מה כל-כך מצחיק בחתיכת חרא מדברת? 84
מקוסבי ועד סאות'-פארק: מסעה של הטלוויזיה האמריקאית מהשלמות המשפחתית ועד לילדים מגדפים בפרהסיה.

בראשית הייתה משפחת האקסטבל, היא משפחת קוסבי הידועה, אשר מהווה את הארכי־טיפוס של המשפחה הטלוויזיונית האמריקאית. יש להם ילדיס נחמדים ומשעשעים, אחד מהם טיפה בעייתי, אחת קטנה וחמודה שפולטת מיני שטויות מלבבות, ואחת רצינית ולמדנית. (למעשה, בראשית הייתה משפחת בריידי, אבל המתקתקות המחליאה שמסך חטלוויזיה שלי ספג בימים שעוד לא הבנתי מה אני עושה, אינה נסבלת על־ידי מסך המחשב שלי). עשרות וואריאציות נעשו על המשפחה הטלוויזיונית הבסיסית הזו - בין אם מדובר בחיקויים מלאים ("אריזה משפחתית", "שפץ ביתך"), בין אם שילוב שתי משפחות ("קייט ואלי") ובין אם מדובר בתאים משפחתיים מיוחדים (שלושת האבות של "שלושה גברים ותינוקת" זכו לגרסא טלוויזיונית מורחבת ב"צער גידול בנות", הילדה הקטנה הוחלפה ברובוט ב"ילדת הפלא"). בין החיקויים ראוי לציין לשבח את "קשרי משפחה", שם דמותו של אלכס קיטון (מייקל ג'יי פוקס) הייתה הדמות הרפובליקנית היחידה בטלוויזיה מאז ארצ'י באנקר ועד הוריו של גרג מ"דארמה וגרג".

הפארודיות, כצפוי, לא איחרו לבוא. ראש וראשונה למשפחות הדיספונקציונאליות הייתה משפחת באנדי, בסדרה שנפטרה סופית לפני מספר שנים אחרי למעלה מעשור של הצחקות דביליות ונמוכות־מצח – "נשואיס פלוס". לנשואים פלוס לא היו כל יומרות לסאטירה חברתית. הבחירה במוכר נעליים כמקצוע הנחות ביותר בעולם הייתה, ככל הנראה, אקראית לחלוטין, או פרי גחמה של תסריטאי הסובל מטראומה כלשהי. לא היה שום מסר חינוכי בסדרה הזו (וכאן, כנראה, נעוצה הסיבה לכך שישראל גילתה אותה רק שנים בודדות לפני שהורדה מהמסכים - קומדיות מצבים שובצו, בימי הערוץ הראשון, בעיקר במסגרת הטלוויזיה החינוכית) - להפך. אל ופגי באנדי שנאו זה את זו, קלי גילמה את הבלונדינית הזנותית והמטומטמת בצורה שאורלי ויינרמן יכולה להתקנא בה, ובאד, על אף היותו האינטילגנטי ביותר בחבורה (שוב שבירה של המסורת לפיה דווקא הבכור הוא האינטיליגנט), היה גם הלוזר הגדול ביותר, ותמיד יצא כשידו על התחתונה (ולעולם לא יצא כשידו על התחתון...) .

אך החצלחה של אל באנדי ומשפחתו הייתה בשבירת הפוריטניות הטלוויזיונית ברמות הולכות ועולות (או יורדות, תלוי איך מסתכלים על זה) של עליבות. הבחירה המוצלחת בדיעבד בכריסטינה אפלגייט, שהתחילה לשחק בסדרה בתחילת שנות העשרה לחייה, אפשרה ליוצרי הסדרה לספק את יצר המציצנות של הצופים בבגדים המזעריים שהלבישו את קלי באנדי, וברמיזות הבוטות לחיי המין המגוונים שלה. כך גם טקסי הגיבוש הגבריים של משפחת באנדי שלקחו אותם, ואת הצופים, למופעי חשפנות. המשפחה הזו מתחה את גבולות המותר של הטלוויזיה האמריקאית עד למקסימום.

תחת חסות המטרייה הרחבה כל־כך, ,פלשו מספר תכניות מתוחכמות הרבח יותר וגסות הרבה פחות אל המרחב הטלוויזיוני ("רוזאן" כדוגמא בולטת). תרבות האנטי־גיבור, שהייתה אז בשיאה, פתחה פתח לעוד שבירת מוסכמות: תכנית אנימציה בפריים־טיים. משפחת סימפסון נופפה בידיה הצהובת בפעם הראשונה מעל מסכי הטלוויזיה. הומר סימפסון, פועל פשוט בכור האטומי המשוכן סמוך לעיירה כל־אמריקאית קטנה (כל־כך כל־אמריקאית, עד כי בכל פעם שצויינה המדינה בה שוכנת ספרינגפילד, ננקב שם אחר), היה אביה הכושל של משפחה מקולקלת למהדרין: האם, עקרת בית כחולת ורמת־שיער, שבסך־הכל ניסתה להגן בקרב מאסף חסר־תקווה על תמימותם של ילדיה; בארט, אנדראצ'יבר, כהגדרתו הוא, וגאה בזה; ליסה, הילדה שמנסה לפלס את דרכה כילדה מרובת־כשרונות בסביבה לא־מי־יודע־מה מעודדת; ומאגי, התינוקת שעיקר תפקידה בסדרה היה להכנס לצרות ולמצוץ את המוצץ הנצחי.

הסימפסונים, ובמידה פחותה גם רוזאן, לא ניסו להיות פארודיות על חשבון המשפחה הטלוויזיונית, אלא ניסו להוות סאטירה חברתית - מאט גרונינג ורוזאן בר ניסו לעמת את אותה משפחה טלוויזיונית בדיונית עם המציאות הקשה של אמריקה כחולת־הצווארון. שתי הסדרות חזרו אל הערכים הפשוטים, וגם אם הרשו לעצמן גסות שלא הייתה בנמצא אצל משפחת קוסבי (ניבולי הפה המרובים של רוזאן, חשיפות אחוריים חוזרות ונשנות של בארט), הרי שבסוף כל פרק ניתן היה להצביע על מוסר ההשכל שלמדנו היום.

היזנוק הבא במורד המדרון החלקלק נעשה על־ידי MTV - ביוויס ובאטהד, שני צעירים המנותקים לחלוטין מכל תא משפחתי, הציגו את הדור הצעיר באמריקה במלוא מערומיו. לא עוד מוסר השכל בסוף כל פרק. למעשה - אפילו עלילה ברורה לא הייתה למרבית הפרקים. פרק ממוצע של ביוויס ובאטהד כלל בעיקר מיני תעלולים מפגרים ונוזלי גוף שלא־במקומם, כשבין הקטעים השונים (המקושרים בצורה קלושה כלשהי), היו הסצינות שקנו לסדרה את מקומה בפנתיאון - דקות רצופות בהן בהו שני הנערים בקליפים של MTV והעירו הערות מחוכמות כגון "הוא אמר חרא!", העבירו ביקורות ענייניות ("הקליפ הזה מסריח. תעביר ערוץ") והתקוטטו ביניהם. אגב, בסרט "ביוויס ובאטהד דו אמריקה" (זה התרגום המקורי, אני נשבע!) נתן מייק ג'אדג', יוצר הסדרה, הסבר לחסרונם של הורי הנערים הפוחזים, ובכך דווקא נפגמה קמעה הסאטירה הנפלאה - אם מדובר בבניהם של שני פועלי במה ושתי זונות שנזנחו על־ידי הוריהם בגיל צעיר, הרי שאין להתפלא על התפתחותם הקלוקלת. מוטב היה לו דמויותיהם של הורי צמד המופרעים נותרו לוטות בערפל, כמו שאכן קורה יותר מידי פעמים במציאות.

לאחר שסולקו ההורים מהתא הטלוויזיוני ב"ביוויס ובאטהד", כל שנשאר כדי לדרדר את הדמות המשתקפת אלינו מהמסך אל התחתית הנמוכה ביותר, היה להורידם לגיל ביה"ס היסודי, ואכן זה מה שעשתה סאות' פארק. בסדרה, שמסבירה מבעוד מעוד שמדובר בסאטירה בוטה ושבכלל לא מומלץ לצפות בה, מככבים סטן, קייל, אריק, קני, הוריהם, חבריהם, וכל הפרשה גופנית שתוכלו להעלות על דעתכם (אחת מההפרשות הללו אפילו מדברת, ומשמשת כתחליף נטול סממנים דתיים לסנטה קלאוס, והיא שגרמה לאם מזועזעת לשאול את השאלה שמככבת בכותרת המאמר). הילדים מסתובבים מרבית הזמן במנותק מהוריהם, נעים בין מורה לוקה בנפשו לבין שף, שמשמש את הילדים כמדריך רוחני, אם כי מחשבותיו נתונות לרוב לרדיפת־נשים. הרבה פרות מסתובבות בסאות' פארק, אבל את הקדושות שביניהן, שוחטים יוצרי הסדרה בחדווה.

מכיוון שבכל זאת ברצוני להתרכז דווקא במשפחות הטלוויזיוניות, אנסה להשוות כעת בין שני פרקים בנושאים דומים, אחד של סאות' פארק, ואחד של משפחת סימפסון.

סדרת הסרטים המצויירים המועדפת על ילדי הסימפסונים הייתה "איצ'י וסקראצ'י", חתול ועכבר בני דמותם של רבות מהדמויות המצויירות הנפוצות כל־כך, ובראשן הלוני־טונז. באחד מפרקי הסדרה, נחרדה מארג' סימפסון לגלות את רמת האלימות הנוראית של התוכנית, ויצאה במסע ציבורי כנגדה - מסע שסופו בהתקפלות יוצרי הסדרה, והפיכתה לחינוכית יותר ("-איזה יום יפה היום, איצ'י! -אכן כן, סקראצ'י. האם תחפוץ בעוד כוס תה?"). ילדי ספרינגפילד, כצפוי, נמנעו מצפייה בתוכנית, וגילו את נפלאות המשחק בצוותא. בסוף הפרק, כמובן, החזירו יוצרי איצ'י וסרקאצ'י את שתי הדמויות לסורן, אך המסר החינוכי כבר הועבר אלינו, הצופים.

ילדי סאות' פארק, לעומת זאת, דווקא מעדיפים לצפות ב"טרנס ופיליפ", פארודיה על דרך ההגזמה (!) על ביוויס ובאטהד (טרנס, במבטא בריטי כבד - "הו! הפלצת, פיליפ!"). גם אמו (היהודיה) של קייל נזדעקה אל מול הרמה הנמוכה של התוכנית, ואף היא יצאה למסע ציבורי כנגד יוצרי הסדרה. אך לעומת ההפגנות הסטנדרטיות של מארג' ויתר האמהות המצטרפות אליה, הוריהם של ילדי סאות' פארק דווקא מטיחים את עצמם בעזרת רוגטקה ענקית על בניין הערוץ המשדר את "טרנס ופיליפ". ההבדל ממשיך גם בתגובת הערוץ. לאחר שעשרות הורים נהרגו על מזבח חינוך ילדיהם, יוצא אליהם דובר הערוץ ומקריא את ההודעה הרשמית שהוציא הערוץ, בזו הלשון: "לכו תזדיינו. תודה".

גס, נכון, אבל גם הרבה יותר קרוב למה שהייתי רוצה שיקרה במציאות, וגם מצחיק לאללה. (אגב, הגידופים המרובים בתוכנית, וגם צפצופי ה"צנזורה" שפעמים רבות מפספסים את המטרה, הם חלק בלתי־נפרד מה"קסם" שלה).

בניגוד לסימפסונים, אנשי סאות' פארק אינם "מפסידים" בסוף. מלכתחילה לא היה להם סיכוי לנצח, והם לא דימו לעצמם שכן יהיה להם. דווקא כשהם כן מנצחים (תחרות המחניים הבינלאומית), מי שמביא את הנצחון, זוכה ליחס של טרדן וטרחן.

הסימפסונים אולי מציגים את העולם כפי שאנו מכירים אותו, אבל אנחנו יודעים טוב מאוד איך הוא נראה גם בלי עזרתם. סאות' פארק אומרים את כל מה שהיינו רוצים להגיד על העולם הזה, מקלפים את כל הצביעות, ומראים איך נראה עולמם של הילדים כיום באמת - אותו עולם אלים ושטוף זימה שגורם לילדים להזמין חשפניות למלון אחרי ביקור במחנה השמדה, אותו עולם שגורם לילדים בני 13 לאנוס ילדות קטנות, אותו עולם שמגדל ילדים שדוקרים ויורים למוות בילדים אחרים.

סאות' פארק היא אלימה, היא מלוכלכת, היא גסה, כמו החיים עצמם. ואם אנחנו יודעים להסתכל על הכל בצורה הנכונה, הרי שכמו החיים - היא גם מצחיקה עד דמעות.

פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

1061
סתם לתקן -
במשפחת קוסבי הייתה עוד ילדה
או אפילו 2
דניס, שפרשה לסדרה משלה בשם חיים אחרים
וגם סנדרה.

זאת בנוסף לרודי, ונסה ותיאו

איך אפשר לשכוח את זה אחרי כל כך הרבה שידורים חוזרים?
אם כבר מדברים אז 1070
יש לי שאלה. מדוע כשחנוך לוין כותב פרודיות חברתיות גרוטסקיות כולל הפרשות (לא מדברות נדמה לי) מאשימים אותו בגאוניות ואילו את סואת' פארק התקשתורת מאשימה בהשחתה וכדומה. מה ההבדל? תגידו לי.

סליחה מראש אם השוואה זו פוגעת במשהוא.
אם כבר מדברים אז 414785
היוצרים של סאות'פארק מוכרים כגאונים.
אם כבר מדברים אז 414831
נכון, וגם חנוך לוין הואשם לא אחת בהשחתת הנוער ופגיעה במורל.
אם כבר מדברים אז 414833
התבלבלת. זה היה סוקרטס.
מוזר אבל 1071
בתור אדם שאוהב הרבה מתוכניות הבידור (גם אילו שהוזכרו)אני שמתי לב לתופעה כי ככול שהתוכנית יותר קשה היא מצחיקה אותי יותר.

נכון בזמנו קוסבי הצחיק אותי אבל היום כבר לא .
היות וידוע לי שהתוכניות מדברות על הקיצוני אני משתעשע יותר ויותר.

למעשה אני לא אוהב את התוכניות שמנסות להיות יותר לבנות מאמא תרזה.

אולי פעם יופיע פה מאמר על מה מצחיק אותנו אך עד אז לפי דעתי הקצוניות היא זו שמצחיקה ולכן התוכניות מעלות אותה בהדרגה.

יש ביום שבת בשעה 12 בלילה או 12 וחצי תוכנית קומית שלדעתי היא היום מהמצחיקות ביותר שיש והסיבה הפשוטה היא לא מפחדת לומר את מה שהרבה אנשים מפחדים לשמוע.

היא בערוץ שלוש לכל המעונין.
מה מצחיק אותנו 1074
טוב, אז ביקשת מאמר על מה מצחיק אותנו. אז מאמר אין לי כוח לכתוב כי אז אני אצטרך להסביר בפירוט - אבל תגובה ארוכה כן יש לי כוח ;)

לפי מיטב ידיעתי ישנם שלוש תיאוריות פסיכולגיות שמנסות להסביר מה מצחיק אותנו ולמה.

הראשונה היא התיאוריה הפסיכואנליטית של פרויד. רבים וטובים (גם באתר הזה) כבר אמרו מה הם חושבים על התיאוריה הפסיכואנליטית, ואני חושב שהשקפות התיאוריה בנוגע להומור יחזקו את דעתם.
בעיני פסיכואנליטיקן, מטרתה העיקרית של הבדיחה היא לאפשר ביטוי דחפים מיניים ותוקפניים. דחפים אלה אינם יכולים לבוא כמובן בצורת ביטוי חופשית, בגלל איסורים חברתיים - ולכן תהליך הבלימה דורש כמות מסוימת של אנרגיה נפשית - וברגע שהאנרגיה הנפשית משתחררת בדמות בדיחה מינית - היא מתבטאת בדרך הצחוק.
אולם ברור שלא כל הצגה של דחפים מיניים הינה פצצת צחוק (שיעורי גיניקולגיה אינם כל כך מצחיקים..) - בכדי שביטוי מיני יהיה מצחיק צריך להציגו בצורה מיוחדת. פרויד מונה לא פחות מעשרים טכניקות הצגה שכאלה.
בעייתי העיקרית עם התיאוריה של פרויד היא שלא כל בדיחה שאני שמעתי קשורה למין (למרות שרבות מהן כן) ולכן הקישור בין מין לבין הומור הינו לפי דעתי שגוי.

התיאוריה השניה היא התיאוריה החברתית. לדעת תיאוריה זו ממלא הצחוק בעיקר תפקיד חברתי. לדעת מצדדי דעה זו הצחוק הוא מכשיר חינוכי המופנה כלפי אדם שמעשיו אינם תואמים תקנים והרגלים של קבוצה או חברה. יש בצחוק מעין הענה על התנהגות בלתי הולמת - ובעקבותיו - מעין דרישה לשנות התנהגות זו.
החיים והחברה דורשים מאיתנו שני גורמים חשובים בכדי להשתלב בחברה - קשב, בכדי להעריך סיטואציה מסוימת באופן ישיר ומדויק, וגמישות המחשבה - כאשר הנפש אינה גמישה ואינה מסתגלת למצבים נכון היא מקבלת סנקציות חברתיות.
אולם הפיקוח על שני תכונות אלה אינו נתון רק בידי האדם עצמו אלא גם בידי החברה. כאשר אדם כלשהו מבצע פעולה שמראה על ליקוי באחת משתי התכונות המצוינות למעלה, הוא מקבל מהחברה סנקציה המתבטאת בצורת צחוק.

התיאוריה השלישית היא התיאוריה הקוגניטיבית. תיאוריה זו טוענת שהצחוק הוא אפקט הנוצר מתוך גלגול פתאומי של ציפייה מתוחה באפס (קאנט, "ביקורת כוח השיפוט)
כלומר, כשאדם שרוי בציפיה ולפתע היא נשמטת מתחת לרגליו הוא מגיב לעיתים קרובות בצחוק.
קסטלר מפתח תיאוריה זו בספרו "תהליך היצירה". הוא טוען שההומור הוא סוג של יצירה שבה נקשרים רעיונות בצורה מקורית ובלתי רגילה. ההצגה הבלתי שגרתית יוצרת בעיה מבחינת המתבונן. מציאת הפתרון גורמת לנו עונג אשר מתבטא בצחוק.
לפי דעתי תיאוריה זו מסבירה מדוע סדרות קיצוניות כמו סאות' פארק הינן מצחיקות. הן מציגות מצבים בצורות מאד קיצוניות ובלתי שגרתיות - ברגע שצופה הסידרה מבין את ההגיון הטמון בדרך ההצגה הוא מרגיש עונג המתבטא בצחוק.

ולסיכום - בל נשכח את ה"תיאוריה" של רוברט היינלין מספרו "גר בארץ נוכריה" - היינלין טוען שכל צחוק הוא בעצם צורה של עצב - משום שבכל מצב מצחיק יש מישהו שסובל - וזה מה שמצחיק אותנו...

ואיך אפשר לסיים זאת בלי חיוך: ;))))
מעניין 1076
אם כך למה תינוק בן חודש צוחק.
הרי אין זה מהבנת הסביבה.
למה אנחנו צוחקים כאשר מדגדגים אותנו.

למה צריך להבין חוש הומור.
ואגב בסידרה שצינתי יש את ההפך מהדוגמה הקוגנטיבית, יש שם ציפיה לבום שיפיל אותך מהרגלים ולכן כאשר מגיע בום אתה מוכן.

כמו כן למה אומרים שהצחוק הוא דבר מדבק?

לדעתי טוב יעשה האייל הקורא אם ימצא אדם שיתן לנו מאמר על הצחוק.
מעניין 1080
באמת אינני מומחה גדול לעניין ההומור - מה שכתבתי לעיל ממצה לפי דעתי את הגישות הפסיכולוגיות.

כמובן שתינוקות צוחקים מהבנת הסביבה. זה שהם אינם מבינים את הסביבה כפי שהיא באמת אלא כפי שהם רואים אותה עדיין לא אומר שאין להם הבנה שלה. דרך אגב - זאת גם הסיבה שדברים שמצחיקים תינוקות לא מצחיקים אותך.
בקשר לדיגדוג - פעולת הדיגדוג עצמה אינה גורמת לצחוק - אם יבוא אדם זר ברחוב וידגדג אותך לפתע, סביר להניח שלא בדיוק תצחק אלא ויתר תגיב בתוקפנות. הדיגדוג אינו מביא לצחוק אלא הסיטואציה שבה הוא מופעל.
את דיבוק הצחוק ניתן כמובן להסביר בעזרת הגישה הקוגניטיבית - כאשר אתה רואה מישהו צוחק ללא סיבה את מופתע מן הסתם וכו' וכו'.

כמו כן - השיטה שלהלן אינה תורה מסיני - היא בסך הכל תיאוריה, כמובן שייתכן שהיא אינה נכונה - כל מה שעשיתי הוא למלא את בקשתך ולהסביר מדוע אנו צוחקים (לפחות לפי הפסיכולוגיה)

ובקשר לסידרה שהבאת כדוגמא - לא ראיתי אותה אף פעם ולכן אינני יכול להגיב - אם יצא לי לצפות בה אז אני אוכל לענות לך
ושצוחקים על אחרים? 386576
מדוע כאשר אנחנו צוחקים על אנשים ויורדים עליהם אנחנו מרגישים סיפוק ונהנים מזה?
ושצוחקים על אחרים? 386577
התיאוריה הראשונה שתיאר אייל היא שהצחוק קשור, בין השאר, לדחפים אלימים. אני מניחה שכשמישהו צוחק על אדם שמולו ומקבל מזה סיפוק, זה הדחף שהוא נענה לו.
כמובן, חלק גדול מההומור איננו כזה.
ושצוחקים על אחרים? 386579
אולי כי זה מעמיד אותנו במקום גבוה יותר בהיררכיה החברתית?
מה מצחיק אותנו 1077
הצגה לא רעה בכלל של הגישה הקוגניטיבית מופיעה ב- "Le Ton beau de Marot" מאת דאגלס ר. הופשטטר (למרות הכותרת, הספר באנגלית).
מה מצחיק אותנו 2953
לדעתי סאות פארקמאוד מאוד מצחיק אבל אני רוצה שיהיו קטעים סוטים ומצחיקיםורק שתדעו טוב אסור לי להגיד אבל אם אתם רוצים לדעת אז תתקשרו לטלפון 04-8361545 ורק שתדעו אני רק בת 13
מודל מתאים 436877
לדעתי יש פעמים שהקיצוניות מצחיקה ואולי גם בדיחות קיצוניות הן בין היותר מצחיקות (גם לטעמי) אך אתה מתעלם מהעובדה שיש עדיין בדיחות שהן לא קיצוניות ולא מדברות על הקיצוני... ועדיין בדיחות מהסוג הזה גורמות לצחוק...
אני לא יודע עד כמה אני צריך לתת לך דוגמאות של בדיחות לא קיצוניות שהם כן מצחיקות אבל אם הדבר נראה לך לא-טריביאלי אשמח לתת גם דוגמאות...

עכשיו צריך לבנות איזשהו מודל של צחוק...
אני סבור שצחוק ובכי הם שני דברים די דומים. מכיוון שהבכי הוא קל יותר להבנה נעשה אנלוגיה בין הבכי לבין הצחוק, ואם הדמיון עולה על השוני בצורה מספקת ננסה להבין קצת את הבכי ומתוך כך להבין גם קצת את הצחוק.

-הסבירות לבכות מושפעת ממצב הרוח. כאשר מישהו מרגיש שהוא במצב נפשי יציב, הסבירות שהוא יבכה קטנה יותר, ואם דה קונטרה - דה קונטרה.

-לפעמים אם מנסים לעצור את הבכי, הוא מתפרץ בצורה חזקה יותר. דבר שגורם לבכי להרגע זה לחשוב על דברים שמועדים להוביל לשמחה.

-הגורמים לבכי רבים הם ואין גורם אחד, או אפילו קבוצה מסויימת יחידה של גורמים. אי אפשר להגיד אפילו שכל הבכי נעשה מתוך עצב... כי יש גם בכי של שמחה

-יש אנשים שנוטים לבכות יותר מאחרים, מטבעם. לא כולם שולטים בבכי באותה המידה.

תכונות אלו, ואחרות שהן פחות בולטות או קשים יותר לפירוט, הן דומות ביותר לתכונות של הצחוק, והן כפי הנראה ראייה מספקת לכך שניתן להסיק מתכונות של הבכי על התכונות של הצחוק.
נסתכל כעת על השפעות הבכי:

-הבכי נותן קו מחשבה אחר. כאשר אדם מקובע הוא בקו מחשבה מסויים, ואז הוא בוכה, לעתים תכופות הוא יכול לראות הכל מזווית שונה, אם לא תוך כדי הבכי, אז לאחר הבכי.

-הבכי גורם להפסקת הפעילות השגרתית. לא ניתן להמשיך כרגיל בזמן של בכי, וזמן זה לעתים מוקדש לרפורמה אמוציונאלית וקוגניטיבית.

-הבכי של הפרט יכול לגרום לשינוי בהתנהגות הכלל.

-הבכי מזכיר לאדם שהרגש חשוב גם כן, ולא רק השכל.

לפי הנראה, והקישור שבטח עשית לבד.. ניתן להבין את כוונתי - הצחוק מהווה קישור חזק לטווח קצר בין גוף האדם ושכלו לבין הרגש שלו.
מודל מתאים 436888
עזוב טריוואליות, אם יש לך בדיחות מצחיקות, קיצוניות או לא, תביא.
מודל מתאים 436900
אתה לא חושב שאתה מגזים? מילא בדיחות, אבל שגם יהיו מצחיקות?
מודל מתאים 436901
באמת אני יכול להבין שתהיה לך בעיה עם זה.
מודל מתאים 436902
לי דווקא אין בעיה עם זה.
ממש לא מפריע לי שהבדיחות שלי לא מצחיקות.
סאות' פארק זה לא רק חרא מדבר 1087
דובי, כמישהו שרואה בקביעות כפייתית את סאות' פארק, תן לי להגיב:
סאות' פארק זה לא רק חתיכות חרא מדברות,
אלא
סאטירה פארודית על הערכים של החברה האמריקנית.

פשוט אין לחבר'ה האלה שום פרות קדושות

בינינו, צריך מישהו שיעשה את זה, לא ככה?
סאות' פארק זה לא רק חרא מדבר 1118
הבעיה היא שבארץ יש פרות קדושות, וכבר שני פרקים לפחות לא שודרו, בגלל שהכילו בדיחות שואה.
גם הסרט לא הוקרן מעולם בארץ, למרות שבדיחות השואה בו הרבה פחות קיצוניות מאלה שמופיעות בפרקים המדוברים.

ציינתי כבר שיוצרי הסדרה הם יהודים?
סאות' פארק זה לא רק חרא מדבר 1128
נו, אם יוצרי הסדרה שהוזכרה לעיל
הם יהודים, אז אין בעיה
הם עושים את זה הבנה של ההיסטוריה של העם היהודי.

פידל קסטרו מוסר ד''ש
סאות' פארק זה לא רק חרא מדבר 14309
אני רוצה לתקן טעות: הסרט דווקא כן הוקרן בארץ בלי שום צנזורה ועכשיו הוא בוידיאו ואפשר למצוא אותו בכל וידאומט
סאות' פארק זה לא רק חרא מדבר 1125
מוזר, אני חשבתי שזה בדיוק מה שכתבתי במאמר... אפילו על הפרות הקדושות מילמלתי משהו.
למה לא בפריים טיים? 1094
כרגיל דובי צודק אך גם טועה.
"קוסבי" היא משפחה ש ח ו ר ה מצליחה, משום כך היא זריית חול בעיני הציבור השחור בארה"ב : אם לא הייתם: עניים / פושעים / מסוממים, כך יכולתם ( כמו קוסבי ) להראות.
למעשה רוב הסיטקום האמריקאי הוא אידיליה מתקתקה ואכן נשואים פלוס ורוזאן הן בבחינת חידוש מרענן. אני מאוד אוהב אנימציה אבל אנימציה היא "מידול כפול" של המציאות. בעוד שסדרת טלוויזיה היא "מידול יחיד" של המציאות. האסקפיזם של מפיקים אמריקאיים לאנימציה כאשר הם מבקרים את התרבות האמריקאית יכולה רק לצער. ערוץ 2 (איני יודע איזה זכיין) עשה צעד בכיוון הנכון במסגרת הפלורליזם שמביא הערוץ החדש (ובכך תרומתו ה י ח י ד ה ) כאשר החליט לשדר את סאות' פרק, חבל שקובעי המדיניות דחפו את סאות' פרק לסוף לוח המשדרים ומנעו את הביקורת מ"ילדנו הרכים" אותם מלעיט ערוץ 2 בפרסומות, מעשי רצח, זוועה וכו'.
ערוץ 2 יקר ! בזכותכם ובזכות אחרים "ילדנו הרכים" כבר ראו הכל יודעים הכל ומסוגלים להבין בעצמם ואף להנות מסאות' פרק ולכן "חמש וחצי כמו שעון" הבנתם את זה?
לני ברוס 1135
לאונרד אלפרד שניידר, הנודע בשם הבמה "לני ברוס", היה הקומיקאי ששבר את מחיצות הצביעות האמריקאית – הוא השתמש ב"מילים גסות" ועמד מספר פעמים למשפט בשל כך (השימוש במילה cocksucker הוביל למשפטו הראשון. היו רבים נוספים).

פרספקטיבת זמן: המשפט הראשון התרחש באוקטובר 1961. אני לא בטוח שיוצרי "סאות' פארק" כבר נולדו בשנה זו.

מרגע שברוס הפיל את המחיצות הראשוניות,
it was downhill ever since.
הקהל דורש ריגושים קיצוניים יותר ויותר כדי להשתעשע. את מי מצחיק היום פרק ב"משפחת קוסבי"? – דוגמא לא ממש ישנה, אבל כבר מאד מיושנת.

ישנו הומור שכן יעמוד במבחן הזמן: ההומור של הסימפסונים, למשל. חלק ממנו ללא ספק יאבד, אולם הסדרה מכילה גם (סליחה על הביטוי) הומור אינטיליגנטי, שאינו נובע ישירות מפריצת סף הגירוי של הצופים.

(אגב, חלק גדול מההומור של ברוס עומד גם הוא במבחן הזמן בהצלחה ראוייה לציון).

אני בספק רב אם סאות' פארק תעמוד במבחן הזמן בהצלחה דומה. היא שוברת מספר מחיצות, ללא ספק (בדיחות שואה, צואה וקיא, למשל), והסדרות הבאות אחריה, במירוץ אחר סף הגירוי של הקהל, וודאי יציגו – באיזה שהוא שלב – תמונות דומות כשהן מצולמות, ולא מצויירות, והנוער דאז יהיה בטוח שזה מאד, מאד מצחיק, וכתבים בעיתונים יהללו את אומץ ליבם של היוצרים, היוצאים נגד השמרנות האמריקאית הצבועה. או משהו כזה.

סביר שלסדרות האלה תהיה את אותה בעיה ממש שיש לביוויס ובאטהד ולסאות' פארק: אותי, לפחות, זה פשוט לא מצחיק, בדרך כלל. סתם טיפשי.
קוסבי - הומור שחור 1178
האם עליי להתבייש בעובדה שלפני כמה ימים מצאתי את עצמי מרותק לפרק של "קוסבי" בשידור חוזר? נכון, הוומור התיישן כדרכו של כמעט כל דבר בעולמנו, אבל עדיין אותי זה הצחיק.

ובקשר לסדרה שהוזכרה כאן ומשודרת במקביל ל"סאות' פארק", היא נקראת "הבוקר שאחרי" בעברית, ומככבת בה שרלין פן הזכורה לטוב מ"טווין פיקס". היא אינה "משובחת" אבל משום מה מאד מאד מצאה חן בעיני. הסדרה הזו מאד מאד בוטה - כל הגיבורים שלה חיים בשולי החברה והם (אחד או יותר מתוך) אלכוהוליסטים, מסוממים, הומוסקסואלים, מושחתים, לא-נאמנים ועוד. עדיין יש בה משהו מאד מאד מצחיק לדעתי אולם לא נראה לי שהרבה אנשים אחרים יאהבו אותה. מומלץ לנסות.

- אסף
דה-בולוציה... 1176
הערה קטנה

אחת ההגדרות הטובות ביותר שקראתי (וקיני זוכר איפה) כתיאור לסדרה היתה:

"סימפסונס היא הומור גבוה-מצח
ביוויס ובאטהד היא הומור נמוך-מצח
סאות-פארק היא בלי מצח בכלל".

- אסף
סאות' פארק היא סאתירה אמריקאית 1207
סאות' פארק היא סאטירה חברתית שתוקפת את הדת (חתיכת חרא במקום סנטה קלאוס), את הפרות הקדושות (השואה, לדוגמא), ובעיקר את הקפיטליזם ואת המעמדות בחברה.
אני שומע אותכם אומרים, "מה הוא מדבר, זאת בסך-הכל תוכנית מצוירת), אבל אני אומר לכם שבניגוד לביווס ובטהד, בסאות' פארק יש אמרות חברתיות סמויות.
העובדה שמדובר בסדרה מצוירת , גרמה למחשבה שמדובר בסדרת ילדים, אני כנער בן 14 וכצופה כפיתי בסאות' פארק, לא יכול להגיד שילדים לא יכולים לצפות בזה, כי זה מצחיק, אבל כאשר חושבים קצת על הסידרה, מדובר בסידרה עם אמרה חברתית חשובה.

לבסוף, היתי רוצה להגיד שקם עיתון נוער רדיקלי, שנקרא "התנגדות!" למעונינים: אי-מייל
resist@newmail.net
סאות' פארק היא סאתירה אמריקאית 2595
תאמין לי, אף אחד, אבל _אף אחד_, לא חשב שסאות' פארק היא סדרה לילדים. במיוחד בגלל שעת השידור שלה.

אבל הסאטירה החברתית שיש בסאות' פארק היא יותר מדי תקועה בפרצוף (באנגלית זה נשמע יותר טוב), בלי שום נסיון למשהו טיפה יותר עמוק ומאתגר.

יברך האלוהים את הסימפסונים.

וכן, ההומור שלהם לפעמים גם הוא דבילי, במיוחד בעונות האחרונות (אלה שלא שודרו בארץ), אבל יש להם דיאלוגים שמצחיקים בגלל השנינות שלהם, ולא בגלל מספר הפעמים שהוזכרה בהם המילה "חרא".
אה אה כן עוד תעשה לי טוב 2954
אה אה אה אה אה אה אה אהכן כן אני רוצה עוד
תעשה לי טוב תצעק את השם שלי חזק יותר .......אה
אה אה כן עוד תעשה לי טוב 14310
לא ראוי לתגובה
אה אה כן עוד תעשה לי טוב 583907
ק-ר-ן צ-י-מ-ר-מ-ן!
שקט, בבקשה!
אפרופו חתיכות חרא מדברות, 583935
היום הן מככבות גם בספרים קורעים מצחוק לילדים בני שבע.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים