האמירה האומנותית של השרוף 209
חיים צינוביץ', "השרוף", פגע בנקודה רגישה של העיתונות והתרבות הישראלית. הדעות על התרמית שלו חלוקות. "האייל הקורא" מביא, היום ומחר, שתי דעות מנוגדות. היום: ש. פוגל מעודד את צינוביץ' במלחמתו כנגד תרבות הרייטינג.

חיים צינוביץ' ,למי שקורא רק "יתד נאמן", התחזה לזמר נכה, שכל גופו נכווה ופלג גופו התחתון משותק. הוא "תפר" ביוגרפיה מדהימה של סבל, דמע, טרגדיות, טוב לב מזדמן ואמונה בכוחו של האדם. בנוסף לדידי הררי, שהשמיע את שיריו ב"רדיו ללא הפסקה", הוא זכה לאייטם בתוכניתה של יעל דן בגל"צ, ראיון מתוכנן אצל יאיר לפיד בערוץ השני, אייטם של "חברו הטוב" ב"חמש עם גדי סוקניק", ומעל הכל - כתבת שער במוסף "שבעה ימים" של "ידיעות אחרונות". כל אלו נועדו לשווק את סיפורו "סוחט הדמעות" כמקדם מכירות לדיסק שייצא בשבוע הבא. פרסום באתר האינטרנט "עניין מרכזי", חשף את ההתחזות, ויצר סיפור תקשורתי גדול אפילו יותר.

עיתונאים מרומים אינם מחזה יפה. גדי סוקניק ציין שמעתה "צינוביץ' שרוף באמת," יעל דן "מרגישה אידיוטית," וגדעון מרון, שראיין את "השרוף" לכתבה ב"שבעה ימים" וכל איש תקשורת שאזכר את שמו בקשר לפרשה ציין שהוא "כתב מעולה", הכה על חטא, כי סמך על המפיק יפרח מתנה ויחצ"ניו. מרון גם אמר שלמעשה, כיוון שההתייחסות לסיפור היתה כסיפור ולא כתחקיר, התאפשרה התרמית. צינוביץ' גילה את ערוותה של התקשורת, שמסוגלת לרומם ולהשפיל אנשים רק בשל הסיפור שסביבם והרצון למכור יותר בזכותו. צינוביץ', בראיון אצל יאיר לפיד, טען ש"המערכת שרפה אותי". למעשה, טענתו הייתה שהצבעוניות, שהייתה מנת חלקה של אישיותו הציבורית בשני תקליטיו, סיימה את תפקידה כגימיק, וכיוון שאין גימיק, לא התאפשר לו קיום כאמן. צינוביץ' טען שהתקשורת מנצלת בציניות את המזעזע לטובת המכירות, ומוחצת את מי שלא מתאים לה.

צינוביץ' גם הוכיח מעל לכל ספק את צדקת טענותיו. מי שפרוייקטים מוזיקליים שלו נכשלו בשנים האחרונות בצורה קבועה, הפך להיות מושמע, ויש להניח שאם לא הייתה נחשפת ההתחזות, היה הדיסק של השרוף נמכר בצורה טובה. ייתכן שאחרי ההתחזות הוא אפילו יימכר טוב יותר - את זאת נראה בעתיד. התקשורת התקשתה להביא אמנות לידיעת הקהל מבלי לטעון אותה בסיפור מזעזע. דוגמה נפלאה לעניין תזמן להקת "לולה" ואלבומה - "ימים של שקט". שיקום מי שמאמין שיש מפיק בארץ שיפיק ארבעה צעירים עם קולות לא מדהימים והרמוניות סבירות, שאף אחד מהם אינו מוזיקאי מקצועי וכתבו לבד כמעט את כל הטקסטים והלחנים. יותר מכך, "לולה" משדרת מסר שמקובל לראות כ"לא מסחרי" - אופטימיות מהולה בקורט הומור. ובכל זאת, "לולה" לא זאת בלבד שהופקו בחברה מיינסטרימית כ"הד־ארצי", אלא אף זכו למסע יחצ"נות שכלל ראיונות טלוויזיוניים וכתבה ב"שבעה ימים". וכל זאת למה? כיון שללולה היה גימיק בהסבה המקצועית שעשו חברי הלהקה שהנם מפורסמים בפני עצמם (אבי גרייניק, עידן אלתרמן וירדן בר־כוכבא, יוצאי "פלטפוס", ויסמין קדר, מכוכבי "פאזל"). חברי "לולה" כל־כך התקשו בניסיון ליצור יצירה אומנותית מנותקת מהיותם ידוענים בתחום ההומור, עד שלטעמי, השירים ההומוריסטיים הרבים שמכיל "ימים של שקט" מסמלים את חוסר הביטחון שלהם בזכות היצירה של האלבום כמנותק מהגימיק.

צינוביץ' הדגים כיצד לוקחים אלבום שהינו ניסוי מוזיקלי בשילוב בין רוק של שנות השבעים עם מוזיקה מזרחית, ולכן כמעט וחסר עניין למכונה השיווקית, ותוך ניצול ציני של סבל אנושי ושל רדיפת התקשורת אחר ניצול כזה, הופכים אותו להצלחה. יותר משיש אמירה אומנותית ב"שקר החן" (שוודאי שכאשר הוא מתחבר בתת מודע ל"סיפורו העצוב של הזמר", מקבל כוח יתר) יש בפרשת "השרוף" אמירה בוטה ביותר נגד התקשורת ונגד התרבות מבית היוצר של הערוץ השני. במקום להתרכז בעלבונם של העיתונאים שנפלו שולל, כדאי להפנות את תשומת הלב לאמירה הזו, שאני, בנאיביות, מקווה שאולי תזיז איזה מתג בראש הקפיטליסטי המשומן של אחד מברוני התקשורת.

מעל הכל, אמירתו הנכונה ולכן עצובה של גדי סוקניק - "עכשיו צינוביץ' באמת 'שרוף"'. הגענו למצב שעיתונאי הוא הקובע על עתידה של אמנות, ועושה זאת על־פי שיקוליו האישים (במקרה הרע יותר), או על־פי שאיפתו לתשומת הלב של הקהל בעזרת המכנה המשותף הנמוך ביותר (במקרה הרע). במקרה שלנו המכנה המשותף הנמוך ביותר היה המסחור של סבל אנושי.

צינוביץ' לימד את כולנו שיעור בתקשורת, גם אם ברמייה - האמירה האמנותית יכולה להשתמש לעיתים ברמייה, ודומני שמקרה דיוויד בואי המתחזה ומביים את מות דמותו הפיקטיבית יכול לשמש כהצדקה למקרה השרוף. מי שהיה מאחרי הפקת "השרוף", עסק במקביל בהפקת סרט דוקומנטרי שהיה אמור לחשוף את התרמית, ופרט זה מעיד על הכוונה האומנותית שבתרמית.

השידור בו הודה צינוביץ' רשמית, אצל יאיר לפיד, הסתיים בצינוביץ' מבצע את אחד משירי "השרוף" לבוש בבגדים רגילים - חף מהגלימות והכובעים שהיו מנת חלקו בעבר. מאחוריו ניגן אבי סינגולדה בגיטרה, וסימל בעיני את הכאב שבהשתלטות התקשורת על חיינו ועל התרבות הנמוכה שהא מכתיבה. סינגולדה ,אחד מנגני הגיטרה הטובים בארץ, נוהג להופיע בתוכנית הממוסחרת ביותר בטלוויזיה - תוכניתו של דודו טופז - בה כל דבר מלווה בגימיק, מיניות ופומפוזיות. מאחוריו, עומד ב"ראשון בבידור" צוות נגנים מהטובים בארץ, שכל תפקידו מתמצה לעיתים באות הפתיחה ובנגינה בהפסקת הפרסומות. צינוביץ' וסינגולה - שניים מקורבנות המסחור הבולטים. צינוביץ' חשף את המסחור הזה בכיעורו ומערומיו.
קישורים
עניין מרכזי - חשף ראשון את הפרשה
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

היזון חוזר 4468
בעיה ש"השרוף" עלה עליה יפה היא הבית ה"היזון החוזר" ברדיו: לוחקחים שיר ומחליטים שהוא "אופנתי" ומשמיעים אותו 500 פעם ביום. אח"כ כדי "לתת צ'אנס לשירים אחרים" עושים "תוכנית כבקשתך", אבל מה לעשות שהקהל שמע 500 פעם את אותו שיר ולכן זה מה שהוא מכיר, וכך אותו שיר מושמע עוד 500 פעם "לבקשת הקהל" וחוזר חלילה...
אני אישית כבר היתיאשתי מלקבל מוזיקה טובה בערוצים מסחריים. חבל על הזמן.
היזון חוזר 4494
מטבען, תחנות רדיו ממלכתיות ותחנות מסחריות גדולות לא משדרות מוזיקה שאינה בזרם המרכזי (למעט אולי תוכניות מסוימות שמוגדרות כתוכניות אלטרנטיבה) הבעיה בארץ היא שאין תחנות קטנות (חוץ מתחנות פירטיות חרדיות וערביות אם מישהו יכול לתקן אותי בעניין הזה אני אודה לו מעומק לבי). בתחילת שנות התשעים, לפני פרוץ הרדיו האזורי פעלו בארץ מספר תחנות פירטיות שסיפקו רדיו מצוין. לרוב היה מדובר בתחנות מתמחות כלומר תחנות שהקדישו את שידוריהן לסוגים מסוימים של מוזיקה, רוק, מזרחי וכו. (במיוחד זכורה לטובה תחנת גלי השרון ששידרה באזור הרצליה ורמת השרון) עם הזמן בעקבות הקמת ערוצי הרדיו המסחריים, הוגבר הפיקוח ונשארו רק תחנות ברשיון או תחנות בעלות לובי פוליטי.
לדעתי הבעיה העיקרית היא בעובדה שהזיכיונות עולים לבעלי התחנה הרבה כסף, במצב הזה התחנה מחויבת לריטינג גבוה כדי למנוע הפסדים. כדי להשיג ריטינג גבוה התחנה משמיעה מוזיקה שנעימה לרוב האנשים ונשמעת מוכרת וכך פגים סיכוייו של אומן מקורי ושונה להיות משודר ברדיו.
היזון חוזר 265299
נסה 88
היזון חוזר 265454
נסה 106.
תודה 265591
תודה 265604
אם "המודאג" זה אתה (ובעצם, גם אם לא, אבל אם גם אתה באותה בעיה) בינתיים כבר יש לך שתי תשובות (ברקת לוקחת בגדול, 106>88), סביר להניח שיהיו עוד. חבל על הזמן, נסה סורק תדרים.
תודה 265610
המודאג זה אני (שם המשפחה מופיע בכתובת הדוא"ל. מקום העבודה השתנה מאז).
בכל מקרה, את שתי התחנות אני מכיר ו 88 מתנגנת קבוע באוטו שלי אבל את האתר של 106 לא הכרתי ועל כך הודיתי לברקת.

סורק תדרים, זה מותר להשתמש בכזה דבר?
תודה 265614
זהו, שלא יהיו עוד. אלה שתי התחנות הראויות היחידות באזור המרכז. כל אחת ויתרונה: 88 ממוקדת יותר בקלאסיקות ובתוכניות אישיות, 106 לא משדרת פרסומות וגם לא חדשות.
תודה 265615
זה ב300% יותר תחנות ראויות מאשר באזור הגליל.
האם יש מוצא? 4471
אני מסכים עם כל מילה.
גם בתקשורת יש מי שמבינים שחיים צינוביץ לא ניסה להרויח כסף תוך ניצולם, גם אבל לא רק (ושיהיה לו לבריאות). עיינו בגליון סוף השבוע של "הארץ". את העיתון הזה קראו העיתונאים ומובילי התקשורת והתרבות בארץ (כולל ערוץ 2) והמסר האמנותי- תרבותי של "השרוף" הגיע גם אליהם.
אז מה עכשיו?
המבנה הכלכלי של התקשורת ההמונית ושל הרגלי הצריכה שלנו מכתיב תקשורת רודפת רייטינג בכל מחיר. למרבה הפלא גם במחיר האמת (מה כבר ההבדל בין "השרוף" לשקרים קטנים- שקר הוא שקר) וגם במחיר האיכות.
"השרוף" העמיד מראה מול התקשורת וחשף אותה במערומיה. יופי- ניצחון. החזרת להם. מגיע להם. אבל מה הפתרון?
כיצד לתקן את עיוותי התקשורת ההמונית?
העיתונות נחשפה כחובבנית 4481
לא בודקים שום דבר ומאפשרים להאכיל אותה בכל הסיפורים.

יש על זה כתבה נרחבת בישראל ניוז שווה לקרוא על כל השטיות שהתקשורת מאכילים אותנו

ויש שפ אפילו דוגמא ששיכת לימינו אלה

הפוסל, במומו פוסל 4513
רק רציתי לציין (בהנאה מרובה, אם כי סדיסטית משהו), כי דווקא הכתבה הנ''ל אינה קריאה כמעט לחלוטין - מגובבות בה דעות שונות, שנשמעות כאילו הורכבו מנאום של אחד מגיבורי תיקים באפלה.

ואם על כך ניתן לסלוח, ואף אם יש כמה נקודות למחשבה, היה נחמד אם הכתבה היתה מפוסקת כהלכה.
הכל מותר במלחמה, ו..במוזיקה? 4523
אתה כותב על כך שהתקשורת מנצלת את המזעזע לטובת המכירות, ומוכיח זאת בעזרת השמעותיו של הסינגל החדש של צינוביץ'.
אתה כותב כי צבעוניות אישיותו הציבורית של צינוביץ' היוותה לו את הגימיק, וכיוון שסיימה את תפקידה, לא התאפשר לו קיום כאמן.
ואתה צודק.
כי הגימיק, ששימש את צינוביץ ב"בפרוייקט הג'יברי", אכן אזל (מוקדם הרבה יותר משאתה מתאר, אגב). אותו גימיק, העניק לו השמעות בלתי פוסקות של "סוניה".
אבל הטריקים שידע התינוק בן השנה לעשות, לא מענינים את הקהל, אשר רואה מולו יצירת בחרות המשתמשת באותם טריקים עצמם. צינוביץ' הרגיש שרוף כי אזלו לו הכלים המוסריים להתמודדות עם קהל, שלא אוהב את המוזיקה שלו, ולכן פנה לכזב ולרמייה.

יכול באותה המידה לבוא אמן, משולל גימיקים (עברי לידר, למשל), כזה שנקטל בביקורות (שלמה ארצי, למשל), ולהצליח.
למה? כי הקהל אוהב אותו.
ובאותה המידה, יכול אומן ליצור תקליט אחד, והקהל יחבק אותו בשתי ידיו, ותקליט אחר, שייחשב כישלון צורב (יהודית רביץ, אחת הזמרות הפופולריות בארץ, שמכרה עותקים ספורים מתקליטה הקודם, "איזו מין ילדה")

נ.ב. - אבי גרייניק הוא אחד הכשרונות הבולטים במוזיקה בעיני. קלידן מוכשר, ובעל קול מקסים.לא הזדמן לי להאזין לאלבום של 'לולה' כולו, אבל ימים של שקט הוא שיר נפלא.
הגימיק של "לולה", אגב, לגיטמי, כי אין בו אלמנט שקרי. אולי היה צריך צינוביץ לפנות קודם לסטנד-אפ....
הכל מותר במלחמה, ו..במוזיקה? 4565
בא נעמיד דברים על דיוקם.
האמירה האומנותית היא במעשה ההתחזות ובתשומת הלב המוגזמת ביותר שקיבל צינוביץ.
אתה משוכנע שהמטרה של צינוביץ היתה המוזיקה ואני חולק עליך.האמירה הייתה בהתחפשות.

לגבי גריניק- אינני יודע למה אתה מתכוון ב"קלידן מחונן" אני לא ראיתי אותו מפגין משהו מיוחד בדיסק. בא נאמר שרמי קליינשטיין (אם כל כמה שאני לא מסמפטו( הוא קלידן טוב בהרבה ואני לא חושב שמיהו היה לוקח את קליינשטיין כ"נגן אולפן" (למעשה מבין *הזמרים* בארץ היחיד ששימש כנגן אולפן הוא יהודה פוליקר. כל השאר עשו זאת כחלק מלהקה או כמפיקים)כישרון מוזיקלי יוצא דופן הוא לא ממש תאור שהולם אותו, הוא מוזיקאי סביר ביותר ולא מעבר לכך. ואני שמעתי את כל הדיסק של לולה ויותר מפעם אחת.אם אתה מחפש מוזיקאים כישרוניים שלא עושים רעש תמצא זמן להאזין לאהרון רזאל
הכל מותר במלחמה, ו..במוזיקה? 4575
בעניין ''השרוף'' אני איתך, פוגל, כמו שכתבתי למעלה. רק אוסיף שאינני יודע את כשרות כוונותיו של צינוביץ ואין זה משנה בעיני. למעשה שעשה יש משמעות אמנותית- חברתית חשובה ואם לא צינוביץ- מישהו אחר היה צריך לעשות מעשה חכם זה. ויכול להיות שצינוביץ כלל לא התכון אליו- זה בכלל לא משנה.
אם כבר אתה מחלק ציונים למוסיקאים מחוננים תן כלים למי שלא מכירים אותם להתרשם מהם. תביא מוסיקה שהוציאו, אולי גם ניתוח של דרך היצירה. תביא נימוקים על מה זכו להיות ניתנים כדוגמה לכשרון.
וחוץ מזה- גדלים בארץ עוד מוסיקאים רבים כשרוניים ביותר שלא עושים רעש כי אין להם כסף והם מנודים מהתקשורת בשל איכות- יתר. צינוביץ, אם הוא כזה או לא, הביא אמנים אלה לביטוי בפרשיה האחרונה. אני ממליץ לך למצוא אותם (חפש מתחת לפנס).
הכל מותר במלחמה, ו..במוזיקה? 4578
צינוביץ' עצמו אינו מנכס לעצמו אמירה אומנותית כלשהי בתחום ההתחפשות - אל תעשה זאת בשבילו.

ובהקשר של לולה: בינתיים הזדמן לי לשמוע עוד שניים או שלושה שירים מאלבומם החדש. חשתי אכזבה מסוימת אמנם, מהמכלול, אבל הערתי בהקשר לאבי גרייניק נותרת בעינה, ואף מקבלת תוקף מחודש. הוא איש בעל יכולות ווקאליות מדהימות, ומהמעקב שלי אחר עבודתו המוזיקלית בסטנד-אפ, אני יכול לומר לך, שהוא האדם היחיד שמסוגל כיום להלחין שיר למערכון, שיכול ואף ראוי לעמוד בפני עצמו כשיר, במנותק מהמערכון.

אשמח לקבל, אגב, את המלצתך, אם רק תאמר לי מהו סגנון המוזיקה אותו מנגן אהרון רזאל, ומה שם הדיסק שלו, כדי שאוכל לרוכשו, אם אמצא לנכון לעשות כך.
הכל מותר במלחמה, ו..במוזיקה? 4587
שוב חזרנו לאותה נהקודת פתיחה : אתה טוען שאין אמירה אני טוען שיש.

לגבי אבי גרייניק- יש לו קול טוב ומדויק, ויכולת הלחנה שאולי היא פנומן בסטנד-אפ (מי בכלל מתייחס לפלטפוס וילדים סורגים כסטנד-אפ?) אבל לטעמי היא לא מספיק בשביל לסחוב דיסק.

אהרון רזאל הוא מוזיקאי צעיר , בעל תואר שני במוזיקולוגיה (הוא למד אצל אנדרה היידו- זה בר-אילן או ירושלים?)שיוצר הכל -רוק , ג'אז,ראגיי פופ וקצת סמבה. העניין שבגללו הוא לא מגיע לתודעה זה שהוא דתי ולכן המוזיקה שלו עוסקת הרבה בזווית הדתית (כלומר הוא מלחין פסוקים, אם כי הוא לא מלחין טקסטיים שיגרתיים אלא פסוקים שאף אחד לא חשב להלחין לפניכן)אבל ממספר נסיונות שהם אני וחברי השמענו אותו למוזיקאים לא דתיים הדעה הכוללת הצביעה על מורכבות רבה ועומק במוזיקה. אפשר להשיג את שני הדיסקים שלו "מים רבים" ו"סנה בוער" בחנויות של "מוזיקה חסידית" אם כי אין לו שום קשר לפריד-בןדוד ושאר הפופיסטים ולדוס-דאנסים. או לעיתים בחנויות לתשמישי קדושה שמחזיקות גם מוזיקה (כמו בחנויות של חב"ד)
אבל מה עם הנכים? 4572
מסכים לכל מה שנאמר לגבי התנהגותה הנלוזה של התקשורת.
צ'ינוביץ חשף את בכירי העיתונאים במערומיהם.
היתה בי שמחה לאיד כשהבנתי עד כמה ענק תקשורת כמו ידיעות אחרונות נחשף בשטחיותו העיתונאית (כתבת שער בשבעה ימים?!?!), כאשר סוקניק בשחצנותו המופגנת הרגילה קפץ על הסיפור ללא בדיקה מעמיקה (מהר מהר שערב חדש לא יקח לו את הסיפור). שתחנות הרדיו, משמשות כשופר של "מרכז מוסיקלי מצומצם" ודוחקות את השאר לשוליים הרחבים.
אבל הפריע לי משהו אחד לא קטן: איך הרגישו הנכים? איך הרגישו לאחר שאדם בריא השתמש במוגבולתם הכואבת חמען מטרותיו האמנותיות, צודקות ככל שיהיו, אבל השריפה שלו מבפנים אינה ברת השוואה לאותה שריפה של הנכים.
הנכים האמיתיים!
ומה עם סיפורים אחרים? 4669
מישהו חשב מה כל סיפור "השרוף" אומר על סיפורים אחרים שאמצעי התקשורת שיווקו?
העיתונות (ובמיוחד הכתובה) בישראל כבר מזמן לא מתייחסת לעצמה כ-"כלב השמירה של הדמוקרטיה" בלבד אלא נכסה לעצמה את הזכות להיות כלב השמירה של התרבות הישראלית ושל כל גוף שהוא בארץ.
נראה שהעיתונות עצמה חסינה לביקורת והעמידה את עצמה מעל לכל שאר הגופים במדינה (אפילו בפרשת נמרודי מידת ההתיחסות אליו כאל ברון תקשורת היתה פחותה למדי ועיקר ההתיחסות היתה כאל איש עסקים רב כוח והשפעה).
לאחר שהתפרסם סיפור "השרוף" התחלתי להרהר כמה סיפורים אחרים העיתונים "מכרו" לנו (ביודעין או שלא ביודעין) ומשוללים כל בסיס.
אט-אט אני מתחיל לחשוש שחלק גדול מהעיתונאים בארץ אינם טורחים לבדוק את אמיתות הסיפורים אשר "נשמעים להם מספיק טוב" (כדי למכור עיתון / לתמוך בעמדותיהם).
קצת מוגזם,טיפונת 7521
הייתי רוצה להעלות כמה נקודות:
א.הטענה שגדי סוקניק הוא הקובע מעתה טעם אומנותי-למיטב הבנתי כוונתו של סוקניק הייתה שצינוביץ שרוף מעתה כאמין.אדם שביצע תרמית תקשורת איננו יכול לחהשב כאמין מבחינת המידע שהוא מוסר.
ב.ה"היתר" לבצע תרמיות עיתונאיות-מדוע שפוליטיקאי לא יבצע תרמית שכזו על מנת להרוויח קולות.האם האמירה האומנותית מצדיקה הפרה של ערך דמוקרטי כ:חופש העיתונות?
קצת מוגזם,טיפונת 39375
מדוע תרמית היא הפרה של חופש העיתונות? חופש העיתונות הוא החופש לפרסם כל מה שאתה יודע. הוא לא החובה להגיד לעיתונאי את כל מה שאתה יודע, או את כל מה שהוא אמת. הוא אפילו לא החובה שלא לשקר.

(אהם, קצת באיחור, אני יודע, אבל זה מה יש).
כדאי למהר, לפני שייגמר 149511
מי שיזדרז לפתוח ערוץ 2 יוכל לראות את חיים צינוביץ' מתראיין אצל אילנה דיין. מומלץ!
כדאי למהר, לפני שייגמר 149520
ומי שלא הספיק, מדובר היה בתאומו השכמי.
כדאי למהר, לפני שייגמר 163798
וואללה איזה באסה רק עכשיו ראיתי את ההודעה

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים