 |
כמה ספרים קראת בשנת 2025? | 4262 |  |
|||||||||||||||||||||||
 |
|
 |
||||||||||||||||||||||||
 |
 |
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
שיעור הקוראים: כ-14% מהישראלים קוראים ספרים בשעות הפנאי - ירידה של כ-17% מהשנים האחרונות. קוראים כבדים: מתוך הקוראים עצמם, 18% קראו למעלה מ-20 ספרים בשנה. רצון לקרוא: כ-74% מהישראלים היו רוצים לקרוא יותר, אך חסר להם זמן פנוי. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שקראתי בשנה שעברה 31 ספרים, שזה יותר מאשר בשנים הקודמות. כנראה שהיה לי הרבה זמן פנוי. כמו כן, השנה התפגר לי ה-I-Pad שבו אני קורא 99% מהספרים, וכמובן שזה קרה תוך כדי שאני קורא ספר. שתי מעבדות ניסו להעיר אותו ללא הצלחה, כך שנאלצתי לקנות אחד חדש ולגלות שלא הכל מגובה בענן של אפל. לשחזר את הספרים החסרים זאת לא באמת בעיה, מה שהתגלה כמאתגר היה לשחזר את רשימת הקריאה שלי שהוחזקה כרשימה על ה-I-Pad ולא היתה מגובה. נעזרתי בתגובות שלי בסקרי הקריאה הישנים כדי לשחזר את רובה, אך בתגובות שלי ציינתי את המספר הכולל של הספרים ורק את הספרים שהיה לי משהו לומר עליהם, כך שהספרים שלא עשו עלי מספיק רושם כדי שאכתוב עליהם, נשכחו מלב ומהרשימה המשוחזרת ויש סיכוי שאקרא אותם שוב יום אחד. הלקח שלי הוא להחזיק מסמכים "חשובים" בענן ולספר על רשימת הקריאה שלי באייל הקורא. אז מה קראתי השנה? עוד ספרים של מיק הרון: The Secret Hours - הסיפור מתרחש בעולם של Slough House אבל כמעט ללא נוכחות של הדמויות המוכרות. למרות העדרותו של ג'קסון לאם הסיפור מותח ומשעשע. This is What Happened - סיפור ללא קשר לעולם של Slough House ויחסית לספרים של הרון הוא לא ממש עומד בציפיות. הדמויות עלובות כתמיד, אבל לא מעוררות שום אמפתיה והעלילה חלשה. Clown Town - הספר האחרון (נכון להיום) בסדרת Slough House, די מדכא ולא מספיק משעשע. התחלתי לצפות בסדרת הטלוויזיה Down Cemetery Road שמבוססת על סדרת ספרים אחרת של הרון. אני שוקל לקרוא אותם גם כן. בעקבות המלצה של חבר, קראתי את Ant Farm ,Free Range Chickens, ואת New Teeth של סיימון ריץ', כולם אוספים של סיפורים קצרים עד קצרצרים, הרבה מהם מסופרים מנקודת מבט של ילד קטן או של בעל חיים שלא באמת מבין את הסיטואציה. חלקם מצחיקים, חלקם טיפשיים, לא יצירת מופת. סיפרתי ל-Claude איזה ספרים אהבתי במיוחד וביקשתי שימליץ לי על ספרים שנראה לו שימצאו חן בעיני: The Luminous Dead - ספר הביכורים של Caitlin Starling. סיפור מדע בדיוני שכולל רק שתי דמויות, שתיהן נשים והסיפור מסופר כולו מנקודת המבט של אחת מהן - חוקרת מערות שיוצאת למשימה מסוכנת ומורכבת כאשר היא מודרכת על ידי הדמות השניה שנמצאת מעל הקרקע. בסך הכל ספר לא רע, אבל המרחב המוגבל (מערכת מערות תת-קרקעית ושתי דמויות) גורם לעלילה קצת לחזור על עצמה. טרילוגיית הפנטזיה Broken Earth של N. K. Jemisin שכוללת את הספרים The Obelisk Gate ,The Fifth Season ו-The Stone Sky. כל הספרים זכו בפרס הוגו והפכו את הסופרת לראשונה בהסטוריה שזכתה בפרס שלוש שנים רצופות (והיא גם האישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס הוגו). הספרים מצטיינים בגיוון גזעי ותרבותי עם העדפה ברורה לנשים כדמויות הראשיות. הרקע הוא כדור הארץ שמכיל יבשת ענק יחידה וכל כמה מאות שנים (ללא מחזוריות סדירה) עובר קטסטרופה סייסמית-וולקנית שחוץ מהנזק הישיר מהרעידות, זרמי הלבה וגלי צונמי, גורמת ל"עונה חמישית" - מעין חורף גרעיני שנמשך מספר שנים. הספר הראשון היה נהדר, השני קצת פחות אבל עדיין מהנה והשלישי היה משעמם ומתיש, אבל הייתי סקרן לדעת איך הסיפור יגמר, אז התאמצתי לסיים אותו. James S. A. Corey פתחו בפרויקט חדש: The Captive's War trilogy. בינתיים יצא הספר הראשון בסדרה - The Mercy of Gods וכן נובלה בשם Livesuit. קראתי את שניהם ומצפה בקוצר רוח להמשך. בעברית: הרוצח האחרון מפתח תקווה ואמא היתה זוחלת של לימור נחמיאס. הראשון היה נחמד מאוד, השני קצת פחות, ועדיין אני נהנה מסיפורי בלשים שמתרחשים בישראל. האם אינך רוצה בי של אסף גברון - מזכיר כמה ספרים שכבר קראתי (למשל, משאלה אחת ימינה או בשבילה גיבורים עפים) אבל כתוב היטב ומעלה זכרונות נוסטלגיים מגיל ההתבגרות שלי. אני יכול להסביר: מדריך למבקר בכדור הארץ של דורון פישלר - נסיון להסביר לחייזר את ההגיון שעומד מאחורי כמה מהדברים המוזרים שבני אדם עושים (למשל, למה 15:15 זה שלוש ורבע). משעשע מאוד. ביוטופ של אורלי קסטל־בלום - סיפור קצת מוזר על אדם לא שגרתי והדברים הלא שגרתיים שקורים לו. קצת מדכא, אבל ככה החיים בישראל בזמן האחרון. איש הסגריר של אמנון ז'קונט - ספר שחיפשתי המון זמן כי מאוד אהבתי את הספרים המוקדמים שלו וקיוויתי שגם הוא ספר טוב. הוא לא. עניין משפחתי של ליעד שהם - עוד מאותו הדבר ועדיין מהנה ומעביר את הזמן. קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה של עוזי וייל - אוסף הגיגים לא מאוד מעניין. המשפט של קפקא - מאוד קפקאי. סמטת השקדיות בעומריג'אן והחתונות שלנו של דורית רביניאן - הראשון נפלא ומרתק השני מעצבן ולא מצליח לשחזר את הקסם. חיילת של פאולינה טוכשניידר - ב"הארץ" נורא התפעמו מהספר והמליצו עליו בחום. הייתי צריך לנחש שאין סיכוי שזה יהיה מוצלח. הוא הלך בשדות של משה שמיר - כמה שהיינו פעם צעירים יפים וצודקים. קציצות של אורי הייטנר - עילג ולא מעניין. אורחים של אילת גונדר גושן - מאוד מוצלח בעיני. הוראות מדויקות לכתיבת רומן של איתמר לוי - ספר מוזר מאוד שמערבב את העלילה עם חיי הסופר. פחות מוצלח מהספרים הקודמים של הסופר. הקפות שניות של בני ברבש - אוסף סיפורים שקשורים בצורה כזאת או אחרת לשבעה באוקטובר 2023. הסיפור האחרון יצא בקובץ סיפורים קודם ועבר שכתוב כדי שיתאים מבחינת זמנים לשאר הספר, מה שגרם לי לתחושת דז'ה-וו כשקראתי אותו (אחרי הקריאה חיפשתי מידע על הסיפור והבנתי למה הוא היה מוכר אבל שונה). כפסע מהשיגעון של יאיר ניצני - אוסף דחקות שמתאים לערב עם חברים או לכל היותר לטור בעיתון. אמור להצחיק, אבל לא ממש מצליח. הנביאה והאדיוט של יונס יונסון - משעשע ולא הגיוני, כמו שאר הספרים של הסופר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני רואה שמרוב ספרי המקור פחות התרשמת. לגבי משה שמיר - "הוא הלך בשדות" בלתי נסבל בעיניי במידת ההאלהה (או ההאללות? מלשון אֱלִילוּת) שהוא עושה לדמות הצבר. ספר הרבה יותר טוב של שמיר הוא "יונה מחצר זרה" (נמצא בשלמותו בפרויקט בן יהודה), הוא מבוסס על שתי גיבורות-חלוצות אמיתיות ועושה זאת בתבונה וברגישות למרות שיש גם אספקטים שהיו יכולים להיות סנסציוניים אצל כותב אחר. אם אהבת ספרות בלש מקורית, אני ממליצה על שני ספרים של אילה בן פורת ("האישה שלא היתה" ולאחריו "כוונות טובות"). תמהיל ישראלי מצוין יחד עם גיבורה-בלשית מכורה לעבודה שמזניחה אגב כך את חייה האישיים, כמיטב הז'אנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שספרות מקור בעברית התחלקה בערך חצי חצי מבחינת רמת ההנאה שלי ממנה וכך גם בערך ספרות המקור באנגלית. רשמתי לפני את המלצתך ואני מתכוון לבדוק אותה. תודה מראש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
די אהבתי את ''זן ואמנות אחזקת האופנוע'' מאת רוברט מ. פירסיג גם בשל התרגום לעברית של יהודה רגבים ז''ל. הביטוי הזכור לי ביותר הוא ''בעת סגור'', שהוא התרגום העברי ל''קלאוסטרופוביה''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מגניב. אני מכיר את הביטוי הזה, לדעתי הוא היה מקובל עוד לפני התרגום הזה. ובקפיצה אסוציאטיבית - ''בעת בשק ושלי פחזר...'' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלכן היה נמזר... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי הרבה יותר מ-25 ספרים השנה, רובם המכריע בדיגיטל. אשתדל להתרכז ולהמליץ על מה שבלט במיוחד: הטוחן המיילל - ארטו פאסלינה. ספר פיני אם אינני טועה, טרגי-קומדיה עם אמירה חברתית על הקולקטיב הדורס את היחיד החריג. נהניתי עד מאוד. סוקרטס אקספרס - אריק ויינר. מבצע בדיוק את מה שהבטיח, והיטב: לתת אשנב הצצה לרעיונותיהם של הוגים גדולים, כל אחד בתחום ספציפי אחר. ובצורה המשתלבת במסעות רכבת ביבשות שונות. חכם ויפה. מגפת הנמר הירוק - וולטר ג'ון ויליאמס. סיפורי מד"ב קצרים ומבריקים. עיר בלהבות - של גארת ריסק הולברג. מגה-ספר ששואף להיות "רומן אמריקני גדול", לא בטוחה אם הוא עומד בעמקות המחשבה הנדרשת לרומן כזה, אבל הסופר שולט היטב בחומריו, מלהטט במיקרו ובמאקרו, בדמויות חד פעמיות ובהשלכות חברתיות וכלכליות, והכל מתלכד יפה לקריאה מהנה ואינטליגנטית. ייסורי ורתר הצעיר - גתה הוא כותב צעיר שעוד יוכיח את עצמו, שווה לתת הזדמנות (סתם בדקתי את קשב הקוראים). במקביל לקריאת הספר הזה מומלץ לקרוא גם *עליו* או למשל להאזין להרצאות של הנרי אונגר על הספר והתקופה (ובין היתר על הסיבה שבשלה נפוליאון קרא והעריץ את הספר). כשאנחנו חדלים להבין את העולם - בנחמין לבנטוט. מעשה תשבץ מבריק שמשלב יכולת סיפר מצוינת עם הנגשה של תיאוריות מדעיות סבוכות. הנאה גדולה. הנזיר השחור וסיפורים אחרים - צ'כוב. מי ידע, אחרי כל ה"יגון" ו"כינורו של רוטשילד", שהאביסו אותנו בתיכון, שהיו לו גם סיפורים עם גוון קומי, או לכל הפחות ארסי ומהתל? תענוג. מנזר פרמה - סטנדאל. פותח בקרב ווטרלו, תיאור שנכנס לספרי ההיסטוריה כיוון שסטנדאל הרהיב עוז לתאר קרב כאנדרלמוסיה של התקפות צבאיות ללא כיוון ודעת. מתפתח לסיפור תככים פוליטיים ומזימות רומנטיות, רומן משכמו ומעלה. בחזרה לבריידסהד - אוולין וו (קראתי באנגלית). רומן ארוך ומענג, סיפור קלאסי של נפילת שושלת. איתן פרום - אדית וורטון (קראתי באנגלית אם כי הוא תורגם לאחרונה). ספר שמתאר טרגדיה אך אני לקחתי ממנו בעיקר אמביוולנטיות לגבי דמות הגיבור (שאלתי עצמי ללא הרף עד כמה הוא מספר מהימן ועד כמה אני תומכת מוסרית בבחירות שלו, והתשובות לא קלות). גטסבי הגדול - לא זקוק להמלצה שלי, זו קריאה שנייה או שלישית שלי אחרי שנים רבות. אני רואה שיצא כאילו אני כל היום עסוקה בקלאסיקות, אז אתן עוד כמה שמות שאינם כאלה: "גריי" של לאוני סוויין (מותחן בלשי חצי קומי), "שומר אמונים" של ג'ון לה קארה, "דבר רודף דבר" של ג'ודי טיילור (מסע בזמן עם טוויסט רומנטי, לאוהבי קוני ויליס למשל). ספרות מקור: ימי יוסטיניאנוס של גידי שנהולץ - רומן גרפי(!) מצוין ומהנה על תקופת הקיסר הביזנטי הלז. הסיפור שלא סופר - עודד ליפשיץ. ספר עיון מאיר עיניים על ממלכת יהודה והאופן שבו סופריה כתבו את ההיסטוריה אחורנית (מי ששמע על "תורת התעודות" בתחום חקר המקרא ירגיש בבית). יום האור של ענת - אהרן מגד. ממיטבו של מגד קל העט, וגם רומן שמתאר בחוסר רחמים את החברה הישראלית רודפת התענוגות של שנות השמונים. רשות נתונה - סיפורים של שולמית הראבן (מפרויקט בן יהודה). במיוחד "מלכותה הקצרה של מרגלית עזר" הוא פנינה של ממש. ריחו המר של הגרניום - סיפורים של בנימין תמוז (גם הוא מבן יהודה). שפע תופינים. שכול וכשלון וזומבים - אמיר חרש. זוכה פרס ספיר כידוע, ולדעתי טוב שכך. מעשה ספרותי מרשים. בעל ירקון - נדב נוימן. רומן דיסטופי שמתרחש בעידן שמשלב יכולות טכנולוגיות עם סגידה לאלים כנעניים. כרגע (אחרי שנים שסיפרתי לכולם שאני אוהבת רק מד"ב וסולדת מפנטזיה) נפלתי ב"חוט של כסף" של נעמי נוביק, ומאוד נהנית. אבל עכשיו כבר 2026. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח אם תרחיבי קצת על בחזרה לבריידסהד. אוולין וו הוא הסופר המועדף עליי ולכן "רומן ארוך ומענג" נראה לי מובן מאליו. לא קראתי אבל ראיתי את סדרת הטלביזיה הבריטית (נקראה בעברית חמדת ימים). ברור לי שבלתי אפשרי למצות את תוכן ספריו לסרט ולראיה ספרו החשוב השני לא התפרסם בעיבוד פילמוגרפי למרות שמדובר ברומן ריאליסטי, פיקרסקי ואוטוביוגרפי. "סיפור קלאסי של נפילת שושלת" - כל הרומנים שלו הם כאלו. השושלות של וו הן משפחות של קתולים (ואנגליקנים מומרים) כך שהנפילה הגדולה היתה במאה ה-17. הוא מעניין (כמו גרהם גרין הידוע ממנו) גם מפני שאינו חילוני קלאסי. במינוח הישראלי אפשר לתארם כמסורתיים קתוליים ושניהם עוסקים במשמעות הדת והכנסייה בעידן המודרני. אני חושב שוו עוסק במשפחות קתוליות של אריסטוקרטיה כפרית, מפני שהוא נמשך בצעירותו לחברה הזו (המיר דתו לקתוליות בגיל 27). במידה רבה זה מסך מאחוריו מסתתרים עיסוק בכלל הדילמות של האדם במאה ה-20 (הדת, הכנסייה, המלחמה, הפוליטיקה, החינוך, החברה והמסורת). שני הגיבורים של בחזרה לבריידסהד, המספר וידידו, הבן הצעיר של משפחת פלייט, חייהם מתפוררים ומשפחת פלייט די מתפרקת. זה עשוי קצת להטעות: המשפחות באמת מתפרקות אבל הנפשות הפועלות עוסקים בעיקר בהסתגלות. אוולין וו מצטיין בהומור, סאטירה ו-understatement בריטיים. לחובבי הז'אנר, זה ללא ספק מענג. לא עקבתי באדיקות אחר הסדרה ומה שראיתי כבר שכחתי. לכן היה מעניין לשמוע עוד על תוכן הספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(סליחה על הזמן הרב שעבר עד לתגובתי, אנחנו במעבר דירה. רק 20 דקות מכאן אבל כמה טרחה..). התגובה תכיל ספוילרים לספרי אוולין וו, למי שזה חשוב לו. ב"חמדת ימים" צפיתי גם אני, לפני המון שנים, אבל לא זכרתי דבר. לכן הקריאה בספר היתה חדשה עבורי. תמונה אחת שנשארה צרובה בי מתוכו היא המעמד לקראת סוף הספר, של סקירת הקירות המרופטים-מחוקים - מופיעים עליהם שרידי הציור שצייר המספר בזמנו, לפני המלחמה, על קירות האחוזה המשפחתית שבה מצא לו בית. בעת שצייר היה מאושר ומחובר למשפחה שקיבלה אותו, והציור שיקף שפע ויופי. כעת, כשהוא מפקד ומתאכסן עם חייליו ליד האחוזה, מעיר מישהו על הציורים המרהיבים שהם "קיטשיים" ו"מיושנים". זה רגע מכמיר לב מפני שלא רק השנים שבילה באחוזה איבדו מתוקפן, גם המשפחה כולה התפוררה ולא יהיה לה המשך, וכך גם השכבה החברתית שאליה השתייכה. היחידה שנותרה לפלטה באחוזה היא האומנת, קשישה ונתונה לסריגה שלה, אוכלת לחם חסד, כאשר אין ילדים לטפל בהם ואין דור המשך. תמונה חזקה אחרת, הפעם עם קשר לקתוליות, היא אב המשפחה בשוכבו גווע. כל משך גסיסתו התנגד שהכומר ייכנס אליו לווידוי אחרון ומחילה. והנה הכומר נכנס בכל זאת ואב המשפחה, בתנועתו האחרונה, מתווה באצבעו החלושה צלב על חזהו. זה היה ניצחון מג'ורי של הצורך באמונה, ואולי פשוט בהיצמדות לגרסא דינקותא, על ערש דווי. אני סברתי שהקטע הזה מעט מטיפני ולמרות זאת התרשמתי עמוקות. החלק הזה גם גורם לקרע בין המספר לבין אשתו הקתולית. לדידה, שמירת החוט הקושר אותם לקתוליות חשובה מכל, ולדידו חשוב להציג את האמונה הזו ככלי ריק (כמובן שהנישואין לא עומדים בזה). "קומץ עפר", ספר אחר של וו, גם הוא מתאר משפחה בתהליך הימחקות הדרגתי, הפעם הצד הכלכלי-תרבותי חזק יותר מהדתי - שכבה של זעיר-בורגנים פשוטים שואבת לאטה את כספם של האצילים מלידה, באמצעות תרגילי מסחר ממולחים וקריצות אופנתיות זולות של עיצוב פנים חסר טעם. גם האצילים עם הכסף הישן הולכים שבי אחר הטעם הרע הזה, סתם כי הוא טרנדי וה"קום איל פו" שלהם השתבש. יחד עם השלת הנכסים מעליהם, הולכות גם הנשים אחר המעמד העולה ואשתו של הגיבור טוני עוזבת אותו לטובת מי שבמקור היה נחות ממנו במדרג החברתי אבל עולה ומתחזק. בהמשך מתחבר השבר החברתי לשבר מוסרי קשה, לא ארחיב אבל זה קשור באירוע שבו הדאגה של אשתו לרומנטיקה גוברת על הדאגה לגורלו של דור ההמשך. למעשה כל הדמויות מסביב לטוני שבויות באינטרסים של קח ותן, והוא לכאורה רוצה רק להגן על אחוזתו וליהנות מתרבות וספרות. כאן נכנסת האירוניה המרה של וו, כשגורלו של טוני מוליך אותו ל"פעילות תרבותית" מפוקפקת, הקראה חוזרת ונשנית של ספרים שהוא לא מעריך, באוזני אדון ששולט בגורלו. יש הרצאה-שתיים של פרופ' הנרי אונגר בעניין "קומץ עפר", מומלץ לחפש אותן ביוטיוב. אגב, המשותף ל"בריידסהד" ול"קומץ עפר" הוא הצבת האחוזה המשפחתית כדמות מרכזית בעלילה. זו לא תפאורה ולא נכס מניב אלא מין מולך שיש להאכילו תדיר, גם בהון המשפחתי וגם בכבוד ויקר, בהערכה אמנותית אנינה (בציורים על הקיר, עכשיו אני חושבת שאולי הציורים שוירו בידי מי שבא מבחוץ כבר אז סימלו את תחילת הירידה המשפחתית). כשהמעמד הבינוני עולה וכבר עושה חישובי רווח והפסד ו"פינוי בינוי", נמחק ערכה של האחוזה המשפחתית והיא הופכת לנדל"ן שאפשר לעשות בו מה שרוצים. מעניין שקשרת את וו אל גרין, כמובן שהסיפורת של שניהם מתאפיינת באלמנטים חזקים של קתוליות, אבל אני חשבתי על וו דווקא כתמונת מראה של פורסטר שקדם לו, שכתב למשל את "מוריס" ואת "אחוזת הווארד". הרעות הגברית - אצל פורסטר היא במובהק חד-מינית, אצל וו זה מורכב יותר. יש שם מלוא החופן הסתרה, מבוכה והסטה של התשוקה לכיוונים אחרים. וכמובן שפורסטר קורא נרגשות בזכות החיים, האהבה והמימוש הגופני, ואילו וו מאופק ונוקשה יותר. מכל מקום כיוון שהזמנים של שניהם שונים, אצל פורסטר התקופה היפה בשיאה ואצל וו כבר יש ניוון ונפילה כפי שתיארתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חוזר וממליץ על ''חרב של כבוד'' הטרילוגיה של וו. שלושת הספרים מתארים את הרפתקאותיו של גאי קראוצ'בק במלה''ע השנייה שהם תאור ספרותי חופשי של קורותיו של וו עצמו. לדעתי הרומן הטוב ביותר המתרחש בזמן מלה''ע השנייה. זו סאטירה מצחיקה מאד על חיי הצבא הבריטי ובכלל, אבל גם תאור מעמיק ומפורט של חיי אנשי הצבא. הזיווג שעשיתי של וו וגרין ממש אינו מקורי משום ששניהם נחשבים המובילים של חוג הסופרים הבריטים הקתולים. להפתעתי גיליתי עכשיו שגם גרהם גרין לא נולד קתולי אלא הצטרף לכנסייה בבחרותו. גרין יותר דתי מוו, אבל אצל שניהם זו אינה גרסא דינקותא. גם וו דבק בערכי הקתוליות והכנסייה, אם גם בסוג של מינימליזם ספקני. אמונתו הקתולית של וו מתבטאת במכתב האחרון שמקבל קראוצ'בק מאביו והוא בעצם סוג של צוואה רוחנית. האב מצדיק שם כל סוג של ויתור ופשרה של הכנסייה האם עם הרוע והחילוניות הפאשיסטית ובלבד שהיא מצילה אפילו את נפשו של ילד קתולי אחד. יש סתירה מסויימת בין העובדה שגם וו וגם גרין (שהושפע מוו) היו מומרים, לבין העובדה שהם מתארים משפחות קתוליות ותיקות ללא יורשים כביכול. גאי מחרב של כבוד שרוי בנישואים עריריים, סבסטיאן מבריידסהד הוא הומוסקסואל ואחיו הבכור נוטל עליו פרישות. לכן אני חושב שמה שהם מתארים הוא בהחלט ירידה מנכסים של המשפחות הוותיקות האלו, אבל לא חידלון, אלא יותר הסתגלות לעידן חדש ושונה. זה מקבל ביטוי סמלי באפילוג של חרב של כבוד שם מתגלה שגאי קראוצ'בק שאימץ את בנה של אשתו הראשונה, נישא בשנית לאשה קתולית אדוקה ויש להם בנים משלהם. יתכן גם שדעותיו הרליגיוזיות של וו עברו שינויים מסויימים במהלך חייו. ולכן לא צריך לקבוע מסמרות. בנו של וו, תאר את אביו כסוג מסויים של אנטישמי. אבל האפיזודה בחרב של כבוד עם הפליטים היהודים ביוגוסלביה שקראוצ'בק מנסה לעזור להם, מוכיחה שלפחות בעת כתיבת הספר הוא ממש לא היה כזה. לפחות לא אנטישמי מן הסוג השגרתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני המון שנים, קראתי את חרב של כבוד על פי המלצתך. הספר אכן טוב, אבל לקרוא לו "מצחיק" נראה לי מופרז (אאז"נ הדיון התייחס גם למלכוד 22). לא חזרתי לספר מאז (אולי צריך), אבל מה שנשאר אצלי זה תחושת חוסר היעילות האדישה (אולי זאת הסיבה שדיברת על הספר בהקשר של מלכוד 22) של הקצונה הבריטית. הבחור גוייס לקומדנו הבריטי על בסיס כלום מעבר לפרוטקציה. האימונים נראו מיותרים, ובקרבות המעטים בהם הוא נלחם, זה היה מאוד שולי. אתה קורא את הספר ולא מבין איך הבריטים נצחו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אולי בגלל שהקרבות הקריטיים של הבריטים היו הקרב על בריטניה וההפצצות על גרמניה - שניהם הסתמכו על חיל האוויר הבריטי ולא על חיל הרגלים שלו. את הפלישה הרגלית הובילה מנורמנדי והלאה ארצות הברית, כמדומני. לא נתפלא בכלל שהתרבות של חיל האוויר היתה שונה מזו של חיל הרגלים1. 1 כל קשר מדומין למציאות הנוכחית על אחריות הקורא בלבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברשותך הייתי רוצה לעמוד על דעתי. הספר מצחיק מאד. לטעמי יותר ממלכוד 22. הבעיה היא שמדובר בהומור אנגלי דק ויבשושי, שמאופיין בunderstatement, הדורש מידה של אנגלופיליות כדרישת קדם. מדובר בסאטירה חריפה לא פחות ממלכוד 22 ובית מטבחיים 5 ולכן אל תצפה לשמחת חיים ועליצות. דמעות הצחוק מכסות על פסימיזם וייאוש שקט. הבעיה הגדולה של הספר היא שהוא דורש קריאה שנייה ושלישית כדי לקלוט את כל מה שטמון בעלילה. ישנו פרק שלם המתאר מאבק בין אפתורפ, חברו הטרגי-קומי של קראוצ'בק בקורס הקצינים לבין הבריגדיר בן ריצ'י-הוק מפקד ביה"ס לקצינים, על "תיבת רעם" חבוייה. הייתי צריך לקרוא בויקיפדיה כדי להבין שמדובר בבית שימוש כימי נייד. רק בקריאה שנייה הבנתי את הפארסה הנהדרת שנבנתה על ארועים ריאליסטיים לחלוטין ומסתיימת במלכוד התיבה ע"י הקצין הבריטי ה"כותש". קורט וונגוט וג'וזף הלר משתמשים בהפרזה ובהליכה לאבסורד כדי לבנות את הסלידה והזעזוע מן הלחימה כמושג. אוולין וו משתמש בעלילה היפר-ריאליסטית כדי להעלות את הזוועות והעיוותים הקטנים והגדולים שבמערכת הצבאית. התיאור הוא כל כך ריאליסטי שהוא מתאר בצורה מפורטת ומלאה תהליכים ומהלכים קרדינליים שעבר הצבא הבריטי במהלך המלחמה. א. ביה"ס לקצינים שעובר קראוצ'בק הוא תאור מצויין של תהליך המודרניזציה והדמוקרטיזציה שעבר הצבא הבריטי לפני ובמהלך המלחמה. עצם המושג של קורס קצינים היה מהפכני. לפני כן דרגות הקצונה עברו בירושה או נקנו בכסף. הקצונה היתה נחלתם של אצולת הקרקע והממון והיא היתה אחד האפיקים בהם התקדמו אנשי מעמד הביניים הגבוה אל תוך האצולה (הדוכס וולינגטון שניצח את נפוליון בווטרלו היה בנו של חבתן שהגיע להיות רוה"מ של הוד מלכותו). ב. שני הכרכים הראשונים מתארים את השנים בהן ניצבה בריטניה לבדה מול הנאצים. הגרמנים לא הצליחו לפלוש לבריטניה, אבל הבדל האיכות בן הוורמאכט לצבא היבשה הבריטי היה כזה שהבריטים ידעו שאסור להם להלחם חזיתית בגרמנים. במקום זאת הם חזרו לטקטיקה של המלחמות הנפוליוניות וניהלו קרבות בהיקף של האימפריה הגרמנית ובנות בריתה (מה שהביא לידי ביטוי את העליונות של הימיה הבריטית). ברברוסה (פלישת הנאצים לרוסיה) הצילה את בריטניה וקנתה לה זמן. הצבא האמריקני שנכנס למלחמה בסוף 1941 היה כל כך חלש שנדרשו שנה וחצי של הכנות ואימונים עד שהפך לגורם משמעותי בחזית האירופית. קראוצ'בק משתתף בחלק מאותם קרבות הקפיים. הוא משתתף בפלישה לדאקאר בסנגל. הוא מתאמן בעורף של קרב אל עלמיין ומשתתף בקרב החשוב על האי כרתים. צנחנים ונחתים גרמנים כבשו את האי מידי הבריטים ובני בריתם היוונים, תוך שהם מנחילים להם תבוסה מבישה. יחד עם זאת הבריטים (בפרט הכוח של אנז"ק) ניהלו קרב מאסף אפקטיבי שגרם לווארמאכט אבידות כל כך כבידות שהקרב על כרתים היה המבצע המוצנח האחרון של הוורמאכט במלה"ע. כל זה מתואר בצורה מדוייקת בכרך השני. ג. שלב זה במלחמה מסתיים עבור קראוצ'בק כאשר הוא שובר את רגלו באימוני צניחה. לאחר שהוא מחלים, הוא חוזר לשלב שבו הבריטים והאמריקנים פולשים לאיטליה (לפני הפלישה לנורמנדי). הוא משמש סוג של קצין קישור בין הצבא הבריטי לפרטיזנים הקומוניסטים של טיטו ביוגוסלביה. למרות התיאור הסרקסטי (וו הוא אנטי קומוניסט מושבע) של הפרטיזנים, אני חושב שזה תיאור אמין למדי של צבא הפרטיזנים היחיד שהיתה לו משמעות צבאית. בקיצור, מדובר בספר שאפשר לקרוא בו, פעם פעמיים ושלוש ובכל פעם מגלים צדדים חדשים. ורק נזכיר שמדובר גם ברומן מפתח שמאחורי הדמויות בו מסתתרים אנשים אמיתיים. (יש האומרים שמי שמסתתר מאחורי דמותו החריגה של רב"ט בכיר לודוביק הוא לא אחר מאיל העיתונות רוברט מקסוול). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היחידות הצבאיות בספרו של וו הן פיקטיביות, אבל מאפיינות יחידות אמיתיות. ברגע שאתה מבין שמדובר בתאור הומוריסטי של החיים ביחידות האלו, אתה גם מבין שלפניך תיאור די מהימן ומעמיק של אורח החיים הצבאי והשיטות שהצבא מפעיל. קשה לזכור בדיוק את העלילה המפותלת, אבל אאל''ט גאי קראוצ'בק מגיע ליחידת הקומנדו לאחר שהסתבך בפשיטה פרטיזנית שארגן הבריגדיר מפרשת מילכוד תיבת הרעם וגרם בשוגג למותו (מאלכוהוליזם) של חברו אפתורפ. כל תקופת שרותו בקומנדו היא הומורסקה משעשעת באיי הצפון עטויי הערפל. עם הליירד הסקוטי חובב חומרי הנפץ, בתו הבדלנית המטורפת והמדען המשוגע שמרעיב חיילים. היא מגיעה לשיא בסיור לאי זעיר בתעלת למנש, שנוחת בטעות על חוף צרפת הכבושה, מוברח ע''י נביחות כלבי כפר והופך בספין של הדו''צ לפשיטה נועזת בעורף האוייב. אפרופו ה''פרוטקציה'', כדאי לזכור שהיחידות המיוחדות אכן מוקמות בשיטת ''חבר מביא חבר''. מעבר להומור כדאי לזכור שהבריטים המציאו את יחידות הקומנדו והיחידה המוטסת שלהם היא הכוח המיוחד הידוע בתבל (וגם שמשה מודל ליחידת שלד''ג הצה''לית). אוירת ימים אלו מזכירה לי עוד שתי אפיזודות מן הספר. דוברי הצבא הבריטי, ברוח הדמוקרטיזציה של הצבא מחפשים גיבור ''עממי'' והופכים חייל נכלולי שהיה ספר נשים במקצועו ונקלע ל''פשיטה הנועזת'' שתארתי למעלה, לגיבור בינלאומי תקשורתי . וו שבודאי הבין שהדמוקרטיזציה והמיקצוע של הקצונה הבריטית היתה מחוייבת המציאות, אבל כסוג של אריסטוקרט זוטר ואנאבי לא יכול להימנע מלעקוץ אותה בדמותו של אותו פיגארו ''גיבור'' (שגם הופך למאהב של אשתו הראשונה של גאי). אותה אישה (וירג''יניה אאז''ן) שנהרגה אח''כ ע''י פצצה מעופפת בימי הבליץ הלונדוני, יושבת במקלט עם אשתו השנייה לעתיד, האדוקה בדתה הקתולית. ה''שנייה'' חוששת להתפלל שהפצצה לא תפגע בה, מפני שהתוצאה תהיה שהיא תפגע במישהו אחר. אחותו של גאי מציעה לה להתפלל שהפצצה תיפול בשדה פתוח ולא תפגע באפאחד. הפרק הזה מסתיים במחשבה העוברת במוחה של וירג'יניה התוהה אם הפצצה הבאה תהיה זו שתהרוג אותה. וזה כדבריך רגע דרמטי ולגמרי לא מצחיק. כמו החיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב2025 קראתי מעט מאד, מפאת חולשת הדעת והגוף (בפרט הראייה). אני זוכר שקראתי את סיפורה של הבת האובדת, הרביעי בסדרת החברה הגאונה של פרנטה. ב2026 קראתי רק את הסיפור הקצר "יוזפינה הזמרת או עם העכברים" שבהעדר מילים טובות יותר אתארו כקפקאי ואנושי. יוזפינה הזמרת |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשתי רכשה מק אז זכינו במנוי חינם לאפל TV לשלשה חדשים ומייד שקעתי בבינג'ים. "טד לאסו" - סדרה מעולה שגרמה לי פשוט להרגיש טוב, וזה דבר כל כך נדיר בטלויזיה. 9. "ניתוק" (Severance)- רעיון טוב אבל ביצוע שלא דיבר אלי. אטי ומרוח. 6. טוב- 6.5 בזכות הופעה של כריסטופר ווקן. "סוסים איטיים"- אני שפוט של גארי אולדמן, אבל גם אלמלא הנוכחות שלו זו היתה סדרה טובה. עונה ראשונה טובה מאוד, עונה שניה מעולה, עונה שלישית פארודית משהו ומצויינת, רביעית וחמישית רק בתשלום נוסף. על ה 3 שראיתי 8.5 ביחד, אחרי שהורדתי חצי נקודה על שלא אפשרו לי להשלים את הצפיה בחינם. "המוסד" (Foundation) - מבחינתי התעללות פושעת באייקון מד"בי. משום מה הקיסרים המשובטים עוררו בי יותר אמפטיה מאשר שאר הדמויות. אה, וסאלבור הארדין הוא אשה כהת עור. צלחתי עונה וחצי בלבד. 5. "החברים והשכנים שלך" (Your Friends and Neighbors) - מאוד נהניתי. שחקנים טובים, קצב טוב מאוד, דיאלוגים שנונים. שייכת לסוגה של "הלוטוס הלבן" אבל יותר קומית ומביאה זוית שונה ורעננה ללגלג ממנה על חייהם של העשירים. 8.5 על העונה הראשונה. השבוע יצא הפרק הראשון בעונה השניה והוא קצת ירד ברמה. דיסני+ אם אתה לא חובב מארוול או עם ילדים קטנים אין הרבה מה לראות. "הנוסע השמיני: כדור הארץ" - יומרנית, פלסטיקית לטעמי (הילד הגאון דמות מקרטון. הלואי שזה היה זקן שגארי אולדמן משחק אותו), אבל מרתקת למדי ועושה כבוד מבחינתי לזיכיון. 7.5 . זו גם הפעם הראשונה שהגיוון המגדרי והאתני המופרזים לא הפריעו לי בסדרת מד"ב בעשור האחרון. נטפליקס- "המעון" (The Residence) - 8.5 מחלקה Q - כמו המעון גם היא נוצקה בתבנית מאוד מוכרת (הפעם מקצוען מיזנטרופ ועוזריו הנאמנים, מי אמר "האוס"?) וגם היא עשויה היטב. 8. סוכן הלילה - מספקת את הסחורה. העונה הראשונה טובה יותר מהעוקבות. 7.5 "הבריחה" (Runaway) - העיבוד האחרון לספר של הארלן קובן עושה זאת לטעמי טוב מקודמיו. ג'ימס נסביט ורות ג'ונס מכניסים רעננות לתבנית השחוקה. 8 עד הפרק האחרון שמוריד את הציון הכללי ל 7.5. "פורמולה 1: המרוץ לניצחון" (Formula 1: Drive to Survive). מהעונות הראשונות נהניתי מאוד, אבל מעונה לעונה התבנית הפכה למשעממת, ובעונה האחרונה ההתיחסות המזערית לשערוריית כריס הורנר הוציאה את כל העוקץ. 6 לעונה האחרונה רק משום שאני חובב ספורט מוטורי. לא אצפה בעונות הבאות כי זה לא זה בלי היריבות בין הורנר לטוטו וולף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ולמרבה המיאוס זה שסאלבור הארדין היא אישה כהת-עור זה אפילו לא החריגה העיקרית מהדמות המיתולוגית. החריגה העיקרית היא שמי שתהילתו על יכולת פוליטית והמוטו שלו הוא "האלימות היא מפלטם האחרון של חסרי היכולת" הפך בסדרה למי שהכשרתה העיקרית זה שהיא לוחמת נועזת. זה כאילו שלקחו את הדמות ועשו נגטיב על כל אחד מהמאפיינים שלה. ואכן הקיסרים היו יותר מעניינים. בעיקר Brother Dude, אם הגעת לעונה הרלבנטית. יותר אהבתי את "ניתוק" ממך. אבל אנחנו אחידי דעות בקשר לווקן, כשגם טורטורו נותן הופעה נהדרת. המלצה שלי לסדרה שקצת תפסה אותי בהפתעה ובדיוק סיימה גם עונה שנייה מוצדקת - "פרדייז". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קשה לי להסתגל לpay per view ולכן לא מכיר את הסדרות שהוזכרו. ה"מוסד" שהזכרתם זה קשור ל"מוסד וקיסרות" של אסימוב? אני רוצה להתייחס רק ל"אשה כהת עור". למגדר של השחקנית אין צורך להתייחס. ייצוג נשים ע"י גברים וגם להיפך זו מסורת עתיקת יומין בתאטרון (שקספיר). בחזקת מה שנקרא תתקגם. יש או היתה מגמה של שיוויון גזעי על המסך (בפרט על המסך הבריטי), כאשר שחקנים שחורי עור משחקים תפקידים של לבני עור. לא ראיתי את "ברידג'רטון", אבל ראיתי את "ג'נטלמן במוסקבה" מ2024. הסדרה מספרת על אריסטוקרט רוסי המוצא מקלט במלון מוסקבאי בימי סטלין. אודה ואתוודה שראיית שחקנים בריטים שחורי עור משחקים את סשה ומישה היתה די מעיקה עבורי. אבל במאמץ קל הסתגלתי. אחרי הכל suspension of disbelief זה שם המשחק. אנו הרי יודעים שהשחקן אינו הדמות שהוא משחק. דווקא שחקן שחור המשחק מהפכן רוסי ממקד את תשומת הלב בכישורי המשחק שלו. ויוצא הפסדנו בשכרנו. בואו נגיד שהיו בסדרה שהזכרתי דברים שנראו עוד פחות אמינים. בסדרה, הקולגות של החדרן האריסטוקרט (ולא רק הם) מסייעים לו. ברוסיה הסטלינסטית לסייע לנרדפי השלטון היה בבחינת בל ייראה. אפילו מולוטוב, הסגן המיתולוגי של סטלין, לא העיז לצאת לעזרת אשתו האהובה פולינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הגעתי למסקנה לגבי "פרדייז". היא התחילה מצוין בעיני אבל בהמשך העונה התחילה ליפול לקלישאות, ובפרקים האחרונים כבר החלה להמאס עלי. טרם התחלתי לצפות בעונה השניה. ושכחתי לציין את "פלוריבוס" המאוד מעניינת (גם היא באפל TV) ועשויה למופת. הגישה הכי מקורית ל"פלישת חוטפי הגופות" מאז המקור האלמותי. 8.5 אה, ואם כבר מדברים על פלישה חייזרית אז היה את "בעיית שלשת הגופים" (נטפליקס) שלמרות שהיתה מוצלחת למדי הותירה בי את הרושם שעדיף לי לקרוא את הספר. 7.5 ועוד המלצה לסדרה שחזרתי לצפות בה בצוק העתים: "איש העתיד" (Future Man) בנטפליקס, בכיכובו של ג'וש האצ'רסון (פיטה מ"משחקי הרעב") שעושה בערך את הדמות שעושה אלייג'ה ווד בסדרה דירק ג'נטלי (האהובה עלי מאוד). הסדרה מ 2019 היא קומדיית מד"ב עם בדיחות פיפי קקי וירידות על הז'אנר (במיוחד על ג'יימס קמרון ויצירותיו) 8.5 עבורי, אבל אולי רק בגלל שהייתי זקוק לבריחה ילדותית מהמציאות האכזרית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''פלוריבוס'' בהחלט, לא ציינתי אותה רק כי חשבתי שכבר העלתי אותה כאן. לגבי פרדייז - העונה השנייה לא פחות טובה מהראשונה, אולי יותר טובה, וזה לא שכיח. היא לא סדרת מופת, אבל לדעתי ראויה, משוחקת היטב ומצליחה להיות פחות צפויה מהמקובל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פלוריבוס אכן עשויה היטב, אבל משהו שם מוזר בקצב - קווי עלילה מסויימים מתקדמים באופן איטי מאד (בהשוואה לאחרים). זה תחושה דומה למה שהיה בעונה הראשונה של ווסטוורלד. בכל מקרה חשוב לציין שפלוריבוס זו ממש לא סדרת אקשן (בניגוד לווסטוורלד) בעיית 3 הגופים - הצלחתי בקושי לצלוח את הפרק הראשון וויתרתי על ההמשך. הדמויות כתובות באופן לא אמין וגרמו לי לגלגל עיניים כמה פעמים. אני כן יכול להמליץ על "מבוכים ומטעמים" בנטפליקס. זהו שילוב מוזר של אנימה/תוכנית בישול/פנטזיה עם הומור.. מוזר, אבל התוצאה די נחמדה. לגבי סדרות ישראליות, הסדרה "סאדה" בכאן והסדרה "תוצרת בית" ב yes הן לא רעות בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה, כן, ב''פלוריבוס'' זה המגע של וינס גיליגן שלעתים מתעכב על ארוע זניח כדי להדגיש איזו נקודה שלעתים חומקת ממני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אוהב סדרות כאלה, שאתה לא מרגיש שכל פרק בנוי לפי אותו קצב ואותו אלגוריתם. זה הרבה יותר מעניין לדעתי. זה אחד הדברים שמצא חן בעיניי גם בעונה השנייה של ''פרדייז''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברגע שאומרים "זה סתם סדרה עם שם כמו הספרים" פתאום זה הרבה יותר מהנה לצפיה. ההברקה של שלושת הקיסרים לבדה עושה את הסדרה ראויה. גם מאוד נהנתי מ"למען האנושות כולה", בעיקר העונה הראשונה. עכשיו עם כל הטילים, לראות את it's not my department וורנר פון בראון כדמות עם עומק, והשילוב של קטעי ארכיון בסיפור, פשוט שפתיים ישקו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדרך כלל אני לא חובב של היסטוריה חלופית ולכן דילגתי, אבל עם המלצה כזאת אני חייב לבדוק. אגב, אהבתי את הסרט הרוסי על הקוסמונאוט שהלך בחלל. בעברית הוא נקרא "מעבר לכוכבים" ובאנגלית Spacewalk. בטח נמצא בנטפליקס וכנראה כבר המלצתי עליו בעבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר היסטוריה חילופית, אז - The man in the high castle מומלצת. רמת הפקה ומשחק מאד גבוהות, והעלילה די מחזיקה לפחות בעונות הראשונות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |