בעלי עבדים היינו 151
מאמרה של אביבה אבירם, "הים השחור", מזכיר לנו את אחד הפרקים האפלים בתולדות המערב: ספינות העבדים האפריקאיים שזרמו לאמריקה. וזוהי רק התחלה של דיון נוקב במה שהיינו, ומה שאולי עדיין הננו, והיינו מעדיפים לשכוח.
מאמר אחרון מתוך שלושה בעקבות מוסף האלף של "ניו־יורק טיימס" ו"הארץ".


מאמר זה, תרומה ישראלית למוסף, הוא בעיני אחת מגולות הכותרת שלו. מבחינת "נפח", הוא מוקדש כמעט כולו לתיאורי זוועה של מסעות אניות העבדים מאפריקה לאמריקה, ודי בכך כדי לטלטל ולזעזע. כולנו יודעים שהייתה עבדות, וכמה זה היה נורא וכל זה, אבל משום מה דומני שמזכירים את זה פחות מזוועות אחרות בהיסטוריה. רק נזכיר שמדובר באנשים שנחטפו ממקום מושבם, הועלו לספינות בצפיפות איומה, ועשו את המסע לאמריקה, שם הם נמכרו, כאשר בדרך סבלו מרעב, צמא, מחלות, והתעללות אנשי הצוות. דווקא נעשו מאמצים להשאיר אותם בחיים, כמובן, כי רק כך היתה להם ערך כסחורה - אבל שום דבר מעבר לכך, וגם חייהם לא היו שווים יותר מדי. את החולים זרקו לעתים קרובות לים. כל זה נעשה במשך כמה מאות שנים, על־ידי חברות ממיטב מדינות אירופה, כולל דנמרק ושוודיה.

עוגן המאמר הוא סיפורו וספרו של אולודה אקיאנו, עבד שב-‏1756, בן 11, הובל באחת הספינות הללו, אך לבסוף קנה את חירותו (במובן הפשוט של "קנה"), השתלב (לפחות לכאורה) בחברה האנגלית, ואף כתב ספר בו הוא תיאר את חוויותיו. אבל המאמר שואב גם ממקורות רבים נוספים, ומפגין בקיאות מרשימה בנושא. אגב, על המחברת לא נמסר שום פרט - אם מישהו מהקוראים כאן יודע משהו, אני אשמח.

אבל המאמר חורג מעבר לתאורי בלהות. הוא מצייר היטב תמונה מזעזעת של הדה־הומניזציה של העבדים. כל התייחסות מעשית אליהם היא כאל סחורה. כך, למשל, עניין הביטוח - חברת הביטוח ביטחה את בעלי הספינות כנגד הריגת עבדים או השלכתם לים בעת מרד, אבל לא כנגד מותם ממחלה. לכן ניסו הצוותים לזרוק את החולים לים - עד שבית משפט קבע שאינם זכאים לביטוח על כך.

מצד שני, מביאה המחברת ציטוטים רבים של אירופאים מעורבים בעניין, למשל, מיומניהם של רבי־חובלים או רופאים מהספינות - שם ניתן לראות התייחסויות רבות המעידות על מודעות מלאה להיותם של העבדים בני־אדם, בעלי רגשות ונפש. כך חוזר לעתים קרובות המונח "האומללים המסכנים" - למשל, "נאלצתי כמה פעמים לצוות על שבירת שיני המסכנים האלה, מכיוון שהם לא היו מוכנים לפתוח את פיותיהם או להיענות לתחנוני לאכול". או הנימוק ההומני שהוצג להשלכת החולים לים, בכך שיהיה זה פחות אכזרי לעשות זאת למסכנים האומללים מאשר להניח להם לגסוס במשך ימים. גם צדו השני של אותה מטבע הופיע שם - הפולקלור הרווח של הצגת האפריקאים כמפלצות צמאות דם, בעלי נטיות קניבליות. כל נסיון מרד (והיו כאלה, חלקם אפילו מוצלחים) הוסבר באכזריות האיומה של העבדים.

המאמר חורג עוד מעבר לכך. מדי כמה משפטים זורקת המחברת, לרוב רק ברמז, קצה של הרהור במה שמעבר לסבל. בפסיכולוגיה של האירופאים, בצביעות האיומה שאיפשרה להם ליישב את היחס לעבדות עם מצפונם הנוצרי. אבחנותיה של אבירם חסרות רחמים: היא מראה כיצד אפילו אקיאנו, העבד שהשתחרר, אימץ בעצם כמה מהעקרונות שעמדו בבסיס השיטה שהביאה לשיעבודו. היא מכריחה את הקורא להרהר, שמא בעומקה של תודעתנו ושל תרבותנו לא מסתתר עדיין ים שחור.

בעצם המאמר עוסק אולי בגזענות. מבלי לפתח כמעט שום טיעון שלם בעניין זה, הוא מספק הרבה קצות־חוט, חומר למחשבה להרהורים בנושא.

בעיקר משך את תשומת לבי עניין אחד, שאבירם נוגעת בו ברמיזה־שברמיזה: "בכל תקופה היו אנשים שהתנגדו לעבדות בכל כוחם, ושבניגוד לדעה הנוחה והזולה על השד הגזעני הקטן הטמון בלב כולנו, הצליחו להיחלץ לפחות מרבות מהגזענויות הסמויות (של התקופה)". ובכן, כאן אני חולק עליה: אני חושב בדיוק שבלב כולנו, או רובנו המכריע, טמון שד גזעני. העובדה שיש מתנגדים לעבדות אינה מפריכה זאת - בעיני, ההיחלצות מהגזענות אינה אלא דיכוי השד. ולא, אני לא רואה בדעה הזו משהו נוח. אני מוצא אותה מאוד מאוד מטרידה. נכון, רבים חושבים שמה שהוא בטבענו הוא בוודאי בסדר - אך חשיבה זו היא בעיני אחד הכשלים המחשבתיים החמורים של ימינו.

נראה שמקובלת כיום האמירה, לפיה המאה ה-‏20 היא הנוראה בהיסטוריה (ראו למשל מאמרו של דובי קננגיסר, "הצביעו היטלר"). ייתכן שכך, ואין ברצוני לערוך טורניר מקאברי של אכזריות בין המאות. למאה ה-‏20 היתה, כמובן, השואה, והיו רציחות־עם אחרות, שלא לדבר על כך שעדיין יש עבדות בעולם. אבל לא הכל היה שחור.

השואה כה מזעזעת אותנו, לא רק בגלל עצם מותם של ששה מיליונים, אלא בגלל ההתיחסות לקורבנות ששללה במופגן את היותם בני אדם. בנקודה זו דומה העבדות לנאציזם. אמנם, לפי המחקרים המצוטטים במאמר מתו או נרצחו במסעות לאמריקה "רק" מיליון וחצי אפריקאים במשך ארבע־מאות שנה (מספר לא ידוע - כנראה אי־אלו מיליונים - מתו באפריקה עוד לפני שהועלו על הספינות). אבל הדה־הומניזציה דומה. העובדה שלא מתו יותר נובעת רק מהאינטרס של בעליהם בהשארת הסחורה בחיים.

ובהשוואה הזו, אני מרגיש שקצת השתפרנו. "אנחנו", קרי התודעה המערבית, שאני מרגיש את עצמי תוצר שלה, וחלק ממנה.

כדי לחולל את השואה היו צריכים הגרמנים לבעוט במוצהר בכל התרבות, המחשבה והמוסר המערביים והנוצריים. לעומתם, עוד במאה ה-‏19 ראה המיינסטרים של התרבות האירופית את העבדות כעניין נורמלי ונורמטיבי לחלוטין. כלומר, אילו הייתי אני חי באנגליה של אז הייתי אולי תומך בעבדות - ואם לא אני, אז משפחתי, וכמה מחברי הטובים ביותר.

אני חולק עם המחברת נטייה פסימית משהו באשר לטבע האנושי. נדמה לי שרק מיעוט מבין האנשים בחברה מהרהרים באופן ביקורתי במה מותר ומה אסור - מה מוסרי. שאר האנשים ינטו לקבל את הנורמה שמסביבם (גם אם באופן מנומק, לכאורה, שהרי גם דעת הרוב היא מנומקת). ה"קונצנזוס" הזה יכול להשתנות בדרכים שונות, למשל כתוצאה של זרמים הגותיים שמחלחלים "למטה" לציבור - וזה, לדעתי, מה שקרה ליחס לעבדות.

במאה שעברה ניכר, אם כן, קונצנזוס קצת יותר טוב מאשר בקודמותיה. התרבות הצליחה לרסן קצת את השד הגזעני. כמובן שהוא רחוק עדיין מחיסול, ואפילו אינו ממש רדום. עדיין יש למאה החדשה עבודה.

קישורים
הארץ
הניו־יורק טיימס
הצביעו היטלר - מאת דובי קננגיסר
סין אימנו, קונפוציוס אבינו - המאמר הראשון בסדרה
ליטר חלב, נייר טואלט, ושתי חפיסות מצב רוח טוב - המאמר השני בסדרה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

עבדות במאה ה-‏19 2381
באמצע המאה ה-‏19, עבדות התקיימה רק בשני מקומות בהם ישבו אירופאים, או אנשים ממוצא אירופי: דרום ארה"ב וברזיל. העבדות נתפסה, כבר אז, כדבר מתועב, אנטי אנושי. טום פיין דיבר וכתב נגד העבדות עוד במאה ה-‏18; האנגלים ביטלו את העבדות ב-‏1812, תוך פיצוי בעלי העבדים (פתרון שלדעתי, היה צריך לאמץ גם בארה"ב), ועבדים נמלטחם מדרום ארה"ב עשו את דרכם לקנדה הבריטית; קבוצות אבולושיוניסטיות בצפון סייעו בהברחת עבדים, ומושלי המדינות סירבו להחזיר עבדים; ואפילו הדרומיים עצמם התייחסו בבוז ובתיעוב לסוחרי העבדים. כמו שאמר לינקולן באחד מנאומיו (בטרם המלחמה): "אתם נותנים לילדיכם לשחק עם ילדי העבדים, אבל לא עם ילדיו של סוחר העבדים, שכן אתם רואים אותו כאדם שפל." וכמובן, ג'פרסון, בעל עבדים ששחרר את עבדיו בצוואתו, כתב, בעניין זה: "כאשר אני מהרהר בכך שאלוהים הוא אלוהי צדק, ושצדקתו לא תידום לעד, אני רועד למען ארצי."
עבדות במאה ה-‏19 28563
שלום
באותה תקופה במדינות הדרום (להזכירך ה Bible Belt), עיקר כלכלת המתיישבים היתה באופיה אגררית ונסמכה על גידולי מטעים וכותנה שדרשו מטבעם הרבה ידיים עובדות (הצורך הכלכלי/טכנולוגי).
מילים רבות יכולות להאמר על ההדיקות הדתית (הזרמים הפוריטניים, ווסאפים ואוונגליסטים) של המתיישבים במושבות האמריקאיות שללא ספק ראו בברית הישנה (דהינו בתנ"ך) כמקור של חוק אלוהי/עליון.
להבנתי כל הקוד האתי-מוסרי שלהם באותה תקופה ובמידה רבה עד ימינו (אמריקה היא אומה נוצרית-מאמינה בעיקרה) נמסך על שני מקורות משלימים: הברית הישנה והברית החדשה.
המתיישבים ראו בתנ"ך כדבר אלוהים שמרשה להם (בתור ממשיכיהם של בני ישראל לתפיסתם) לסחור בעבדים ולהיות בעלי עבדים.
אומנם, ראוי לומר שדיני התורה נהורים במונים רבים על פני התנאים ששררו בכלכלת סחר העבדים מהמאה ה 16 ועד המאה ה 19 (במובן של כלכלת העבד, תנאי מחיותו ושחרורו) אך עדיין הסימוכין ה"מוסריים" ומסגרת הבעלות הגיעו ללא ספק מהתנ"ך.
פעם שמעתי טענה, שאני לא יודע מה מידת הביסוס שלה, שחלקם של יהודים בסחר העבדים היה לא מועט. למישהו יש מידע על זה?
בברכה
2390
ראשית, אם אינני טועה, אביבה אבירם מגישה את התוכנית "בקריאה ראשונה" ביום שבת ב11:00-, בערוץ השני (בנוסף להיותה כותבת מאמרים קבועה בהארץ).

לגבי המאמר עצמו - היכולת לעצום עין אחת טבועה עמוק בכל אדם ואדם. כל תפיסת המציאות שלנו מבוססת על סינון מידע ועיבודו, והרחבת ההגדרה לסינון מידע שנוח לנו לראות ועיבודו למידע יפה יותר מתבקשת. לכן ישראל יכולה לראות בעצמה מדינת רווחה, אפילו שהיא כבר לא באמת כזו. לכן אני יכול לעבוד על מחשב ששוויו כמה אלפי שקלים בעוד יש אנשים במרחק של כמה קילומטרים ממני שקופאים מקור. לכן הנציג היחיד בעיתונות המרכזית המדבר על עינויי הפלסטינאים הוא גדעון לוי, וכל השאר מתעלמים: אם נסתכל בעצמנו ובעולם כמו שהם באמת, ולא כמו שנוח לנו, נראה שאנחנו מכוערים למדי.
הדבר נכון לאורך כל ההיסטוריה, אני מניח - היה נוח יותר לאירופאי הממוצע לחיות בתוך הבועה שלו ולא לנסות לחשוב מעבר לנוחות המיידית, כי למי יש זמן. לזכותו ניתן להגיד שהסטנדרטים המוסריים באותם הימים היו לצידו - והרי אין באמת מוסר אבסולוטי -, כך שבמידה רבה הוא היה הרבה פחות צבוע מאיתנו: לאירופאי במאה ה-‏18 היה ברור לחלוטין שהשחורים אינם באמת בני-אדם, כי המדענים שלו אמרו לו כך. לנו ברור לחלוטין שעצורי השב"כ הם בני-אדם, אבל אנחנו מעבירים חוקים לעינוים.

מה לעשות, כולנו בני-אדם.
אביבה אבירם, מאין ולאן? 2395
חוששני שהחלפת אותה עם אבירמה גולן. פובליציסטית מעולה כשלעצמה, שבין שאר מפעלותיה הייתה "הוד מעלתה" בשיר "פנקס הקטן" שביצע ששי קשת בעבר הרחוק. פריט טריוויה שמתחיל להיות נדוש, אבל עדיין מופלא.
במקרה של א. אבירם, ככל שעולה מהמאמר, מדובר כבר בשיעור קומה אינטלקטואלי נדיר, ולכן תהיתי למה לא שומעים עליה (ואותה) יותר מעל הבמות הציבוריות. נו, "הארץ", איזה במות ציבוריות כבר יש.

תמיד אכן הנחתי שהאירופאים ראו בשחורים לא-בני אדם; דווקא המאמר האמור גרם לי לפקפק בכך. ייתכן שהעניין עבר שינויים לאורך ארבע המאות של סחר העבדים, אבל בכל אופן היו אנשים, שהיו מעורבים בו באופן פעיל, והמאמר הביא ציטוטים שלהם שאני מתקשה להבין אותם אחרת - הם היו מודעים להיותם של השחורים בני-אדם. לעתים קרובות הם גם ראו את עצמם כעושים לשחורים טובה גדולה, בכך שהם מביאים אותם לחיק הנצרות והנאורות.
לא 2422
אביבה אבירם הייא לא כותבת קבועה ב''הארץ''. מגישת התוכנית בקריאה ראשונה שגם כותבת בהארץ ,אגב היא גם קולה של ''הוד מעלתה'' בביצוע המקורי של ''פינקס הקטן''. היא אבירמה גולן.
הקונצנזוס 2417
הזכרת את זה שהקונצנזוס בימינו הומני יותר, פחות טולרנטי למעשים לא-אנושיים כמו עבדות. הרבה מהשינוי הזה בדעת הציבור נבע מהשואה, ומפעולות זוועה אחרות - הן מהוות רף של אי-מוסריות שדברים מושווים אליהם, ומונעים, במידה זו או אחרת, חזרה לאותו מצב.

מעניין גם שהארועים שנחשבים הגרועים ביותר לרוב בוצעו ע"י הצד המפסיד במלחמה/קונפליקט, בעוד מעשים שבוצעו ע"י המנצחים - גם אם הם גרועים באותה מידה - פחות בולטים. אפשר לשער שאם גרמניה היתה מנצחת במלחמת העולם השנייה, השואה לא הייתה נתפסת כארוע זוועתי כמו שהיא נחשבת היום, גם ע"י חלקי העולם שלא קשורים ישירות לגרמניה.

(השראה: The Man in the High Castle, של Phillip K. Dick. ספר Alternate History, המתאר מצב בו כוחות הציר ניצחו במלחמת העולם השנייה, והעולם מחולק בין גרמניה ויפן.)
הקונצנזוס 2451
במצב כזה, גם השימוש שעשתה ארה''ב בנשק גרעיני היה זוכה לגינוי גדול הרבה יותר, והיה מוכר כאות קלון רציני (מעשיו של הצד המפסיד...)
מוסר של מנצחים? 2456
"הארועים שנחשבים הגרועים ביותר לרוב בוצעו ע"י הצד המפסיד..." - האם יש לך עוד דוגמה, חוץ מגרמניה ויפאן במלחמה"ע השניה? שם הרי, תסלח לי בוודאי על החד-צדדיות, *באמת*, *אוביקטיבית*, ביצעו היפאנים והגרמנים מעשים זוועתיים הרבה יותר מאלו של בעלות הברית. מזווית הראיה שלי היום, זה היה נכון גם אילו גרמניה ויפאן היו מנצחות. כמובן, אז אולי לא הייתי חי, ואולי לא היה נשאר מי שיחשוב שאלו היו זוועות (ומי שנשאר חי היה אולי נחשף לאינדוקטרינציה) - אבל מה זה מוכיח בדיוק? רק שמזל שהם הפסידו, וזה לא חידוש גדול.
במלחמת העולם הראשונה, לשם השוואה, נראה לי שהתפיסה המקובלת היא שהייתה די סימטריה בין הצדדים מבחינת שיטות הלחימה, למרות שצד אחד היה מנצח ברור. למיטב ידיעתי (יתקן אותי מי שיודע שאני טועה) דווקא הגרמנים השתמשו יותר (אולי רק הם) בנשק כימי, אבל ראה זה פלא - זאת נחשבת סתם עוד זוועה מזוועות המלחמה, ולא גורמת למלחמה להצטייר היסטורית כ"טובים מול רעים" (רק כ"טפשים מול מטומטמים").

אני מאוד מסכים איתך באשר להשפעתה החיובית של השואה על תודעתה המוסרית של האנושות - מין טיפול בהלם. אני חושב, למשל, שהמושג "פקודה בלתי-חוקית בעליל" נולד, לפחות בישראל, רק בזכות השואה.
מוסר של צדקנים 2517
על רקע הדוגמאות למעשים מזוויעים והויכוח לעיל - כיצד ניתן להסביר באופן כלשהו את המתואר בספר יהושוע, ואת השואה הקטנה שבצעו בני ישראל ביושבי ארץ כנען?
ההיתה זו מצווה?
האם היה זה רצון האל?
האם היה זה מעשה קדוש ונאצל?
או שמא היו ויהיו תמיד מעשיו של הצד האמור להפסיד בפוטנציה (עמלק, אדום וכ') חמורים ומזוויעים פי כמה ממעשיו של אותו גוי קדוש, אשר השכינה בחרתהו מכל העמים...
בברכה
א. מאן
ספרא וסייפא 2521
נקודה יפה העלית, כרגיל. אלא שהעובדה שבני עם נתון נוטים באופן די חזק לראות עצמם כצודקים בהיסטוריה היא ברורה (יש יוצאים מהכלל, בנסיבות מיוחדות).

השאלה המעניינת היא האם עמלק והכנענים נתפסים כרשעים (ויהושע כצדיק וגיבור) גם בעיני לא-יהודים, שאינם רואים עצמם כצאצאי צאן-מרעיתו של יהושע. ייתכן שכן, עקב השפעתו החזקה של המקרא (אותו כתבו יהודים) גם על לא-יהודים.

נותן משמעות חדשה לצירוף "עם הספר והחרב", הלא כך?

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים