ג'ון גרישם נגד הממסד (או המאפיה) 91
ג'ון גרישם הוא סופר מתח פופולרי. למה? מה סוד קיסמו של הסופר המשפטן הזה? ולמה דווקא הוא מוכר כל כך טוב בארץ? ומה עם רם אורן, סופר מתח אחר הזוכה לפופולריות רבה בארץ?

בתחילת השנה שעברה ארע לי מאורע משמח - חבר החזיר לי ספר שהוא שאל ממני. לא שזה כל כך נדיר אבל הספר הזה שכב אצל אותו בחור כמה חודשים טובים. למה אני מספר על כך? כיוון שהספר אותו החזיר היה "השותף" מאת ג'ון גרישם. ברצוני לסקור את כתיבתו של הסופר הנ"ל ולשאול את השאלה הכל כך מתבקשת "למה גרישם פופלרי?".

ג'ון גרישם, למי שלא יודע, הוא כותב אמריקאי של רומני מתח משפטיים. עולמו מורכב, בדרך־כלל, מעורכי־דין וסוכנים פדרליים הנאבקים למען הצדק והחוקה האמריקאית. התבנית הגרישמית לעלילה אינה מורכבת וכוללת כמה שבלונות עיקריות:

א) עורך־דין אידיאליסט נאבק נגד הממסד או המאפיה.
ב) עורך־דין צעיר ומצליח נאבק נגד הממסד או המאפיה.
ג) עורך־דין מצליח מגלה מחדש את זהותו האידיאליסטית החבויה, בדרך־כלל תוך מאבק נוקב עם הממסד או המאפיה.
ד) "משחק המושבעים" הוא ספר חריג, שם לאף אחד לא אכפת מעורך־הדין. שני תחמנים צעירים ואידיאליסטים דופקים את הממסד. אה, כן - והם גם מגלים את עצמם.

כמובן שכל סעיף עלילה יכול להשתלב ברעהו. כך לדוגמה האידיאליסט הצעיר יכול לגלות את זהותו מחדש (תוך כדי מאבק וכו'); המאבק יכול להיות גם נגד הממסד וגם נגד המאפיה בו זמנית; ועוד גיוונים רבים.

עוד מהמאפיינים של הכתיבה הגרישמית: דמויות נשיות הן לעולם דמויות משנה שלא נועדו לכלום או לכל היותר, נועדו לסיוע לגילוי העצמי של המצליחן. מכלל זה חורגים שני ספרים: "תיק שקנאי" (שם האישה מתמקדת בחוסר אונים עד שהגבר "מאפס אותה" והיא הופכת ליעילה), ו"הלקוח" (פשוט כי כשמתעסקים בילדים מה יותר טבעי מעורכת־דין אידיאליסטית? הרי צריך תחליף לאם השלילית והמזניחה - גברים כידוע לא מסוגלים לטפל בילד.)

מאפיין נפוץ נוסף הוא עלילות משנה בלתי קשורות בעליל שעוסקות בחיי הגיבורים וקשה להסביר את קישרן הרופף לעלילה המגוללת.

לכאורה מהאמור לעיל ניתן לשאול שאלה פשוטה - "אז למה דווקא גרישם מוכר הרבה? הרי כותבים שבלוניים רבים מוכרים פחות ממנו?" התשובה נעוצה במספר גורמים.

ראשית: העלילות של גרישם פשוטות, מעניינות ולא מחייבות את הקורא לחשוב יותר מדי. רק להמתין לבאות בציפייה דרוכה ולא להיות מופתע כשהפתרון מגיע. תראו לי אחד שיגיד שהופתע כאשר חבר המושבעים זיכה את קרל־לי היילי בסיום "עת להרוג". תראו לי גם אחד שיצהיר שלא המשיך לקרוא את הספר רק כדי לדעת מה יקרה בסוף. (אני מתנצל בפני מי שהרסתי לו את הספר ,מצטער אבל בכל מקרה הייתם מנחשים את זה מראש).

שנית: גרישם הוא בעל רקע במשפטים ומסוגל לפרוש בפני הקורא עולם שלקורא המוצע נראה זר, מוזר ומפחיד בסיבוכו. אדם נורמלי לא מכיר את הפרוצדורה המשפטית האמריקאית אלא אם "אכל אותה" בזימון לחבר מושבעים (כמו מילואים - רק של האמריקאים). כל שכן אינו בקיא בטכניקות המיסוי המוצגות ב"הפירמה" או בחוקי ההלשנות ב"השותף". לגבי הקורא הישראלי שלא מספיק שהוא מפחד מעורכי־דין, ולכן הוא מת שהבן שלו יהיה אחד - הרי שמעורכי־דין אמריקאים הוא בכלל משקשק. אצל גרישם כל המפחידים האלו יוצאים כמו הבן החנון של השכן (הבן שלי חנון?! מה פתאום? הוא פשוט חכם).

שלישית: גרישם נוטה לצדקנות כמו התנגדות לעונש מוות, תמיכה במסכנים שנרמסו על־ידי קפיטליסטים ומאבק בממסד המושחת. כל זה נחמד ונעים לקורא שמרגיש אינטיליגנט/ שמאלן/ צודק כאילו היה דייר קבע על ה"ריינבו" של גרינפיס. הרי הוא קורא גרישם, מה כבר ההבדל?

רביעית, וזה האלמנט הגדול ביותר: לגרישם יש "מקדם דילמה" ברוב הספרים. הקורא במהלך ספר של גרישם מתלבט כל הזמן לטובת מי הוא. לכל קו עלילתי שדמות גרישמית עושה יש צד חיובי וצד שלילי: עו"ד שמגן על גזען רוצח ילדים יהודים מעונש מוות - לטובת מי אנחנו? מתים שיטגנו את הנאצי המעצבן הזה אבל הספר מטיף לנו נגד עונש מוות. "וואלה!" יחשוב הקורא לעצמו, "יש פה דילמה אמיתית, גם אני אינטיליגנט.". או, לדוגמה, ב"עת להרוג" ברור שכולם מאמינים שהגיע לשני אנסי הילדות למות אבל האם מותר לקחת את החוק לידיים? הופה הנה נולד לו עוד אדם חושב. הדוגמאות בספרי גרישם רבות החל בדילמות אתיות ועד למצבים בהם אתה מוצא את עצמך מקלל את עורך־הדין שמוותר על תענוגות העולם למען אידיאל נשגב בתור אוויל משריש, אבל חושב בו זמנית שזה המעשה הנכון לעשות.

גרישם, וכאן גדולתו, לעולם לא יפטור את הקורא בלא תשובתו השבלונית, אבל הקורא תמיד ימשיך לחשוב גם אחרי שידפדף אל מעבר לעמוד 501 של "עת להרוג".

למען האמת גרישם נותן רק אשליה של חשיבה. הקורא בתור אדם נבון אמור להיות מסוגל למזוג לעצמו את המינון הנכון בין אידיאלים לפרקטיקה. והרי הקונפליקט בין הרצוי למצוי הוא לב ליבו של הספר. גרישם לא עושה יותר מפעולה של גרויי אינטלקטואלי מינימלי ביותר. האשליה היא לב ליבו של העניין. למעשה, המשפט האחרון אינו מדויק - לב ליבו של העניין הוא מקום בחלון הראווה של סטימצקי ומקום ראשון ברבי המכר של "הארץ ספרים".



"את רם אורן קראת?" שאל אותי מכר לפני כמה שנים "תקרא, תקרא, מי שאוהב את גרישם יאהב את רם אורן". צר לי לספר לאותו מכר, אבל זה פשוט לא נכון. רם אורן אמנם פופולרי בארץ לא פחות מגרישם, אך ההבדל בינם הוא מהותי ביותר.

מדוע אנשים אוהבים את ספריו של אורן? הלא ישנם ספרי מתח מרתקים לא פחות ומצליחים הרבה פחות? ההסבר להצלחתו של אורן שונה לחלוטין מזה של גרישם.

אורן מנצל מספר תכונות של הקורא, תכונות ששייכות רק לעולם המסואב של אשליות הטלוויזיה. ראשית אורן מתעסק רק במה שנראה זוהר או מלא בכוח וכסף : דוגמנות, מנתחים בכירים, קציני צבא ומוסד, משפטנים כבדים, פוליטיקאים.

כוח, זהו שם המשחק אצל רם אורן. לעולם הוא ישבץ בספר סצנת מין כל שהיא כדי לדגדג לקורא את העצבים החשופים עוד קצת במתיחותו אל עולם הכוח.

אצל אורן לכל הגיבורים שמות עבריים, סמל שלטוני ידוע עוד מימי מפא"י, ואגב כך מושג שמזוהה בעיקר עם אשכנזים אליטיסטים.

בעוד גרישם משחק על האינטלקט המדומה, משחק אורן על הזוהר המדומה, על הכוח שהוא מפקיד בידי הקורא. בסוף גם אורן מקבל כוח - מקום טוב בסטימצקי וברשימת רבי המכר.

אם כן, כוחו של זה לא ככוחו של זה. אחד אינטלקטואל בגרוש והשני כוחני ולוחם. שניהם, אגב, מוכרים מצוין, תודה ששאלתם.

קישורים
ג'ון גרישם - כל ספריו - דיבוק
רם אורן - כל ספריו - דיבוק
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

סוציולוגיה 1281
ציטוט של אחד משחקני נבחרת ישראל בכדורגל (שכחתי מי, פורסם ב"הארץ"):

"אני לא כמו כל המתנשאים האלה, שקוראים רם אורן".

חוץ מזה, מאמר נאה.
סוציולוגיה 1302
זה היה ''רמי אורן'' אני חושב
אנטיקליימקס 1285
קראתי שלשה-ארבעה מספריו של גרישם. הבעיה שלי איתו שהוא תמיד מסיים באנטיקליימקס. כלומר, הוא מסוגל בהחלט לטוות עלילה טובה ומעניינת - אבל הסוף תמיד, תמיד מאכזב ושבלוני. במיוחד ב''התא'' ו''עת להרוג'', אבל גם בשאר הספרים שקראתי.
ג'ון גרישם לעומת הנצח 1386
ראשית דבר, ברצוני לציין כי המאמר מעניין מאד וקולח.
שנית, למרות תפיסתך (ותפיסתי) את רם אורן כסופר זבל מעצם הגדרתו, יש להזכיר בכל זאת כי ספריו ניחנים בכל זאת בחן מסויים, אשר מצדיק את קיומם ולו רק כעזרי טיסה ארעיים. בניגוד אליו עומדים שאר סופרי הזבל העברי ותת-ההומור המעז להגדיר את עצמו כסאטירה, אשר את שמם לא אזכיר מאחר וממילא הם רבים מספור וכולנו מודעים לקיומם. רם אורן הוא ללא ספק אחד מהטובים שבין הגרועים, ראש לשועלים במלוא מובן המילה.

ז'אנר המותחנים וספרי הקריאה דוגמת רם אורן קיים מאז ומעולם, וגם אגתה כריסטי המהוללת לא נחשבת בעיני ליותר מזה. אלא שמשום מה המבקרים מצפים לסטנדרטים גבוהים יותר באמנות הכתובה מאלה הקיימים בקולנוע ובטלוויזיה, ואינם מוכנים לקבל את קיומו של המכנה המשותף הנמוך גם בספרות. ספרי רם אורן, כמו גם מקורות ההשראה שלו - ג'ון גרישם, טום קלנסי, מייקל קריטון וגם, להבדיל, סטיבן קינג, הם לא יותר מסרטי קולנוע בפוטנציה, אשר לא מנסים ולא מצליחים להיות יותר מזה.

בסופו של דבר הנקודה שלי היא זו - אין טעם לנסות לכפות על הספרות המודרנים סטנדרטים שלא תוכל לעמוד בהם. סופרי השבלונה לפי הגדרתך או סופרי הזבל לפי הגדרתי, הם חלק צפוי ואינטגרלי מכל אמנות שהיא. אנחנו לא מצפים מאביב גפן להיות מוצרט, אז למה שנצפה מרם אורן להיות טולסטוי?
עולמם של עורכי הדין לחובבים 3106
הרקע לסיפוריו של גרישם בדרך כלל זהה- אי-שם בדרום. עורכי הדין הם לרוב רודפי בצע נוכלים אך די מטומטמים לכן בסוף הם נתפשים.הגיבור גם כן רדף בצע פחות נוכל ויותר ערמומי לכן מצליח לנצח אך יוצא בחוסר כלמבחינה כספיתאך עוטה את הילת הגבור האמריקאי.מדוע לחובבים? כי המציאות שונה לחלוטין. אף אחד אינו אוהב עורכי-דין. כי הם עולים לנו כסף שיכולנו לחסןך במחשבה תחילה.והם מרויחים רק מטיפשותנו. גרישם הוא נקמתנו המתוקה בהם.
מעניין אם מישהו קורא תגובה שנכתבה אחרי יותר מעשור 596510
המאמר הוא כמעט נבואי בעיני, והוא מאפשר להגדיר ז'אנר חדש שכל כולו מיועד להעניק לקורא את אשליית האינטיליגנציה. אני מכניס לקטגוריה הזאת את כל כתבי ארוין יאלום, אך הספר שהוא ההישג המרשים ביותר הוא 'אלגנטיות של קיפוד'. במסווה עלילה דקיק מצליחה הסופרת לא רק לתת לקוראים תחושה שהם אינטילגנטיים, אלא גם שהם יחודיים ושזו זכותם המופלאה להתנשא על כל העולם כולו.
כן (מישהו קורא תגובה שנכתבה אחרי יותר מעשור) 596560

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים