכן שיש בו מוזיקה, לטעמי היא לא מהשורה הראשונה של הראפ הישראלי). הדיאלוגים מחורזים, בסגנונות ותתי־סגנונות שונים של ראפ / ספוקן וורד. הם מבוצעים לפעמים בסגנון של ראפ – דקלום מהיר וקצבי על רקע ביט אינסטרומנטלי -- אבל לרוב לא. הביצוע הוא מדוד, תיאטרלי, מסוגנן מאוד. לפעמים יש שימוש במקהלה, ולפעמים בכוריאוגרפיה של תנועה (אבל לא ריקוד). יש גם שירה (singing) פה ושם.
כפי שניתן כבר להבין, הסרט מלאכותי במופגן. הפילם נואר הוא ממקום אחר ומזמן אחר. היוצרים ערבבו קצת אמריקאיות, קצת ישראליות, והרבה שום־מקום־ספציפי; אפשר אף לטעון נגדם שהערבוב הזה מבולגן משהו. על המלאכותיות בעלילה, בזמן ובמקום מצטרפת מלאכותיות בעיצוב החזותי, ועליהן, במנה גדושה, מלאכותיות טקסטואלית בגלל הטקסט המחורז. כמובן, מלאכותיות אינה זרה לקולנוע המשלב מוזיקה – היא מאפיין בולט של סוגת הסרט המוזיקלי, כמו גם של סצינות מוזיקליות בקולנוע המצרי וההודי. "העיר הזאת" ממקם את עצמו במסורת הזו, אבל עושה בתוכה משהו חדש.
בעיניי, היסוד המזהיר ביותר בסרט הוא החרוזים ומשחקי המילים. הוא נצר לשושלת שכוללת את אלתרמן הפזמונאי, ואת ומאיר אריאל המוקדם: החריזה ככוכבת בפני עצמה, המניעה את היצירה וחשובה – לצורך האפקט – יותר מהתוכן הסמנטי. סגנון החריזה כמובן שונה מאוד מזה של אלתרמן וגם מזה של אריאל. זהו בעיקר סגנון הראפ, שפחות מקפיד על מבנה סדור (בתים ופזמון, תבנית חריזה קבועה).
לעומת זאת, יסוד החריזה חזק בלספר סיפור בצורה מגניבה: לבנות מתח ולפתור אותו, להפתיע בנקודות שונות באמצעות מילה לא צפויה. למשל, בסצינה של ג'ו עם ברנבי: הרי משחק ההטעיות ביניהם מגוחך וילדותי מבחינה תסריטאית. אלמלא החרוזים הוא גם היה רחוק מאוד מלהיות מצחיק. הוא כן עובד היטב, כי החרוזים ומשחקי המילים טוענים אותו ברגעים קטנים של מתח והרפיה. את שומעת שורה, ומצפה שבעתיד הקרוב מאוד יגיע לה החרוז, או פואנטה מילולית אחרת, ובינתיים את נשארת דרוכה.
דוגמה שונה לחריזה המשובחת היא הבית הבא מתוך שיר הנושא, שמתחיל במילים גבוהות, מתחום השירה הלירית, ובסופו פאנץ' ליין של שפה מדוברת:
העיר ספינה, בניה למפרע
שעריה לחסדי רוחות, שמים לבורח
לאוחז קרנות מזבח, לשוכח ערכיו
חולת ירח, כל העיר על עכבריה, שיכוריה והסתיו
כשתבוא לעיר הזאת אל תבקש את גיבוריה
בקש לך קשרים למאבטח בכניסה
העיר פרוצה, חושפת לפניך שדיה
מאה אלף סרסוריה דוחקים
סע, סבא'לה, סע
והוא מוביל לבית הבא, שכולו משחק ברפרנסים של תרבות פופולרית:
בשערי העיר הזאת לא בא אף איש עכביש
התואר נינג'ה לא דבק בין גבולותיה בצב
אפילו רובין הוד מלא בכוונות טובות לא בא בה
אולי עלי באבא על ארבעים שודדיו
אף חתול לא הזדעק מול גלגליו של באטמוביל
לואיס ליין או מרי ג'יין לא דאגו לאיש בבית
אם בחדשות היתה אחת אפריל אוניל
אולי היה קם האדם שיתרגש מקריפטונייט.
אינני זוכר אם חרזו כך בשיר, "בית" עם "קריפטונייט".
איש הרדיו קוואמי, מסנדקי ההיפ־הופ בישראל, מציין כי "לראפרים בארץ יש נטייה לעשות לעצמם הנחות בעברית לטובת הפלואו. בסוף זאת המלחמה – איך לקחת את העברית ולהפוך אותה לראפ בלי לעוות אותה. אבל כדי שהמילים יישבו נכון בפה, וכדי שיצליחו לחרוז אותן, אנחנו נראה הרבה פעמים עיגולי פינות. המחלה הכי גדולה של ראפרים בעברית היא להפוך בין מלעיל למלרע, למשל, כדי שיתאימו לחרוז. אבל 'ויקטור ג'קסון' מעולם לא עשו לעצמם הנחות כאלה. הם לא אילצו מילים, והקפידו שהעברית תהיה מושלמת. בכלל, במה שהם עשו... הם העלו את הראפ בארץ כמה רמות עם יכולת לעשות ראפ מתוחכם וגבוה ובו־זמנית להשאיר אותו עממי. זו יכולת מופלאה".
לחובבי הזמר העברי והפופ העברי, הממתק הנפלא ביותר מגיע לקראת הסוף, בדואט אהבה בין גבר לאישה שמורכב כולו מעשרות ציטוטים, שורה אחת כל אחד, משישים שנות שירים עבריים. הוא מאתגר את הצופה לחשוב מהר – "רגע, מאיפה השורה הזו?" – לפני שבאה השורה הבאה. כרעיון הוא יכול להישמע כדאחקה, אך בפועל הוא הופך משיר אהבה בינו לבינה לשיר אהבה למוזיקה ולפזמונאות הישראלית. לאוהביה של המוזיקה הזו לא נותר אלא להיכנע לרגש הממיס.
|
קישורים
שיחת העיר: תופעת "העיר הזאת" חיה בסרט - ישראל היום (כולל מחמאותיו של קוואמי)
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש