 |
עד כמה את/ה מרוצה מן האופן בו גידלו אותך? | 4213 |  |
|||||||||||||||||||||||
 |
|
 |
||||||||||||||||||||||||
 |
 |
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
סה"כ אני די מרוצה, אבל בהחלט היה עדיף לי לגדול במשפחה דנית או נורווגית 😏 | |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חסרה התגובה (הכאילו הומוריסטית): עכשיו כשגם אני הורה - הם עשו עבודה יותר טובה ממני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מרבה לצטט לילדי את מרק טויין. בגיל שלהם זה עדיין מרגיז אותם ולא מצחיק אותם. אני בוש להודות שגם אני עברתי את זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל רוב הדברים שהיו יכולים להיות טובים יותר לא היו תלויים באופו ישיר בהורי אלא בבחירה שלהם לחיות בקיבוץ. חלק גדול מהדברים שהיו יכולים להעשות באופן טוב יותר הם דברים שהקיבוץ החליט עליהם ולא ההורים. בסך הכל, כאמור, היה בסדר והקיבוץ נתן לי סביבה טובה ותומכת לגדול בה, סיפק העשרה רחבה של חוגים והשכלה חוץ-בית-ספרית ודאג לכישורי החיים הנחוצים כדי לתפקד כבוגר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתור גם בן קיבוץ, אני מרוצה לגמרי מהאופן שבו הקיבוץ + ההורים גידלו אותי. לימים נהייתי מאוד לא מרוצה מהחיים שלי בקיבוץ, אבל זה היה כבר גיל 16+, והבעיה שלי היתה בעיקר עם בני גילי (פלוס מינוס), כך שאני לא יכול להחשיב את זה תחת "גידלו אותי". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התחלתי לכתוב שלוש פעמים. עדיף שאשתוק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
משהו דומה. אירגנתי לעצמי בראש כבר כמה פעמים מה לכתוב, מה לא לכתוב ואולי בכלל לא. בסוף ייצא משהו, אני מקווה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז ככה: התקשיתי לנסח את הדברים כהוויתם. במעט הפעמים שבהן יצא לי לדבר על אופן גידולי נכשלתי. לפעמים עוררתי קנאה, לפעמים זעזוע ולפעמים אולי תחושת קטנוניות. ככל שקיבלתי פרספקטיבה, אם בשל שקלול בוגר יותר, ואם לאחר הקשבה אל סיפוריהם של אחרים, הבנתי שאופן גידולי, בשונה אולי מהיבטים אחרים של הכרונולוגיה המשפחתית, אינו כזה מעניין או חשוב. אז מה היתה הבעיה? בעצתם של דוד מייקל ושל דון מייקל, ובגלל שעדיף להשמע קטנוני מאשר להטיל דופי שאינו במקומו, לא אפרט יותר מדי. אבל בגדול, החלק הפחות מוצלח של אופן גידולי כלל חוסר יכולת של ההורים להגן עלי מפני אח חובב היאבקות, שימוש יתר בהומור ולשון מושחזת לצרכים חינוכיים, שקרים לבנים שפגעו באמון, ואדישות מסויימת להעדפותינו כילדים עד כדי "עשיית דווקא" חוזרת של אחד ההורים. בנוסף, לצד אהבה עצומה אלינו, היתה נטייה של אחד ההורים למרכז את עצמו בנוכחותנו הרבה מעבר לרצוי, אולי בעקבות ההערכה העצומה והאהבה לה הוא זכה בחוץ. שום דבר מיוחד, מלבד זה שבקשות ששטחנו, תחינות, צעקות, שיחות נפש רגועות והבטחות לא שינו דבר. התמשכותם של כמה מן הדברים, למרות הבקשות ובמיוחד ההכרה הברורה במצוקה המיותרת לחלוטין שהדברים גורמים, החמיצה את היחסים למשך שנים ארוכות. מעט ממכרותיי 1 ואנשי מקצוע שהתוודעו לפרטים נוספים חוו את זה קשה ממני. אחת מהן הגדילה וראתה בי ניצול מ"משפחת אדמס". תגובה זו הבהירה לי ששוב נכשלתי, שכן למרות בעיות מסוג זה, עדיין גדלנו במשפחה אוהבת ומטפחת שהאמינה בנו והעשירה אותנו בערכים, ידע ותרבות, ונטעה בנו סקרנות ותאוות חיים. פרספקטיבה שהייתי צריך לקבל עוד כילד התמהמהה עד לבגרותי, כאשר נזכרתי או נחשפתי לאופן בו גודלו אחרים. למשל חבר לעבודה שנשא צלקת מאמו שדאגה למזונו של הכלב לפני זה שלו ושל אחותו (מה שמזכיר…); חבר למילואים שספג סטירות על בסיס קבוע; חבר ילדות שאביו היה נועל אותו במחסן חשוך למשך שעות על כל שטות, וכשנולדה אחותו הרג האב את כלבו (מסיבות "הגייניות"); שכנה שמעולם לא השקיעו בה ואפילו לחוגים לא שלחו אותה כי לא האמינו בה. יש לציין שהיא התבררה ככשרונית להפליא בכל תחום שנגעה בו, לפעמים לראשונה, אל נגד עיני המשתאות. חבר ללימודים שהוכה לצורך שבירת ידו כשחזר מאוחר, בתקווה (שהתממשה) שהכאב והגבס ימשמעו אותו; אחרת שהושפלה ע"י אם שלא אהבה אותה "בגלל כיעורה" (והיא לא), ואחרת שיופיה הרחיק אותה לפנימיה מחמת אביה (ע"י אמה שהסתייעה בקשריה של משפחתי). כמובן, היו בסביבתי מספיק משפחות מן הצד השני של המשפחומטר - שזכו להורות מאוזנת ובריאה יותר משלנו. לא שהייתי מחליף, אבל אני זוכר שזה עשה לי טוב לחזות בכך. באשר לזו שכינתה אותנו "משפחת אדמס", המקרה שלה היה הקשה מכולם. אציין רק שמדובר בהורות שמתחרה היטב בזו שבתיאוריו האוטוביוגרפיים של ארוה באזן. כששאלתי אותה אם היא ראתה משהו דומה במשפחות של חבריה וחברותיה, היא חשבה רגע ואז אמרה, "אתה צודק, אצלם דווקא לא היה ככה", ועדיין לא הרגישה שנעשה לה ולשאר האחים איזשהו עוול, מה שנכון לרוב המקרים הקשים שבהם נתקלתי, שאגב, כולם טיפלו במסירות רבה גם בהורה המתעלל. זה כולל אותה, גם אחרי מה שהיא אולי הבינה מן השיחה שבדיעבד היתה אולי טעות מצידי (קן צרעות שעבד עליו הכלח). ------------------------------------------------------------------- 1 עם גברים השיחה נוטה משום מה ליסוב יותר על עניבות, גולף ומירוצי סוסים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1 גולף ועניבות, ממאפייני ארצנו הקטנטונת! צחוק בצד, אני מאד מזדהה עם הערת הרגל הזו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המוטיבציה להערה הזו היא שהמעט שעמם דיברתי על נושאים כאלו, כמעט אף פעם לא היו גברים, אלא אם הם העלו את הנושא, ואז בעיקר הקשבתי. למה? אני לא בטוח, אבל זה קשור כנראה לאופי החברויות שבין גברים. בצעירותי, כשכן נגררתי לשיחות נפש מסוג זה עם אחיי ל-Y, חשתי מוחלש לאחר מכן. ולהיפך - רבים מאלו שנחשפו בפניי, למשל במשמרות ארוכות במילואים, או בלימודים לתוך הלילה באוניברסיטה וכד', התרחקו ממני בימים שלאחר מכן. אולי כי חשו את אותו הדבר. עד שלמדתי להיזהר ממדרונות כאלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני כנראה בדעת מיעוט היום בעולם הפי.סי. לי נראה שהפעלת כח פיזי כגון כאפה על הילד היא אמצעי חינוכי לגיטימי. אפילו התעללות של ממש כמו שבירת ידו של הילד המתוארת, נראית לי גרועה פחות מהתעללות נפשית (''אתה אפס, אף פעם לא יצא ממך כלום''). פעם בכניסה לחנות איקאה שמעתי אמא אומרת לילד שלה- ''לא נקנה את השולחן הזה כי לא תצליח להרכיב אותו''. בעיני זה גרוע יותר מאשר לו היתה מורידה לו סטירה. בכל זאת נראה לי שגדלת בשכונה קשה. שבירת יד ונעילה במחסן חשוך הן לא פרקטיקות חינוך שנתקלתי בהן בילדותי ולא בבגרותי. כן שמעתי מאשתי על חברה שלה שהיתה היפהפיה של הכיתה ואבא שלה חרד עליה כל כך עד שלא הרשה לה לצאת מהבית עם חברים. הפרקטיקות המקובלות בשכונה בה גדלתי היו צעקות, לעתים צרחות על הילדים. אמא שלי פעם אחת הורידה לי סטירה כשהתחצפתי, ואני פעם אחת הורדתי סטירה לבן הבכור שלי כשהוא התחצף (ואכלתי את עצמי אחר כך כי זו היתה תגובה מהמותן ולא ממש הגיע לו). אני מרגיש שתנאי הגידול שלי היו מתחת לממוצע לא בגלל אלימות, התעלמות או התעללות רגשית, אלא כי ההורים שלי נראה שכמעט כרעו תחת כובד משקל הזוגיות וההורות. מאידך אני חושב (וגאה מאוד) בכך שהילדים שלי קיבלו תנאי גידול מעל הממוצע בזכות הזוגיות הטובה ביני לבין אשתי והטבעיות הבלתי צפויה (מבחינתי) בה נכנסנו לתפקיד ההורים. מה שעולה מהתגובה שלך הוא מה שגיליתי די לאחרונה- שהתפיסה של ילדים את התנהגות הוריהם היא מאוד מאוד סובייקטיבית. הבכור שלי נשא על גבו במשך שנים לא את הסטירה שהורדתי לו אלא איזו אמירת אגב של אשתי שהוא פירש בינו לבין עצמו באופן קיצוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטיעון הזה לא ממש מחזיק מים. כדי להצדיק דבר שאולי פסול, אתה מציג אלטרנטיבה שגם היא פסולה, כאילו יש לבחור בין שתיהן. באשר לנושא עצמו, בעבר התנגדתי נחרצות לענישה פיזית. גם היום אני נוטה להתנגד, אבל מבין שישנן סיטואציות עמן לא נדרשתי להתמודד בעצמי, מצב בו קל להשאר טהרן. מקרה שאינו כזה היה אצל מכרה שלי, שבמקרים מסויימים נהגה להכות את בתה, לטעמי, לרוב במקרים בהם אפילו ענישה לא נדרשה. לא באופן קשה או תדיר מדי, אבל המכות היו כואבות ומשפילות עבור הילדה. כל פעם שאני ואחרים העלינו את הנושא, חזרה האם על הטיעון שלך. שאלתי את הבת, שאגב עוסקת היום בהדרכת הורים (!) מה הפסיק את המכות. היא סיפרה לי שזה היה בעקבות שיר שהשמיעו אז הרבה ברדיו. רוצה לנחש איזה? (סוף שנות ה-80) בניגוד לרושם שיכול להתקבל, בראשית ילדותי גדלתי בשכונה מאוד טובה (רמת השכלה, תרומה למדינה, שיעורי פשע, גיוס לצבא וכד'). האנקדוטות שלקחתי הן ממכלול השכנויות, הדייטים ושאר המעגלים החברתיים שהיו לי מאז ועד היום. אגב הסטירה לבן הבכור, לאחר שהכה אותי פעם, לא משהו רציני, מצאתי בבוקר מאבי פתק התנצלות. בעניין התפיסה הסובייקטיבית, אכן כך. הפתיע אותי אילו עניינים, שבמבט מרוחק נראים פעוטים ואנושיים, צרבו אצל ילדים צלקת ביחסיהם עם ההורים. מישהו סיפר לי שכשהיה פעוט, הוא נוכח פעם בשקר של אמו לשכנה. הוא עוד לא באמת הבין מה זה שקר, אבל חש שהיא עשתה משהו לא בסדר שעירער מאותו רגע את סמכותה בעיניו ואת האפשרות לראות בה מודל - אבל לא את האהבה אליה. ולהיפך - כפי שסיפרתי בתגובה הקודמת, ויש נוספים, הפתיע אותי כיצד דברים קשים ומתמשכים שספגו ילדים מידי הוריהם, הותירו חותם שולי אם בכלל על חייהם ועל היחסים עם ההורים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שאיני מצדיק התעללות פיזית בילדים. כל שאמרתי הוא שהתעללות נפשית משאירה צלקות גדולות יותר. אבל כאפה יכולה להיות מוצדקת, וכל עוד היא נדירה היא לא נחשבת להתעללות בעיני, אלא לסוג נחות של הפעלת סמכות הורית. השיר היה "לבן על לבן"? נראה שהמעגלים החברתיים שלך נרחבים משלי. מאידך אני לא נוטה לנהל שיחות בנושאים אישיים, אז אולי התופעות האלה היו גם בסביבתי ופשוט לא ידעתי. גם אני התנצלתי בפני הילד (לא באותו יום). זה היה מקרה נדיר שלא שלטתי בכעסי. בדרך כלל הפיוז קופץ לאשתי הרבה קודם. התפיסה של הילד זה אכן הנושא המעניין ביותר. הילד סחב את זה בבטן שנים. כשהוא הוציא את זה לבסוף אשתי ואני היינו כל כך מופתעים. כל אדם מספר לעצמו סיפור פנימי שהוא מעין פילטר או אפקט (כמו אפקטים של גיטרה חשמלית) על התפיסה שלו את המציאות. לפעמים דברים עוברים דרך הפילטר הזה ונכנסים להוויה של הילד בצורה שונה מאוד ממה שהתכוונו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להורדת כאפה או סטירה לילד בתקווה שהתוצאה תהיה חינוכית ולא סתם השפלה מקטינה ומצלקת יש את אותו אפקט כמו למשחק רולטה רוסית - שקנה האקדם מכוון אליו - בתקווה לשמוע נקישה רפה במקום יריה. גם אם זה פעם הצליח למישהו, זה לא הופך את זה לרעיון טוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גישה מדעית כדי להוכיח או להפריך את הטיעון שלך, צריכה להראות שבחברה שבה זה לא מקובל, המדדים הסטטיסטיים של חינוך ורווחת הילדים גבוהים יותר מאשר בחברה שבה זה (היה) נהוג. מההסתכלות שלי על הילדים היום לעומת אלה שגדלו לפני כמה עשורים, אני אתקשה מאד לומר שהראשונים מפגינים יותר אושר, רווחה ובריאות נפשית מאשר האחרונים. כמובן שיש עוד פרמטרים. ועדיין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברור שהתגובה לפגיעה מכל סוג (פיזית, מילולית, מניעת הטבות וכד') משתנה מילד לילד, וגם בממלכת האינקה היה בטח ילד כלשהו שלא סלח להוריו על סטירת לחי שקיבל בגיל שלוש, למרות שהילד השכן ממול ספג התזת ראש באותו גיל, אבל ככלל אחד הפרמטרים החשובים הן המוסכמות החברתיות בסביבה. דומני שכבר סיפרתי שכשאני הייתי ילד עונשים גופניים בדרגות שונות היו ברירת המחדל החינוכית, כך שלפחות החלק של ההשפלה כמעט לא היה קיים, כולל כאשר העונש ניתן בפומבי1. למיטב זכרוני כולנו קיבלנו את זה כמובן מאליו, כך שמן הסתם ההשפעה הפסיכולוגית היתה פחותה. היום, כמובן, המצב שונה לחלוטין. ______________ 1- אני חטפתי בפומבי סטירת לחי אחת שבהחלט השפיעה עלי רבות - עובדה שאני זוכר אותה כמעט 70 שנה אחרי הארוע - דווקא בגלל שהיא היתה אימפולסיבית ולא, כנהוג בביתנו, טכס מסודר עם כללים ידועים, כשהמוציא לפועל היה האבא. ההשפעה מעולם לא התבטאה באיזשהם רגשות שליליים מודעים כלפי מַחטיפת הסטירה, אלא דווקא באפקטיביות של אותה סטירה, שהשיגה את מטרתה באופן מוחלט - דהיינו, אחריה הפסקתי לצעוק "שנה רעה" לשכנים ומכרים שפגשו את משפחתנו בערב ראש השנה כשאנחנו הולכים לסעודת החג (באותה תקופה לא היה לנו אוטו, ועל מכונית אפילו לא דיברו :-)) אצל סבתי וסבי וזורקים "שנות טובות" אלה על אלה כאילו היו כדורי שלג בכריסטמס. הרבה יותר קשה לי היה העונש 'החינוכי' הזה ודומים לו, בד"כ פירות ממוחה ה"חינוכי" של אימי. קשה לי לזכור את האפקטיביות היחסית של העונשים השונים לגבי עצמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עוד ניחוש של השיר? רמז, הוא פותח בהצגת הדוברת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן. חסכת לי את הרמז הנוסף (''קוראים לי שולה. גרה בקומה שניה...'') | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברמה מסוימת כל חינוך שמתבסס על תגמול חיובי או שלילי (יש בכלל חינוך אחר?), יכול להיתפס כהתעללות רגשית. לכן נראה לי שהגדרת ה"התעללות" כבר מציירת את המטרה סביב החץ. ועדיין, נראה שחינוך עדיף על אי-חינוך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צודק וצודק. אם כי יש חינוך אחר- למידה על ידי חיקוי. התגמול הוא פנימי כשהלומד מעוניין להדמות למושא החיקוי. ילדים מחקים את הדמויות שהם מעריצים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, רק שמה ימנע מהם להעריץ את הילד הכי מופרע וערס בכיתה? זאת ועוד - לא לכל גבול בטיחותי או התנהגותי יש מופע של התנהגות של מושא ההערצה. זה שהאליל "לא מכניס ידיים לאש" זה לא לימוד מספיק לכך שזה מסוכן כן להכניס לשם ידיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים, רק סייגתי. ילדים בסופו של דבר מחקים את ההורים שלהם הרבה יותר מכפי שהם שמים לב לכך. האופן שבו ההורים מתנהגים בסיטואציות חברתיות והאופן בו הם מתמודדים עם מצבי דחק שונים ממינוס בבנק ועד שכול מחלחל אל הילדים שלהם אם הללו רוצים בכך ואם לא. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |