ליטר חלב, נייר טואלט ושתי חפיסות מצב-רוח טוב 136
מאמרה של הפסיכולוגית לורן סלייטר, "להתראות פרויד, שלום פרוזאק" מתמודד באופן נוקב עם השלכותיהן של תרופות הנפש החדשות, ואלו שבדרך. האם נהיה לחברה של גלמים מאושרים? מאמר שני מתוך שלושה בעקבות מוסף האלף של "ניו־יורק טיימס" ו"הארץ".

בניגוד לחשש שמתעורר מכותרות המשנה של המאמר, סלייטר אינה יוצאת למלחמה דון־קישוטית בתרופות הפסיכיאטריות. היא מודעת היטב להשפעותיהן החיוביות ולצורך בהן, ולו בגלל שהיא עצמה צרכנית שלהן. לדבריה, "אני חוויתי את ההקלה המוזרה שבריפוי טכנו־רפואי כאשר לפני עשר שנים חיסל פלואוקסטין הידרוכלוריד, או בשמו המוכר - פרוזאק, בתוך תשעה ימים בלבד את המחשבות האובססיביות שניסיתי לצמצם לשווא במשך 12 שנה של טיפול פסיכותראפי, ובהוצאה של אלפי דולרים". נקודת המוצא לכתבה היא היותה בהריון - היא חדלה לקחת תרופות למספר ימים, צללה חזרה לדכאונות, ובהתייעצות עם רופאיה חזרה לקחת אותן. אבל ניסוח כזה "מחליק" פנימה, יותר מדי בקלות, בדיוק את הגישה שמקוממת אותה - השיטוח של מצבים נפשיים מורכבים להסברים כימיים חדים וברורים. לא העבר, הסיפור האישי, לא זכרונות ההורים, לא ההרהורים על היותה אם בקרוב - סתם עודף או חוסר בנוירו־טרנסמיטור כזה או אחר.

היא מזכירה תרופות חדשות שבצנרת "שייקחו אותנו אל העתיד בריאים יותר, שמחים יותר, אמיצים יותר, ואולי אפילו אמהיים יותר", ואז נרתעת מהאפשרות שנפסיד את המגוון האנושי. באבחנה משעשעת היא מעירה שהפסיכיאטריה תמיד עבדה במהופך: מהתרופה אל המחלה. אם נתת לחולה ליתיום והוא מפסיק להתהלך ולהכריז על עצמו שהוא ישו, סימן שהיה מאני־דפרסיבי. אשה שמחזיקה בבטנה חייזר ובהדרגה מתחילה לכפור בכך בעקבות מתן תורזין, בוודאי סבלה מסכיזופרניה. "ככל שתרופות חדשות נכנסות לשימוש, מתרבות ההגדרות שלנו למחלה... אם אפשר לרפא ביישנות, הרי שביישנות הופכת למחלה פיסית, ומחלה אי אפשר לשנות מרצון, רק לסבול באופן פסיווי. ספר המחלות והסטטיסטיקה של המילניום הבא (הזה - י.נ.) יכלול בתוכו ביישנות, בצורה זו או אחרת... כזה עשוי להיות גורלן של הפסימיות, הציניות, הרשעות, הכעס והחיבה לאספרגוס".

סלייטר מסתייגת מהסיכוי המעשי להשתלטות האחידות הנפשית, ולו בגלל המחסומים שיציבו עוני או מסורת, מצד אחד, ותופעות לוואי ורעילויות של התרופות, מצד שני.

אני דווקא לא השתכנעתי כאן - על תופעות הלוואי ניתן יהיה, בוודאי, להתגבר יום אחד. העוני והמסורת אולי ייצרו מגבלות, אבל יהיו בכל זאת קבוצות התייחסות שלמות - תושבי שכונות מסוימות, שעובדים ומבלים באותם מקומות, וילדיהם לומדים באותו בית ספר - שלא יהיו עניים ולא מסורתיים, ואז, אם נקבל את התסריט הפסימי, יהוו בינם לבין עצמם קבוצה אחידה עד גועל של נפשות מאושרות ומושלמות.

המשך המאמר דן, כפי שכבר נרמז, בקלות הבלתי נסבלת של ההסברים הכימיים לענייני הנפש. "אני מכירה את המחקר", היא כותבת, "מלכי הנוירולוגיה לעולם לא יבטלו את הסביבה כאחד הגורמים מעצבי האישיות, משום שנוירונים, הם יאמרו, מתקיימים בתוך סביבה, וסביבה היא זרם רב עוצמה שמשנה ומעצב אפילו את המוחות הנוקשים ביותר. ובכל זאת, אף שאני יודעת זאת, ראיתי את עצמי נכנעת, ברמה הפרימיטיבית של הלב, לרעיון הפופולרי, רב העוצמה, שאיני אלא סך כל הסינפסות והתאים שלי". בהמשך, "אני פסיכולוגית, ומסביבי אני שומעת כל יום מטופלים שאומרים 'זה חוסר איזון כימי. אני רוצה תרופה'. כמה מגדולי הפסיכודינמיקה ותורת היחסים - קוהוט, הורני, אדלר, בולבי - נעשים בלתי רלוונטיים לחולים שלי ולעצמי". את פרויד היא לא שכחה - הפסקה הבאה, ומחצית הכותרת, מוקדשות לו.

סיום המאמר הוא פניה נרגשת לבת שבדרך - קלרה. היא מדמיינת את קלרה בבגרותה, משוחחת עם חברה או בטיפול פסיכיאטרי, בעקבות קשיים ומצבי נפש שהם מנת חלקו של כל אחד, "מאשימה" את הכדורים שלקחה אמה כשהייתה בהריון. לא כל כך מהר, אומרת לה לורן סלייטר - "אל תשכחי את אבא שלך ואותי. לא כולי גלולה. אל תשכחי איך לימדתי אותך לצייר, איך איבדתי אותך בסופרמרקט, איך היכיתי אותך, איך חיבקתי אותך, איך הצלתי אותך... שמרי את העבר, קלרה, על כל המורכבויות שלו. עשי אותי לסיפור שהוא יותר מהנוירונים שלי, הנוירונים שלך".


מאמר מסעיר ומרגש. אבל לדעתי יש לכותבת בלבול מסוים. השפעת הסביבה אינה עומדת מול ההסברים הנוירולוגיים, אלא מול ההסברים הגנטיים. מצבי רוח ותכונות אופי נובעים אכן מכימיה ופיזיולוגיה של המוח, ורק מהם - כך לפחות על פי מטריאליסטים כמוני (והצלחת הפרוזאק ודומיו כמובן עושה אותנו משוכנעים יותר). מטריאליסטים קיצוניים אפילו יותר יגידו שמצבי הרוח ותכונות האופי הם בעצמם הכימיה והפיזיולוגיה. כל זה לא סותר את היותם מושפעים מהסביבה (כמו גם מהגנטיקה) - כולל ההיסטוריה האישית שלנו, כולל מעשיהם ומחדליהם של הורינו ושלנו. מערכות היחסים שלנו משפיעות על הנפש - באמצעות השפעה על הכימיה.

האם פרויד וממשיכיו יכולים או צריכים להיות מיותרים? לא בהכרח. גם אם נוכל יום אחד להסביר באופן פיזיולוגי כל מצב רוח ונפש, רבים ימשיכו להתעניין, לפחות במישור האינטלקטואלי, בדרכים בהן משפיעה הסביבה האנושית על הכימיה, ומושפעת ממנה. במידה שאכן קיימת השפעה כזו, סביר שעדיין נצטרך הסברים "ברמה שמעל" הפיזיקה והכימיה. בערך באותו אופן שבו, ברצוננו לנתח את מזג האוויר, איננו יכולים להסתפק בכוחות האלמנטריים הפועלים בין האטומים הבודדים באוויר. אמנם האטמוספירה אינה אלא סך האטומים שבה, אבל יש יותר מדי מהם מכדי שנוכל לחשב משהו, או אפילו לדעת משהו, על כולם.

אבל ייתכן שבמישור הפרקטי, פרויד באמת יהיה מיותר. בוודאי כך אם ההסבר הכימי יהיה ממצה ומספיק פשוט. מי שמציקה לו הביישנות או הרוגז של עצמו (או של בן הזוג שלו, או של בתו), ויודע שקיים פתרון זמין על המדף בבית המרקחת, לא חייב להתעניין בגורמים שהביאו את הנוירונים שלו למצבם הנוכחי.

אינני מקבל (לפחות לא כהכרח) את תחזיתה של סלייטר שנהפוך לחברה של היפוכונדרי־נפש, שמגדירה כל מצב־רוח כמחלה, רק מכיוון שיש לו תרופה. לעתים קרובות אני נתקל בוויכוח מסוג "האם דבר X שייך לקטגוריה Y?" נאמר, האם הרפורמים הם יהודים? לעתים קרובות אני מוצא שכל הוויכוח הוא קצת טפשי, כי המתווכחים לא נתנו דין וחשבון, מה זה אומר בשבילם שמשהו הוא בקטגוריה Y. כלומר, בשביל מה זה חשוב ועל מה באמת הוויכוח.

לענייננו - "האם ביישנות היא (או תהיה) מחלה?", נשאלת השאלה - מה זה אומר אם זו מחלה. אם מדובר במימד הדרמטי קצת שיש למושג "מחלה", אני חושב שהתשובה היא שלילית. דווקא ככל שתרופות־נפש יהיו זמינות, בטוחות ויומיומיות יותר, כך הבעיה תהיה פחות "מחלה". כמו כאב ראש בימינו - אני חושב שעל־פי כל הגדרה כמעט זו מחלה, אבל כיום נטולת כל מימד דרמטי, או מאיים - לוקחים כדור והולכים לעבוד כרגיל. וזה כשאנחנו אפילו לא יודעים מה גורם לזה.

ובכן, האם "נגזר" עלינו להפוך לחברה של זומבים־למחצה, אופטימיים, רגועים, מאושרים ו...אחידים (ולהגשים באופן קיצוני את טולסטוי: כל המשפחות המאושרות דומות)? אולי, אבל שוב לא בהכרח. עולה על דעתי עניין אחר, שהחל, כנראה, כבר לפני אלפי שנים: המין האנושי, או לפחות חברות מסוימות בו, מאסו בריחם. ריח ההפרשות וריח הזיעה הפכו למוקצים. אלפי שנים לפני שהיה למישהו שמץ של מושג ביו־כימי בדבר הסיבה, או עצם המהות של ריחות הגוף, כבר צרכו את התרופה: בשמים שונים ומשונים. ובכן, הפסדנו כנראה מגוון גדול של אופני ביטוי של משהו מהאנושי שבנו, אבל אחרי כמה אלפי שנים, ותוך לכסון מבט לעבר מדף הדאודורנטים, האפטרשייב והאו־דה־טואלט שלי - לא, אני לא חש בהחמצה גדולה.

נכון, הנפש חשובה יותר מהריח, וגם מורכבת יותר. אבל המורכבות הזו אולי גם תגונן עליה בעידן הכימיקלים. האם המגוון האנושי המשמח נעוץ בהכרח בסך התכונות השליליות שלנו? האם צער ומצוקה הם תנאי לעניין בחיים? אולי גם לאושר ולסיפוק פנים רבות, כמו לריחות שאנו מוצאים כנעימים. אולי, אפילו, אני אקום בוקר אחד, ואחליט שהיום בא לי מצב־רוח "אושר פראי של ג'ונגל" (של קלווין קליין?!), וכדור ירקרק מהמגירה יסדר זאת? ואולי דווקא "מלנכוליית סתיו" יהיה הלהיט בשוק מוצרי טיפוח הנפש של 2054?

אני כנראה אופטימיסט חסר תקנה. אבל לא נורא, עוד מעט תהיה לזה תרופה.

קישורים
הניו־יורק טיימס
הארץ
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

כמה הערות 2075
ראשית, בנוגע לכאבי ראש. חביבי, אולי *אצלך* "לוקחים כדור והולכים לעבוד כרגיל". במקרה שלי, רק נרקוטיקה לא ניסיתי.

שנית, ויותר לעניין: מה רע, בעצם, בחברה בה כולם מאושרים? האם אין זה, בעצם, אידיאל? מבחינה זו אני מסכים איתך, וההשוואה לאובדן ההבדלים בריח היא טובה. נשים גם לב לכך שגם כאשר אפשר להחליף ריח, לא לכולנו יש את אותו הריח – אבל לכולנו (או לפחות, לכל מי שרוצה) יש ריח טוב. כלומר, לא כל מי שאינו מסריח משתמש ב- CK1, ולא כל מי שאינו סובל מדיכאון מאושר באותה צורה.

עם זאת, יש להיזהר. אמר לי פעם נוירולוג שאת כל כאבי הגוף אנו מבינים: כאב ברגל מעיד על בעיה פיזיולוגית ברגל (מישהו דרך עליך). את כולם – למעט את מרבית סוגי כאבי הראש, שאין אנו מבינים מה הם נועדו "לסמן", ולפיכך הם שונים מכאבים אחרים. באופן דומה, חלק מהתחושות והרגשות השליליות נועדו בעצם לסמן משהו. דיכאון נובע לפעמים מבעיה כלשהי, שהיא חיצונית למוח לחלוטין: דיכאון בשל בדידות, למשל. ניתן לפתור בעיה זו על-ידי שבירת הבדידות. אולם אם ניתן יהיה לצאת מהדכאון בעזרת גלולה מתאימה, לא תהיה כל מוטיבציה לצאת מהבדידות אלא במישור האינטלקטי (באופן דומה, אם ניתן יהיה "לכבות" כאב, לא תהיה כל מוטיבציה למשוך את היד מהאש אלא במישור האינטלקטי).

כלומר הסכנה היא אושר לאנשים שבמצבם, עדיף שלא יהיו מאושרים: כדאי שיפעלו לשיפור מצבם. הקצנה של הסכנה היא "סומה", אותו סופר-פרוזק מ"עולם חדש מופלא" של האקסלי.

ולמרות כל הסכנות, קשה לי לחשוב על משהו רע בתרופה שתפתור בעיות מנטליות שונות; הסיכון נעוץ בשימוש לא הולם. ובוודאי שאין כל רע בתרופה הפותרת בעיות מנטליות הפוגעות בחברה (למשל, גלולות לדיכוי יצר, שאנסים רבים ישמחו למעשה לצרוך על בסיס קבוע, משום שהם מודעים לכך שהם סובלים מבעיה הגורמת להם לאנוס – אבל אינם מסוגלים לכבוש את יצרם, והיו שמחים לעזרה "כימית").
all the lonely people 2078
מבדידות האנשים הופכים קשים
מעטים יוצאים ממנה נשכרים
יש הפוחד מהדממה
יש המגלה בה נשמה
(יונתן גפן)

הדכאון הוא תוצאה של בדידות, למשל, אתה אומר. אם ניקח כדור נגד הדכאון, לא נרצה לצאת מהבדידות, וזו כבר סכנה.

אבל מעבר למצוקה הנפשית (שאולי היא מורכבת יותר מדכאון), מה הבעיה בבדידות? שמא תאמר (אני מריח דבר כזה בא) שמיליוני שנות אבולוציה ציידו אותנו בתמריץ להמנע מבדידות, כי חיות (בסדר בסדר, גנים שגרמו לחיות הנושאות אותם) שהתקבצו בחברה הצליחו יותר.

ראשית, אני די מפקפק בהסבר אבולוציוני כזה לדיכאון, ספציפית. אני בספק אם נטייתם הטבעית של בני אדם מדוכאים היא לחפש חברה - קשר כזה הוא תוצאה של חשיבה מודעת, אפילו של ההגות הפסיכולוגית פרויד ואילך, ודי מותנה, אני חושב, בתקשורת לשונית - כל אלו לא כל כך היו שם כשמיליוני שנות אבולוציה השתוללו בשטח.

אבל לא זה העניין. אני באסכולה (שהתבטאה כמה פעמים בדיון "פינג-פונג צמחונות") שגורסת שאנו לא חייבים כלום לקיסרית אבולוציה, ומותר לנו להמציא לנו מוסר (או סתם להחליט מה לעשות) בלי להתחשב במה היא חשבה שטוב לגנים שלנו, ירום הודם, ואפילו בלי להתחשב במה *לדעתנו* טוב לגנים שלנו.

אני חושב שאני גם יודע מה אתה הולך לטעון עכשיו, אבל נשמע...
all the lonely people 2083
כיוון שברור כבר שניתן לשנות את אופיו של האדם בעזרת סמים, אולי נוכל לסגור את בתי הסוהר ולבטל את מערכת בתי המשפט הפלילי.
מי שפשע, פשוט סובל מבעיה כימית שניתן לפתור אותה בקלות ולשלוח את הפצינט הביתה.
רוצח אינו אדם נורמלי, הוא סובל מבעיות נפשיות ולכן הוא קרבן שזקוק לטיפול. אין צורך לכלאו, זריקה קטנה והביתה.

ומה במשור הדתי? אם בן אדם מחלל בשבת, יבלע שני שבתומיצין וינגן בכינור ויפה שעה אחת קודם.
ברוך
שתי טבליות מוסר, לקחת בוקר וערב 2094
מה שאתה אומר הוא אכן סוגיה מורכבת. אני לא מתיימר לבטל אותה בהינף קולמוס. ובכל זאת, תשובה חלקית.
אני מבין שאתה מנסה לעשות לטענה שלי רדוקציה לאבסורד. אז אני אנסה להשיב לך באותה מטבע. אם היית יכול בעזרת זריקה לטפל בפושע עוד *לפני* שפשע, לא היית עושה זאת? למנוע רצח או אונס?
יש לזכור שבמקרים רבים פשעים הם תוצאה (גם) של תנאים חברתיים: מישהו הוא עני, ושוד הוא הדרך שלו להישרד. נניח שתמצא יום אחד (והבה נזכור שאנחנו עדיין די רחוקים מזה) גלולה שתמנע ממנו את היצר לשדוד - הוא עדיין נשאר עני (ברוח ההערה של טל כהן).
אבל אונס הוא באמת דוגמה טובה יותר. שוב, מה עדיף: לכלוא את האנס, או למנוע ממנו מראש לאנוס? אבל כאן אנחנו נכנסים לסוגיה באמת קשה, האם יהיה זה מוסרי לכפות על אדם טיפול נפשי לשינוי אופיו, ובאילו מקרים.

באשר למישור הדתי: גם כאן אתה רומז לכפיית "טיפול". במאמר שלי לא נכנסתי לזה בכלל. אין לי בעיה עם יהודי דתי, שרוצה, באופן מושכל, לשמור על השבת, אבל יצרו גובר עליו, נאמר, והוא מחליט לקחת שבתומיצין.
יש לי כמובן בעיה עם מצב שבו החברה תכפה דבר כזה. אבל זה יבוא בוודאי רק אחרי שיהיה חוק (במובן הישן והטוב, עם כלא וכל זה) נגד חילול שבת, והבעיה שלי מתחילה כבר עם *זה*.
all the lonely people 2086
אני אמרתי שיש משהו רע בבדידות (או בדיכאון, לצורך העניין)?

הטענה שלי הייתה פשוט שלעיתים, תחושות הם סימנים לגבי בעיה חיצונית, שניתן לפתור. לא תמיד *צריך* לפתור את הבעיה החיצונית: לפעמים כדאי לרמוס את התחושה, וזהו.

ייתכן, אגב, שלעיתים פתרון הסימפטום יפתור גם את הבעיה... "אושר פראי של ג'ונגל" – כדי לצאת מהדיכאון – יהפוך את המשתמש לחברותי יותר (חלק מתחושת האושר) ואולי כך הוא ישבור את מעגל הבדידות שלו.

בכל אופן, הצירוף דיכאון/בדידות היה רק דוגמה. צירופים נוספים: עייפות/חוסר שינה; פחד/אתה נמצא באמצע הארלם, בלילה; חשש בלתי מוסבר/שכחת להדליק את האור כשנכנסת לבית; וכו'.
all the lonely people 2095
אני נכנע. אתה צודק לחלוטין.
all the lonely people 113852
<דיסקליימר רמיזה מינית>
סיפרו לי שפעם על השער האחורי של "העיר" היה קטע: "מבדידות האנשים הופכים קשים. בואי, תרגישי."
</דיסקליימר רמיזה מינית>
Comfortably Numb 2089
רגע, ומה ההבדל בין התרופות שאתה מדבר עליהן לבין סמים, שאפשר לקנות אצל הפושר השכונתי הקרוב, בלי הפניה מהרופא? חוץ מפלאשבקים אולי, זה נשמע לי דומה מאוד.

בכל מקרה, חומר כימי שמשפיע על מצב הרוח נשמע נחמד, אבל כמו שאומרת הפרסומת, "סמים
מוחקים את הבן-אדם", וזה יהיה אותו הדבר עם תרופות. ניקח למשל את השנאה התהומית שאני רוכש לצבא. אני לא בן-אדם שאוהב להרגיש שנאה, זה עושה לי רע, הרגש הזה. לו הייתי לוקח תרופה נגד שנאה, מצד אחד הייתי משרת בצבא בלי להרגיש רע כלפי הסביבה בה אני חי, אבל מצד שני אני חושב שהאופי שלי היה נמחץ, אחת ההגדרות לאופי שלי הייתה נמחקת, ולו הייתי יכול פשוט "למחוק" כל הרגשה רעה, לא היה נשאר הרבה ממה שבעצם מגדיר אותי, אז כן, הייתי הופך לזומבי שמח.

מה רע בזה? שלא הייתי מנסה לצאת מהסיבה לרגשות האלה, או שגם אם הייתי, לא הייתי מפיק מזה את הסיפור שבלהפתר מהן. ובעצם מה אנחנו אם לא האופי שלנו? הדרך בה אנו מגיבים לכל דבר?
Comfortably Numb 2092
אנחנו לא רק סכום מרכיבינו השליליים; אנחנו מורכבים גם מכמה דברים חיוביים... אהבות, ותשוקות, ורצונות, ותקוות... ואלו לעיתים רבות כן שונים מאדם לאדם (כשהם לא נקבעים ע"י פרסומאים, לפחות).
Comfortably Numb 2132
לא אמרתי שאנחנו סך מרכיבינו השליליים. אבל אם חושבים על זה, השליליים הם תוצאה של החיוביים; אהבה שמובילה לאכזבה ודכאון בגלל פרידה; תקווה שנתבדלה, רצונות לא פרקטיים... אבל ברגע שלא תוכל להרגיש רע, אפילו שבחרת בזה, וברור שלהרגיש רע זה משהו שאף-אחד לא רוצה, אתה לא תהיה מי שאתה.

ומה רע בזה? לא יודע. כל אחד יעשה את ההחלטה שלו, אם הוא אוהב את מי שהוא או לא, או אם הוא בכלל מכיר את עצמו (או היה רוצה להכיר) ויכול להחליט את זה. אישית, לא הייתי רוצה למחוק דברים שהופכים אותי למה שאני, אפילו שאני לא חושב שאני שיא השיאים.
שתי טבליות מוטיבציה, בוקר וערב 2097
אם בשאלה הראשונה שלך התכוונת לעשות לאבסורד את הטענה שלי, שתרופות-נפש הן לגיטימיות, אז אני זורק את השאלה שלך בחזרה אליך - מה באמת ההבדל? האם אתה בעד איסור בחוק על פרוזאק?
ותשובה עניינית: אכן קראתי במאמר ב"הארץ" לא מזמן, את הטענה (של תומכי לגליזציה של סמים קלים, מן הסתם) שההבדל בין מריחואנה לפרוזאק הוא פוליטי ו/או מסחרי בלבד. נראה לי שאני מסכים. כלומר, כן, אני בעד לגליזציה של סמים קלים.

באשר להמשך הטענה שלך: יש בזה משהו. כמו עם תגובתו של ברוך קודם, איני מתיימר לפטור אותה בקלות. אני מצטרף לתשובה של טל, אבל התחושה שלי היא שזו אינה תשובה מלאה ופסקנית.
הצגת יפה את הדילמה: האם לקחת כדור נגד השנאה שלך לצבא? תשובתי - איך שאתה רוצה. תתלבט. זה בעיני חיובי, עצם זה שיש לך את האפשרות. אגב - אם *החלטת* מרצונך החופשי לקחת כדור כזה, האמנם אפשר לומר שנמחק לך האופי?
שאלה אחרת היא, אם תוכל המדינה *לחייב* אותך לקחת כדור מוטיבציה כזה, למען טובת הכלל (מה שיתן מובן חדש למילה "מורעל")? על זה כבר רמז ברוך למעלה, וקצת עניתי לו.
שתי טבליות מוטיבציה, בוקר וערב 2102
נקודת התורפה בטיעון שלך, היא שהפרוזק אינו "חוקי". לא ניתן לגשת לבית המרקחת השכונתי ולקנות פרוזק, לא ניתן לייצר חטיפי שוקו-זק ("תחליף הסקס שמשמח יותר מהמקור!"),ובעצם לא ממש ניתן להשיג פרוזק, בלי מרשם מרופא, וזאת בניגוד גמור למריחואנה או סמים קלים אחרים, שמיועדים לשימושים חברתיים (כמו אלכוהול) ולא רפואיים (כמו אנטיביוטיקה).

מה גורם לך לחשוב שבאיזה שהוא שלב יותרו תרופות הנפש למסחר חופשי? אין שום פסול בחיסול העמדת הפנים המבישה הקרויה פסיכואנליזה למען תחליף רפואי אמיתי, שיפתור את הבעיות במקום לנסות לדבר עליהן. בעולם אידיאלי, הפסיכותרפיה תאבד את ערכה כפרקטיקה רפואית, ותמצא את מקומה הראוי כתעסוקה לשעות הפנאי.
חופשי חופשי, אך נפשי 2121
אבל הפרוזאק כן חוקי - *מותר* לרופא לרשום אותו, ואז אתה כן יכול לרכוש אותו בבית המרקחת. בניגוד (עדיין) למריחואנה.
נכון, הוא לא ניתן לצריכה חופשית. אבל כן, אני מנחש שבאיזה שהוא שלב יותרו תרופות הנפש למסחר חופשי.
מה גורם לי לחשוב כך?
ישנן כיום תרופות הניתנות לצריכה חופשית - נגד כאב ראש, נגד צרבת, ועוד ועוד. יתרה מזו - בין שתי הקטגוריות, תרופות המצריכות מרשם רופא ואלו שלא, ישנה תנועה, אמנם מוגבלת - אבל בכיוון אחד. למשל, "זובירקס" נגד הרפס-שפתיים, שלאחרונה הותר לשימוש ללא מרשם.

אם כן, מה הם הקריטריונים לשחרור תרופה לחופשי? ככל שאני מבין:

א) המשתמש הפוטנציאלי יכול בקלות יחסית לאבחן לבד את הבעיה שהתרופה באה לענות עליה.
ב) הבעיה הזו לא מצריכה טיפול מעבר לאותה תרופה (או לחילופין, הרפואה לא יודעת לטפל בה מעבר לכך - ע"ע כאבי ראש).
ג) אין לה תופעות לוואי מסוכנות, או שאם יש כאלה אז הן בסבירות מאוד מאוד נמוכה.

נראה לי שתרופות הנפש צועדות מהר אבל בטוח לענות על שלושה הקריטריונים האלו.
זהו עצם הענין 2128
ופה קבור הכלב. תרופות הנפש, או לדוגמא קונקרטית, הפרוזק, הן דווקא כן בעלות תופעת לוואי חמורה במיוחד - יצירת תלות. אין שום אפשרות לפתרון הבעיה בעתיד, מאחר והתלות נובעת מכך שכשמפסיקים לקחת את התרופה, נכנסים (שוב?) לדיכאון, או בכל מקרה לחוסר איזון כללי. במקרה כזה, בניגוד לאקמול, אסור לאפשר לכל הדיוט לקחת את התרופה מתי שמתחשק לו ובאיזה מינון שמתחשק לו, מאחר והתוצאה תהיה התמכרות שאינה נופלת מהתמכרות להירואין.
הרואין, פרוזאק, אקמול 2137
אולי, ואולי לא.
הבה נזכור קודם כל, שהרואין, חוץ מלמכר, גם מרעיל את הגוף, ואם אינני טועה גורם (בהכרח?) למוות למי שאינו מנסה להיגמל, ואם לא אז לחיים של תלות מוחלטת בזולת (ברמה של להשיג אוכל, למשל). אין סיבה לחשוב שפרוזאק הוא כזה, או יהיה כזה.

אתה בעצם אומר, אם אינני טועה, שאם אני לוקח פרוזאק, למרות שאינני מדוכא "באמת", הרי שלכשאפסיק, אכנס לדכאון. אם אתה צודק, אז כנראה שהפרוזאק אכן אינו מתאים לשיווק חופשי. נניח שאתה צודק (אין לי מידע ספציפי) - האם זו תכונה אינהרנטית של תרופות נפש? למה זה *לא* יכול להיות כמו אקמול - הרי לא כל מי שלוקח אקמול נכנס מייד למצב של כאב ראש כרוני?!
''פרוזק שיק'' 2142
בעצמך ציטטת במאמר המקורי את הדוקטורית הטובה שתארה את ה''נפילה'' שחוותה כשהפסיקה את השימוש בפרוזק. מכורים להרואין סובלים במהלך הגמילה בעיקר מאחר ומערכת העצבים שלהם סופגת ''כאב'' מכל גירוי שהוא, רוח ה''מצליפה'' בגופם, אור ''מסנוור'' ומכאיב, העומס הבלתי נסבל של משקל גופם, וכן הלאה.
אין שום סיבה להניח שהתמכרות לפרוזק לא תוביל למצב דומה, במישור הנפשי. וגם אם לא תהיה גמילה של ממש מהחומר, הרי שההתמכרות הפסיכולוגית אליו תספיק כדי להפוך אותו לחומר מסוכן, לא פחות מסיגריות (ואני מקווה שברור לכולם שלו היה יוצא המוצר הנ''ל לשוק היום, כשהשפעותיו ידועות, הזעקה הציבורית היתה מחרישת אזניים) למשל, והרבה יותר מאלכוהול.
גמילות עצבים 2152
כותבת המאמר לא תיארה "נפילה" כשהפסיקה את השימוש בפרוזאק; היא תיארה חזרה למצבה הלא-קל לפני שהתחילה לקחת אותו.
זה דומה יותר למי שסובל מלחץ-דם גבוה ונוטל תרופות לאיזונו. אם יפסיק לקחת את התרופות, יעלה לחץ הדם חזרה. זה כמובן לא נימוק תקף נגד תרופות כאלו.
(כמובן, תרופות ללחץ-דם ניתנות רק במרשם רופא; כמובן, הסיבה היא שאדם בריא הנוטל אותן, אפילו במינון קטן, יגרום לעצמו נזק קשה, ולא מדובר בכך ש"יתמכר, ולאחר שיפסיק לקחת את התרופות יקבל לחץ-דם גבוה").

ואכן, רופאיה של הכותבת המליצו לה להמשיך לקחת פרוזאק. לעומת זאת, שום רופא אחראי לא ימליץ לאדם מכור להרואין להמשיך לצרוך אותו.
גמילות עצבים 2154
כנראה שאתה צודק. אבל בלי קשר - האם דיכאון הוא מצב בינארי? או שאולי הוא מצב יחסי? מה שבטוח, הוא שהדיכאון מטפח את עצמו ומתגבר אם נותנים לו להשאר כפי שהוא. בן אדם בריא שיקח פרוזק אולי לא יושפע כלל מהתרופה, ואולי כן יושפע. אך אם הוא יושפע מהתרופה, הרי שהפסקת נטילתה תדכא אותו בכל זאת (באופן יחסי) ותגרום לו למוטיבציה לקחת את התרופה שוב. זהו מהלך המחשבה שהוביל אותי לחשוב שהפרוזק וממשיכי דרכו אכן כן ממכרים. לעומת זאת, אם אני טועה בדרך (סביר, אין לי שום מידע מדעי בנושא), אז אין שום בעיה לערוך מסיבות פרוזק פרועות כל יום שישי במיטב מועדוני ישראל.
הרואין, פרוזאק, אקמול 2145
יתקנו אותי הרופאים בקהל אם אני טועה, אבל צריכה מוגזמת של אקמול יכולה לפתח תלות.
שתי טבליות מוטיבציה, בוקר וערב 2133
לא התכוונתי לעשות אבסורד, נופ. אני בעד הרשאת פרוזאק וגם סמים קלים בחוק. כל עוד הבן-אדם יודע מה הוא לוקח, והוא מחליט לעשות את זה בראש צלול (וזה לא מזיק לאף-אחד), אני בעד. אם זה עוזר לו, אז בכלל.

לדעתי, אם מישהו החליט לקחת כדור שמשפיע על התגובות הנפשיות שלו, הוא בהחלט מוחק לעצמו את האופי, לפחות בזמן ההשפעה של הכדור. זה דומה ללהיות שיכור, כשאתה ביודעין מוותר על יכולת השליטה המוטורית שלך (ועל חוש ההומור, לפעמים...), רק שכאן זה השליטה הנפשית. זה סוג אחר של שליטה, שיותר קשה לוותר עליו אם רוצים.

אם המדינה הייתה יכולה לתת לי כדור מוטיבציה, למען טובת הכלל, די ברור שהמדינה הייתה נדפקת טוטאלית. נראה לי שקוראים לזה ''דיקטטורה'', או ''פאשיזם''. רק שבמקרה הזה מדובר על כדורים אחרים.
הפרופיל הנפשי לאן 2136
יפה דרשת. גם כאן, וגם בתגובתך למעלה, לטל. קשה לי ממש לחלוק עליך, אבל הרשה לי רגע בכל-זאת לנסות להקשות עליך. אתה טוען שתרופות נפש, או סמים קלים (וקשים) משנים אותך, הופכים אותך למשהו אחר ממה שאתה.

נדמה לי שאתה מתייחס לאישיות שלך כמשהו נתון, אפילו קבוע, ואז אתה תוהה אם לשנות אותו או לא. אבל לדעתי, כמעט כל מה שאתה עושה משנה את האישיות שלך, במידה זו או אחרת. דווקא כמה מהדברים היותר יפים שאנשים עושים, מהדברים שנותנים טעם לחיים, משנים אולי במידה רבה יותר.
כשאתה לומד משהו, בין בלימודים אקדמיים ובין "סתם" מספר ש"שינה את חייך", אתה נהיה, לפחות קצת, מישהו אחר (ובמובן זה, כל חיינו אנחנו משתנים כל הזמן). כשאתה חושף את עצמך ליצירת אמנות - בעצם, למה "אתה", כש*אני* שומע מוזיקה אהובה, ולדקות ארוכות מתמסר לה כליל, במידה רבה אני מאבד את עצמי לחלוטין לפרק זמן זה. העושה מדיטציה, מטרתו להשיל מעצמו את "האני". ואולי יותר מכל, כאשר אתה מתאהב...

נכון שלעתים קרובות אכזבות ומצוקות הן חלק מטעם החיים. בסוף רשימתי רמזתי שאולי, אם יום אחד תהיה לנו שליטה באמת עדינה על מצבי רוחנו, נבחר לעתים במצב-רוח "רע" - עגמומי, או שמא עצבני - בעצם לא נגדיר אותו כ"רע".
אני יכול לדמות זאת לשתיית קפה מר, או אוכל חריף מאוד, שכמעט שום אדם בטעימה ראשונה, אינסטינקטיבית, לא ימצא אותם טעימים - ובכל זאת אנשים רבים, לאחר שהסתגלו לטעם, מוצאים בו עונג - ברמה אולי גבוהה יותר מ"סתם" מיץ פטל מתוק. כך אולי גם עם סוגים מסויימים של מוזיקה (שאהובים עלי אישית).

אבל אלה, כאמור, הרהורים שאני בעצמי לא משוכנע בהם. יכול להיות שעצם היכולת לשנות את נפשותנו ואישיותנו באופן קל, מתוכנן וצפוי מראש, תוציא חלק מהקסם שבעניין. יכול מאוד להיות שבאמת נפסיד משהו כאשר האכזבות, הכאבים והצער בחיינו כבר לא יהיו חלק מסיפור חיינו, אלא, אם בכלל, מין טריפים, "הפסקות מצב-רוח" או "חטיפי נפש" מדודים.
שובו של אורגן הנפש 2138
בהערת אגב, הייתי ממליץ לכל המעוניינים בהשלכות של אמצעים לקביעה מלאכותית של מצב הרוח לקרוא בספריו של פיליפ ק. דיק, וביחוד "Do Androids Dream of Electric Sheep" (שעל פיו נעשה הסרט Blade Runner, ושאף תורגם לעברית זה לא מכבר). בספר זה מתואר מכשיר המשנה את מצב הרוח ע"פ קביעה מראש, ואשתו של הגיבור אכן בוחרת, כמאמר י. ניר, במצבי רוח לא שמחים במיוחד. נסו ותיהנו.
הפסיכולוג תולה את הנעליים 2098
התרופות הפסיכיאטריות בימינו נועדו לטפל במצבים פתולוגיים במוחו של האדם. הכיוון של מהתרופה למחלה מוטעה, התרופות לא יצרו את המחלות וספק אם עוזרים לאיבחונם.
למה ליתיום משפיע על חולים מאנים דיפרסבים היא שאלה שהמדע לא מצא לה עדיין תשובה, אך אין ספק כי התרופה יעילה מאוד. תרופות רבות התגלו במקרה תרופה נגד התקרחות היתה במקור תרופה לטיפול בלחץ דם... גידול השיער הוא רק תופעת לוואי. העובדה שאיננו מכירים את דרך פעולתה של תרופה אינה הופכת את התרופה לפסולה. ובאותו משקל מי שמוצא חורים בדרוויניזם אינו מוכיח בכך שיש אלוהים.

נחזור לתרופות, התרופות הפסיכיאטריות שמופצות היום וגורמות לשינוי במצב הנפשי נועדו לטפל המחלות בדרך כלל לתקופה ארוכה, תופעות הלוואי של התרופות הללו חריפות מאוד וקשות לטיפול. התרופות האחרות נקראות "סמים" והשפעתם קצרה ( במידה ואינם גורמים להדרדרות במצבו הנפשי הכללי של המשתמש ).

האם המחר צופן לנו תרופות שיתגברו על בישנות, פחד, שנאה וכיו"ב??? קשה לי לראות תרופות כאלה נכנסות ל"סל הבריאות" או לשימוש יומיומי. האם נהפוך למאושרים יותר? אולי כן ואולי אין בכך פסול. האם נהפוך לדומים יותר האם ימחק ה "אופי " שלנו. השימוש הנרחב ב"סמים" מעיד על כך שאיננו חוששים משינוי במצב רוחנו באמצעים כימיים.

אותן תרופות יהפכו את הפסיכולוג למקצוע אנרכוניסטי כמו שהשעונים הדיגיטליים והחשמליים רוקנו מתוכן את מקצועו של השען וכמו שנעלי ההתעמלות פגעו בפרנסתו של הסנדלר. עלות יצור נמוכה של מוצרים תחליפיים פגעה בפרנסתו של מתקן הטוסטרים...
האם נהיה מוכנים לשלם 1000 עד 2000 שקלים בחודש לפסיכולוג כאשר כדור קטן בשקלים ספורים יתן תוצאה אפקטיבית יותר?

הדימוי הנמוך של "סמים" וכדורים פסיכיאטרים וחוסר היכולת שלנו להבין כיצד הם פועלים משאיר את הנ"ל ב"ליגה השניה" אבל יותר ויותר אנשים עושים את החשבון הפשוט ונעזרים באותם כדורים.

ובקיצור אם אתה פסיכולוג - כדאי לך לדאוג, לדאוג מאוד.
Just adding a link 10251
To the discussion:
http://www.hedweb.com/

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים