מה כל-כך מצחיק בחתיכת חרא מדברת? 84
מקוסבי ועד סאות'-פארק: מסעה של הטלוויזיה האמריקאית מהשלמות המשפחתית ועד לילדים מגדפים בפרהסיה.

בראשית הייתה משפחת האקסטבל, היא משפחת קוסבי הידועה, אשר מהווה את הארכי־טיפוס של המשפחה הטלוויזיונית האמריקאית. יש להם ילדיס נחמדים ומשעשעים, אחד מהם טיפה בעייתי, אחת קטנה וחמודה שפולטת מיני שטויות מלבבות, ואחת רצינית ולמדנית. (למעשה, בראשית הייתה משפחת בריידי, אבל המתקתקות המחליאה שמסך חטלוויזיה שלי ספג בימים שעוד לא הבנתי מה אני עושה, אינה נסבלת על־ידי מסך המחשב שלי). עשרות וואריאציות נעשו על המשפחה הטלוויזיונית הבסיסית הזו - בין אם מדובר בחיקויים מלאים ("אריזה משפחתית", "שפץ ביתך"), בין אם שילוב שתי משפחות ("קייט ואלי") ובין אם מדובר בתאים משפחתיים מיוחדים (שלושת האבות של "שלושה גברים ותינוקת" זכו לגרסא טלוויזיונית מורחבת ב"צער גידול בנות", הילדה הקטנה הוחלפה ברובוט ב"ילדת הפלא"). בין החיקויים ראוי לציין לשבח את "קשרי משפחה", שם דמותו של אלכס קיטון (מייקל ג'יי פוקס) הייתה הדמות הרפובליקנית היחידה בטלוויזיה מאז ארצ'י באנקר ועד הוריו של גרג מ"דארמה וגרג".

הפארודיות, כצפוי, לא איחרו לבוא. ראש וראשונה למשפחות הדיספונקציונאליות הייתה משפחת באנדי, בסדרה שנפטרה סופית לפני מספר שנים אחרי למעלה מעשור של הצחקות דביליות ונמוכות־מצח – "נשואיס פלוס". לנשואים פלוס לא היו כל יומרות לסאטירה חברתית. הבחירה במוכר נעליים כמקצוע הנחות ביותר בעולם הייתה, ככל הנראה, אקראית לחלוטין, או פרי גחמה של תסריטאי הסובל מטראומה כלשהי. לא היה שום מסר חינוכי בסדרה הזו (וכאן, כנראה, נעוצה הסיבה לכך שישראל גילתה אותה רק שנים בודדות לפני שהורדה מהמסכים - קומדיות מצבים שובצו, בימי הערוץ הראשון, בעיקר במסגרת הטלוויזיה החינוכית) - להפך. אל ופגי באנדי שנאו זה את זו, קלי גילמה את הבלונדינית הזנותית והמטומטמת בצורה שאורלי ויינרמן יכולה להתקנא בה, ובאד, על אף היותו האינטילגנטי ביותר בחבורה (שוב שבירה של המסורת לפיה דווקא הבכור הוא האינטיליגנט), היה גם הלוזר הגדול ביותר, ותמיד יצא כשידו על התחתונה (ולעולם לא יצא כשידו על התחתון...) .

אך החצלחה של אל באנדי ומשפחתו הייתה בשבירת הפוריטניות הטלוויזיונית ברמות הולכות ועולות (או יורדות, תלוי איך מסתכלים על זה) של עליבות. הבחירה המוצלחת בדיעבד בכריסטינה אפלגייט, שהתחילה לשחק בסדרה בתחילת שנות העשרה לחייה, אפשרה ליוצרי הסדרה לספק את יצר המציצנות של הצופים בבגדים המזעריים שהלבישו את קלי באנדי, וברמיזות הבוטות לחיי המין המגוונים שלה. כך גם טקסי הגיבוש הגבריים של משפחת באנדי שלקחו אותם, ואת הצופים, למופעי חשפנות. המשפחה הזו מתחה את גבולות המותר של הטלוויזיה האמריקאית עד למקסימום.

תחת חסות המטרייה הרחבה כל־כך, ,פלשו מספר תכניות מתוחכמות הרבח יותר וגסות הרבה פחות אל המרחב הטלוויזיוני ("רוזאן" כדוגמא בולטת). תרבות האנטי־גיבור, שהייתה אז בשיאה, פתחה פתח לעוד שבירת מוסכמות: תכנית אנימציה בפריים־טיים. משפחת סימפסון נופפה בידיה הצהובת בפעם הראשונה מעל מסכי הטלוויזיה. הומר סימפסון, פועל פשוט בכור האטומי המשוכן סמוך לעיירה כל־אמריקאית קטנה (כל־כך כל־אמריקאית, עד כי בכל פעם שצויינה המדינה בה שוכנת ספרינגפילד, ננקב שם אחר), היה אביה הכושל של משפחה מקולקלת למהדרין: האם, עקרת בית כחולת ורמת־שיער, שבסך־הכל ניסתה להגן בקרב מאסף חסר־תקווה על תמימותם של ילדיה; בארט, אנדראצ'יבר, כהגדרתו הוא, וגאה בזה; ליסה, הילדה שמנסה לפלס את דרכה כילדה מרובת־כשרונות בסביבה לא־מי־יודע־מה מעודדת; ומאגי, התינוקת שעיקר תפקידה בסדרה היה להכנס לצרות ולמצוץ את המוצץ הנצחי.

הסימפסונים, ובמידה פחותה גם רוזאן, לא ניסו להיות פארודיות על חשבון המשפחה הטלוויזיונית, אלא ניסו להוות סאטירה חברתית - מאט גרונינג ורוזאן בר ניסו לעמת את אותה משפחה טלוויזיונית בדיונית עם המציאות הקשה של אמריקה כחולת־הצווארון. שתי הסדרות חזרו אל הערכים הפשוטים, וגם אם הרשו לעצמן גסות שלא הייתה בנמצא אצל משפחת קוסבי (ניבולי הפה המרובים של רוזאן, חשיפות אחוריים חוזרות ונשנות של בארט), הרי שבסוף כל פרק ניתן היה להצביע על מוסר ההשכל שלמדנו היום.

היזנוק הבא במורד המדרון החלקלק נעשה על־ידי MTV - ביוויס ובאטהד, שני צעירים המנותקים לחלוטין מכל תא משפחתי, הציגו את הדור הצעיר באמריקה במלוא מערומיו. לא עוד מוסר השכל בסוף כל פרק. למעשה - אפילו עלילה ברורה לא הייתה למרבית הפרקים. פרק ממוצע של ביוויס ובאטהד כלל בעיקר מיני תעלולים מפגרים ונוזלי גוף שלא־במקומם, כשבין הקטעים השונים (המקושרים בצורה קלושה כלשהי), היו הסצינות שקנו לסדרה את מקומה בפנתיאון - דקות רצופות בהן בהו שני הנערים בקליפים של MTV והעירו הערות מחוכמות כגון "הוא אמר חרא!", העבירו ביקורות ענייניות ("הקליפ הזה מסריח. תעביר ערוץ") והתקוטטו ביניהם. אגב, בסרט "ביוויס ובאטהד דו אמריקה" (זה התרגום המקורי, אני נשבע!) נתן מייק ג'אדג', יוצר הסדרה, הסבר לחסרונם של הורי הנערים הפוחזים, ובכך דווקא נפגמה קמעה הסאטירה הנפלאה - אם מדובר בבניהם של שני פועלי במה ושתי זונות שנזנחו על־ידי הוריהם בגיל צעיר, הרי שאין להתפלא על התפתחותם הקלוקלת. מוטב היה לו דמויותיהם של הורי צמד המופרעים נותרו לוטות בערפל, כמו שאכן קורה יותר מידי פעמים במציאות.

לאחר שסולקו ההורים מהתא הטלוויזיוני ב"ביוויס ובאטהד", כל שנשאר כדי לדרדר את הדמות המשתקפת אלינו מהמסך אל התחתית הנמוכה ביותר, היה להורידם לגיל ביה"ס היסודי, ואכן זה מה שעשתה סאות' פארק. בסדרה, שמסבירה מבעוד מעוד שמדובר בסאטירה בוטה ושבכלל לא מומלץ לצפות בה, מככבים סטן, קייל, אריק, קני, הוריהם, חבריהם, וכל הפרשה גופנית שתוכלו להעלות על דעתכם (אחת מההפרשות הללו אפילו מדברת, ומשמשת כתחליף נטול סממנים דתיים לסנטה קלאוס, והיא שגרמה לאם מזועזעת לשאול את השאלה שמככבת בכותרת המאמר). הילדים מסתובבים מרבית הזמן במנותק מהוריהם, נעים בין מורה לוקה בנפשו לבין שף, שמשמש את הילדים כמדריך רוחני, אם כי מחשבותיו נתונות לרוב לרדיפת־נשים. הרבה פרות מסתובבות בסאות' פארק, אבל את הקדושות שביניהן, שוחטים יוצרי הסדרה בחדווה.

מכיוון שבכל זאת ברצוני להתרכז דווקא במשפחות הטלוויזיוניות, אנסה להשוות כעת בין שני פרקים בנושאים דומים, אחד של סאות' פארק, ואחד של משפחת סימפסון.

סדרת הסרטים המצויירים המועדפת על ילדי הסימפסונים הייתה "איצ'י וסקראצ'י", חתול ועכבר בני דמותם של רבות מהדמויות המצויירות הנפוצות כל־כך, ובראשן הלוני־טונז. באחד מפרקי הסדרה, נחרדה מארג' סימפסון לגלות את רמת האלימות הנוראית של התוכנית, ויצאה במסע ציבורי כנגדה - מסע שסופו בהתקפלות יוצרי הסדרה, והפיכתה לחינוכית יותר ("-איזה יום יפה היום, איצ'י! -אכן כן, סקראצ'י. האם תחפוץ בעוד כוס תה?"). ילדי ספרינגפילד, כצפוי, נמנעו מצפייה בתוכנית, וגילו את נפלאות המשחק בצוותא. בסוף הפרק, כמובן, החזירו יוצרי איצ'י וסרקאצ'י את שתי הדמויות לסורן, אך המסר החינוכי כבר הועבר אלינו, הצופים.

ילדי סאות' פארק, לעומת זאת, דווקא מעדיפים לצפות ב"טרנס ופיליפ", פארודיה על דרך ההגזמה (!) על ביוויס ובאטהד (טרנס, במבטא בריטי כבד - "הו! הפלצת, פיליפ!"). גם אמו (היהודיה) של קייל נזדעקה אל מול הרמה הנמוכה של התוכנית, ואף היא יצאה למסע ציבורי כנגד יוצרי הסדרה. אך לעומת ההפגנות הסטנדרטיות של מארג' ויתר האמהות המצטרפות אליה, הוריהם של ילדי סאות' פארק דווקא מטיחים את עצמם בעזרת רוגטקה ענקית על בניין הערוץ המשדר את "טרנס ופיליפ". ההבדל ממשיך גם בתגובת הערוץ. לאחר שעשרות הורים נהרגו על מזבח חינוך ילדיהם, יוצא אליהם דובר הערוץ ומקריא את ההודעה הרשמית שהוציא הערוץ, בזו הלשון: "לכו תזדיינו. תודה".

גס, נכון, אבל גם הרבה יותר קרוב למה שהייתי רוצה שיקרה במציאות, וגם מצחיק לאללה. (אגב, הגידופים המרובים בתוכנית, וגם צפצופי ה"צנזורה" שפעמים רבות מפספסים את המטרה, הם חלק בלתי־נפרד מה"קסם" שלה).

בניגוד לסימפסונים, אנשי סאות' פארק אינם "מפסידים" בסוף. מלכתחילה לא היה להם סיכוי לנצח, והם לא דימו לעצמם שכן יהיה להם. דווקא כשהם כן מנצחים (תחרות המחניים הבינלאומית), מי שמביא את הנצחון, זוכה ליחס של טרדן וטרחן.

הסימפסונים אולי מציגים את העולם כפי שאנו מכירים אותו, אבל אנחנו יודעים טוב מאוד איך הוא נראה גם בלי עזרתם. סאות' פארק אומרים את כל מה שהיינו רוצים להגיד על העולם הזה, מקלפים את כל הצביעות, ומראים איך נראה עולמם של הילדים כיום באמת - אותו עולם אלים ושטוף זימה שגורם לילדים להזמין חשפניות למלון אחרי ביקור במחנה השמדה, אותו עולם שגורם לילדים בני 13 לאנוס ילדות קטנות, אותו עולם שמגדל ילדים שדוקרים ויורים למוות בילדים אחרים.

סאות' פארק היא אלימה, היא מלוכלכת, היא גסה, כמו החיים עצמם. ואם אנחנו יודעים להסתכל על הכל בצורה הנכונה, הרי שכמו החיים - היא גם מצחיקה עד דמעות.

פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תקשורת"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ללא כותרת • עוד מעט
  אם כבר מדברים אז • דוד הדר • 4 תגובות בפתיל
  מוזר אבל • רועי • 14 תגובות בפתיל
  סאות' פארק זה לא רק חרא מדבר • יותם קדוש • 5 תגובות בפתיל
  למה לא בפריים טיים? • אייל שטרנברג
  לני ברוס • טל כהן • 2 תגובות בפתיל
  דה-בולוציה... • אסף רזון
  סאות' פארק היא סאתירה אמריקאית • רענן פורשנר • 5 תגובות בפתיל
  אפרופו חתיכות חרא מדברות, • ידידיה

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים