Sing, לולה, Sing! 230
''מוזיקה עבורי היא מקצוע'', אומר אבי גרייניק בראיון לכבוד צאת אלבומה החדש של להקת לולה, ''ימים של שקט'', ומספר על המוזיקה שאחרי הסטנד-אפ.
בימי כתלמיד, נלקחנו פעם, כל השכבה, להצגה. את שמה אינני זוכר, אך זכרון אחד נחרט במוחי: אחת מהדמויות הראשיות שוחקה על־ידי עידן אלתרמן, והימים ימי גדולתה של פלטפוס. אלתרמן עלה לבמה לקול תשואות הקהל, והתחיל בביצוע תפקידו, לקול צחקוקיו. לא לקח לי הרבה זמן להבין שהוא לא מנסה להיות מצחיק. תפקידו היה דרמטי, אך כל מילה שאמר וכל תנועה שביצע גררו צחוקים מחברי לשכבה. גם אם לא הייתה טיפת הומור במעשיו, הקהל כפה עליו את תדמית המצחיקן. כשהבנתי מה קורה, יכולתי להבין את מצוקתו של אדם שהוא גם קומיקאי, אבל גם שחקן רציני. כשהכריזו אלטרמן ואבי גרייניק כי הם מפסיקים להופיע במסגרת "ילדים סורגים לאלוהים" ועוברים למוזיקה, הבנתי לליבם, אבל נראה לי מוזר שאדם יוותר כך על קריירה מצליחה. כשהזדמן לי לראיין את אבי גרייניק לכבוד צאת תקליטו החדש כחלק מלהקת לולה, רציתי לתהות על קנקנה של ההחלטה לנטוש את הסטנד־אפ ולעבור למוזיקה.

"אני זוכר ראיון שנערך מזמן איתך ועם עידן אלתרמן", אמרתי לאבי גרייניק במהלך הראיון שהעניק לי בדירתו בתל־אביב, "ובו טענתם שנמאס לכם, או שאתם רוצים להחליף את הקומדיה במשהו אחר."

גרייניק: הרבה פעמים זה איך שהעיתון מנסח את זה. נראה לי שזה נאמר בקונטקסט של המופע "ילדים סורגים לאלוהים", שמיצה את עצמו - המופע, אני מדגיש - זה היה מופע שעשינו במשך שבע שנים, ובאופן טבעי... זה כמו נגר שבונה שולחן, והשולחן שלו מאוד מצליח - אם הוא ירצה פתאום לעשות איזה שינוי בשולחן, הקליינטים יבואו ויגידו, היי, זה לא יפה כמו הקודם. אבל הוא מרגיש שזה נעשה כבר משהו תעשייתי, אז הוא עושה משהו גם בשביל הנפש, ואז זה מעגל - הוא עושה שינוי בשביל הנפש, ואז השולחן החדש יכול להצליח, ואז הוא ירצה שוב לשנות. זה דימוי קצת מורכב, אבל מה שאני מנסה להגיד זה שמשהו מיצה את עצמו, והייתי צריך משהו חדש, ליצור משהו חדש.

"ימים של שקט", אלבומה הטרי של להקת לולה (ירדן בר־כוכבא, יסמין קדר, אבי גרייניק ועידן אלתרמן), יצא לאוויר העולם לפני מספר שבועות, והפתיע אנשים רבים. השאלה המתבקשת היא - מה עושה חבורה של ארבעה שחקנים־קו־נטוי־קומיקאים שהיא קמה יום אחד בבוקר, ומחליטה לעשות תקליט?

גרייניק: קודם כל, לא החלטנו לעשות תקליט מיד, זה התחיל מתוך חזון של ירדן לראות את ארבעתנו על במה, ועניין אותנו לעשות מוזיקה. התחלנו לעבוד על בסיס של רצון לעבוד אחד עם השני, ועל בסיס שידענו שאנחנו רוצים לעשות מוזיקה. בהתחלה חשבנו אולי להופיע סתם בשביל הכיף עם קאוורים. כמובן שאם ארבעתנו היינו עושים קאוורים, זה היה בא בעטיפה אומנותית יותר, לא סתם לשיר את השירים, אבל בהתחלה לא חשבנו בכלל על חומר מקורי. זו הייתה אפשרות, אבל לא המטרה. כשהתחלנו לעבוד, זה פשוט קיבל את הצורה שלנו. הרבה פעמים אתה מתחיל לעבוד על משהו ויוצא משהו אחר, וזה מה שקרה. אנשים התחילו להביא חומר מקורי, וראינו שפתאום השאיפות שלנו התמקדו בעשיית דיסק. חומרים שאנחנו הבאנו לשיר, ומוסכמים על כולם, וזה מה שיצא.

למה דווקא מוזיקה?

גרייניק: זה היה ברור שכל אחד היה יכול לעשות בנפרד את הפרוייקטים שלו. למשל, מבחינה קומית, כל המאוויים שלי בתחום הקומי באים לידי ביטוי בעבודה שלי עם עידן. מאחר ותאטרון דרמטי לא רצינו לעשות ביחד, ומוזיקה כן רצינו לעשות ביחד... זה בער בכל אחד מאיתנו בנפרד, בצורה כזאת או אחרת. כבר המון המון שנים חיכיתי להזדמנות כזאת לעשות משהו מוזיקלי.

ארבעתכם התחלתם כקבוצה? יסמין לא מיוחסת בדרך כלל אל הקבוצה שלכם, של יוצאי פלטפוס.

גרייניק: כן, אבל זה לא היה קשור, זה התחיל אחרי פלטפוס.

מתי זה התחיל?

גרייניק: לפני שלוש שנים, בעצם.

שלוש שנים אתם עובדים על דיסק?

גרייניק: לפני שלוש שנים התחלנו להפגש, ואז יש איסוף חומר ועבודה ליד פסנתר ועיבודים קוליים, ואחרי שסיימנו את זה, היינו איזה שנה באולפן.

אנשים שמגשימים את החלומות שלהם

איך מגיב אמרגן כשהאווזה מטילת ביצי הזהב שלו באים אליו ואומרים לו "אנחנו רוצים לעשות תקליט"?

גרייניק: קודם כל, יאמר לזכות עמירם גרוס, המנהל האישי שלנו, שכשאמן בא ואומר שהוא רוצה להגשים חלום, אז הוא לא בא ויושב איתו על כמה זה עולה, אלא קודם כל עוזר לו להגשים את החלום, ואם בא מזה כסף - מה טוב. אבל גם בשבילו, בשביל עמירם גרוס, שהוא בעצם דומינו גרוס, זה היה מדליק, שהחבר'ה רוצים לעשות פרוייקט כזה.
מאחורי הדיסק הזה עמדו אנשים - דומינו גרוס, NMC, אי אפשר לעשות לבד. זה קודם כל מתחיל מהאמן, אבל האמן צריך עזרה מבחוץ. אני לא יכול להתעסק עם אלף ואחד דברים שלא קשורים לאמנות. דומינו גרוס זו הקרקע שעליה אנחנו מהלכים בקונטקסט הזה.

מבחינת חברות התקליטים - הקלה עליכם העובדה שאתם מפורסמים?

גרייניק: זו תשובה שאני לא יכול לתת לך אותה במדוייק, כי מצד אחד כן - התעניינו מה זה החבר'ה האלה, מה הם שרים. מצד שני, יש גם פן שלילי לשאלה הזאת - מה פתאום החבר'ה האלה גם שרים? אנשים מסויימים רואים את זה בצורה אחרת, כאילו זה תחביב שלנו. בשבילי זה בכלל לא תחביב - נכנסנו לזה בתור מקצוע. היחס הוא אמביוולנטי. יש אנשים שרואים בזה את מוטיב ההפתעה, ויש אנשים שמראש מתייחסים לזה כאל ארבעה קומיקאים שהחליטו גם לשיר. זו שאלה של התייחסות.

כן, אבל הדיסק שלכם הוא לא בדיוק מה שבדרך־כלל מופק בארץ...

גרייניק: כן, הוא רך יותר. תשמע, זה הראש המשותף של ארבעתנו.

אתה חושב שאם לא היה לכם את השם, הייתם מגיעים להוצאת דיסק? הייתה נכונות מצד חברת התקליטים להוציא דיסק כזה, או שהם הסכימו בגלל הגימיק האוטומטי שלכם?

גרייניק: אני לא יכול לענות על זה, מכיוון שאני לא חוזה את העתיד, אבל אני יכול להגיד לך שאם אנשים היו הולכים לעשות דיסק בנפרד או ביחד, אני לא יודע אם היו מגשימים להם את החלום, אבל אם הם היו עושים הכל כדי שהחלומות שלהם יתגשמו, והחומר שממנו קורצו האנשים שהיו בפרוייקט הזה הוא חומר של אנשים שמגשימים את החלומות שלהם בכל מקרה, בדרך עקיפה אני יכול להגיד שכן היינו מצליחים להוציא. אולי לא היה יוצא הדיסק הזה, אבל כן היה יוצא משהו.

יש תופעה של אנשים שבאים מהטלוויזיה שהופכים גם לזמרים - דנה דבורין ויעל בר־זהר, למשל, הוציאו דיסקים. איך אתה רואה את זה?

גרייניק: פעם אני שפטתי את זה בראיון עיתונאי, ואני די מצטער ששפטתי את זה, כי אני לא יודע, אני לא יכול להכנס לאנשים לנפש. אני רק רוצה להגיד שלדעתי, המוטיבציות שלנו בלולה הן לא עניין של להתפרש על כמה תחומים ולהיות "מולטימדיה". אנחנו באמת רצינו לעשות את הדיסק הזה. באמת יש לנו זיקה אמיתית למוזיקה טובה ויפה, וכבוד למילה. אנחנו לא כוכבי בידור שהחליטו גם לשיר.

אי אפשר לעטוף בדיסטורשנים

מה ההשפעות המוזיקליות עליכם?

גרייניק: חשוב לי להדגיש קודם שהדיסק של לולה הוא קומבינציה של ארבעה אנשים, כלומר - אם ירדן הייתה עושה דיסק זה היה יוצא דיסק אחר, ואם יסמין הייתה עושה דיסק זה היה יוצא דיסק אחר וכן הלאה. זה שיתוף בין ארבעה אנשים, שיצר מעין פשרה חיובית, כדי שזה ישמע כמו שזה נשמע. ההשפעות המוזיקליות שונות מאחד לשני, אבל אני יכול להגיד שאף אחד מאיתנו לא שומע רוק כבד, נגיד, זה די ברור.

האסוציאציה שלי ושל אחרים ששמעו את הדיסק הייתה "הכבש ה-‏16".

גרייניק: כן, בוא נגיד שאנחנו אוהבים דברים כאלה, אנחנו חבר'ה שאוהבים את הרכטרים ואת הכספיים, דברים כאלו, אלה הדברים שמדברים אלינו. אני חושב שאני מבין למה זה דומה, וגם צריך לזכור שבשנים האחרונות לא נעשה דיסק עם סאונד כזה, אז בגלל זה באופן אוטומטי הולכים לאחד הדברים האחרונים שנעשו עם feel כזה. אם תקליטים כאלה היו צצים כפטריות, אז פחות היו מייחסים את זה למשהו מהעבר, אבל באופן טבעי יותר נוח לקשר את זה עם כביכול הדברים האחרונים שנעשו בז'אנר הזה. אבל, לדוגמא, מעט מאוד תקליטי רוק מושווים לתקליטי רוק אחרים, כי תקליטי רוק יש המון. תקליטים עם סאונד MTV אתה תשמע המון, אז זה מתיש להשוות אותם למשהו אחר. אבל אותנו מיד היה ניתן לקשר עם הכבש ה-‏16 וגזוז ודברים כאלה, כי לא נעשו בשנים האחרונות הרבה דברים כאלה. אז באופן טבעי, הלכת לסוף שנות השבעים, תחילת השמונים.

זה לא רק הסאונד, זה גם המילים.

גרייניק: כן, כל האסוציאציות הרכות באופן יחסי... תראה, אנחנו גם ארבעה אנשים ששרים, בחלק מהמקרים בו זמנית. זה לא יכול להיות משהו אחר. אי אפשר לעטוף את זה עם דיסטורשנים. זה לא הז'אנר. אבל אני מסכים שזה דומה לכבש ה-‏16, קצת גזוזי. לא שהתכוונו, אבל בדיעבד זה דומה.



"אבל מה שהכי חורה לי, מה שמוציא לי את החשק לשחות, מה שמעלה לי את המים לראש, זה כשאני כבר באה, במקום לברך אותי - הם מזהירים את הציבור! עם לחן!" (מתוך "מדוזה")


המילים של הדיסק מתנדנדות בין ההומור, כמו "המדוזה", לבין שירי אהבה כמו "ימים של שקט" או "יותר קרובה הלילה". למה אין קו אחיד יותר?

גרייניק: אני חושב שהשירים לא מתנדנדים בתוך עצמם, השירים מתנדנדים בתוך הדיסק. בעניין הזה - זה מה שיצא. מכיוון שזה היה תהליך, במשך שלוש שנים, זה משקף את התהליך, ופחות יש קונספט אחד, אבל זה מה שעברנו. אם היינו להקה כמו כל הלהקות, שמראש היא בנויה לתקליט ועוד תקליט ועוד תקליט, אז היינו אומרים, בתקליט הזה נעשה ככה ובבא ככה, אבל פה, בדיסק הזה - אין מחר. אנחנו עושים בדיסק הזה את מה שאהבנו, ומה ששיקף את התהליך.

מה שיצרתם זה מה שהיה באותו רגע?

גרייניק: כן. מבחינה מסויימת התקליט הזה מאוד מוקפד ומאוד מופק, ומבחינה אחרת של בחירת החומר האמנותי, הוא מאוד משקף את הבחירה שלנו באותו הרגע. לא בנינו קונספט, לא הכנסנו את עצמנו לאיזושהי מסגרת מובנית, שהתקליט צריך להשמע כך וכך. פשוט שיר רדף שיר, החלטה רדפה החלטה.

היו דברים שנפסלו?

גרייניק: המון. תראה, לאולפן הגענו עם 18 שירים, כך שהיו עשרים ומשהו לפני שהגענו לשלב הזה. לא הקלטנו 18 שירים, אבל התחלנו להקליט 18 שירים, והחלטנו לא להמשיך עם חלק מהם, ולעשות אחרים.

איך הייתה חלוקת העבודה ביניכם?

גרייניק: קודם כל האנשים הביאו שירים, והעניין של בחירת השירים נעשה על ידי ארבעתנו. בדיסק, הקרדיט על הניהול האמנותי ניתן ללולה, זאת אומרת שבעניין הבחירה לא היה מנהיג אחד - לכולם הייתה זכות וטו. אם שלושה אהבו שיר והרביעי התנגד בתוקף, השיר לא נכנס. לא היה איש אחד שהחליט אם שיר יהיה או לא. אחרי שהחלטנו שאנחנו עובדים על שיר, התיישבנו סביב פסנתר, אני ניגנתי בדרך כלל, ובדרך כלל אני עשיתי את ההובלה בעיבודים הקוליים, אבל בסופו של דבר החלטות חותכות התקבלו לשביעות רצון כולם. זה בקטע של הניהול האמנותי והעיבודים הקוליים. צריך מישהו שיוביל את זה, אז באופן טבעי בגלל שאני ישבתי ליד הפסנתר, אני הובלתי, אבל זו עבודה של רביעייה. בקטע של העיבודים המוזיקליים וההפקה המוזיקלית באולפן, נתן כהן ואני עשינו את זה ביחד.

איך נוצר הקשר עם נתן כהן?

גרייניק: את נתן כהן הכרנו, בעצם, בתור אולפן הקלטות בהתחלה. זה היה בימי פלטפוס, בהתחלה, כשעשינו פלטפוס מקלט, והיינו צריכים אולפן הקלטות כדי להקליט כל מיני קטעים מוזיקליים לתוכנית. המליצו לי עליו כאולפן הקלטות, ואז התחלתי להגיע, אחרי זה גם עידן הצטרף, כל החבר'ה של פלטפוס, והייתה כימיה מאוד חזקה. הוא ואני, נוצר בינינו קליק מאוד חזק גם מבחינה מוזיקלית, וזה היה מאוד טבעי כשהתחלנו לעבוד על הדיסק, שנתן יהיה מעורב בזה. פשוט לא ראיתי טעם להביא שום איש אחר בנוסף אלינו חוץ מנתן. זה היה כאילו המשך ישיר של העבודות מפלטפוס, של כל מיני דברים שעשינו ביחד. והוא גם מאוד מתאים כי הוא האיש שהתאים כדי לעזור ולהפיק פרוייקט שמורכב מארבעה זמרים. זה התאים גם לרקע שלו, להיסטוריה שלו.

והנגנים?

גרייניק: בעצם הנגנים היו, לצורך העניין, אנשים פונקציונליים מאוד. נתן כהן ואני עשינו את ההפקה המוזיקלית לדיסק והחלטנו לכל שיר מה צריך. בדיסק הזה, הנגן שמנגן בכל השירים או ברובם הגדול, הוא גיטריסט בשם גיא באר שהוא חבר שלי עוד מלפני שנים וידענו מראש שהוא ינגן ברוב השירים גיטרה. שני הנגנים הכי בולטים בדיסק הם גיא בגיטרה, ואני מנגן קלידים, כי זה היה טבעי, כי אני הייתי באולפן כל הזמן, אז במקום לקרוא כל פעם לקלידן, אני כבר עשיתי את זה. מעבר לזה, לתופים ובס כל פעם הבאנו את מי שצריך - יש מתופף דומיננטי, אבל השתמשנו גם במכונות, ובבסיסטים כל מיני, זאת אומרת לא הצטרפו נגנים כלהקה. נגנים היו פונקציונאליים לשיר.

הייתם בקשר עם יוצרים אחרים במהלך ההפקה? רשימת התודות שלכם קצרה ואין שם כמעט שמות מוכרים.

גרייניק: אריאל הורוביץ תרם איזשהו רעיון לשיר "תאר לך", והוא גם עבד איתנו על שיר שבסוף לא נכנס לדיסק מטעמים של חוסר התאמה, לא בגלל שהוא לא היה טוב. זהו, זה דיסק די משפחתי. לא פנינו כאנשי מקצוע לאנשי מקצוע אחרים כי בעצם היה לנו בבית את כל מה שאנחנו צריכים - זמרים, כותבים, מפיקים - הכל היה בבית.

איך באמת נוצר הקשר ביניכם לבין אריאל הורוביץ?

גרייניק: בעצם אריאל הורוביץ הוא שכן של ירדן, והכרנו דרך ירדן כחברים. וכשהוא הקליט את יאללה ביי היה לו רעיון להביא אותנו לשיר ולעשות קולות, ונפגשנו עם יהודה עדר שם, והיה לנו סשן קולות מהפנט בשיר שלו, והיה פשוט כיף לא נורמלי. אחרי זה באופן טבעי הוא שמע גם דברים שעשינו... הוא היה בסביבה.



"מתחת לשמיכה/ מדברים על משפחה/ בכוס תה לימון חיוור / את טובלת עוגיה / כמה את יפה/ הקשיבי לסופה / הרוח לך שורק/ בואי נתחבק" (מתוך "יותר קרובה הלילה")


איך אתה רואה, בכלל, את המוזיקה שיש בארץ בימינו?

גרייניק: אני לא ממש יודע. אני בעצמי בתהליכי התפתחות, אז אני לא מספיק מפותח כדי לקטול משהו באופן נחרץ או כדי להגיד לך שמה שאני אוהב היום אני אוהב גם בעוד חצי שנה, אבל לי יש איזו הרגשה פנימית שיש איזה נסיון תמידי להשמע כמו MTV, שזה לדעתי לא חיובי. אבל אני לא מספיק ספציפי. אני חושב שחסר עומק למוזיקה, ואני לא טוען שהדיסק של לולה הוא עמוק. אני בעצם עונה כאדם, לא כמי שהוציא דיסק. אני חושב שחסר עומק לדברים. עומק זה לאו דווקא לשיר אני מסכן...

דווקא זה יש הרבה בארץ...

גרייניק: כן... אבל יש לי גם הרגשה שבתחום הרחמים העצמיים יש הגזמה. אם נסכם אז יש שני דברים שאני חושב שאולי, אני אומר את זה בהסתייגות כי אני בעצמי בתהליך של התפתחות, הם בעיתיים: יש נסיון לחקות את MTV, ויש הרבה רחמים עצמיים. אלה שני הנושאים שאולי אפשר לשפוך עליהם טיפה אור.

יש לכם רקע מוזיקלי?

גרייניק: הרקע המוזיקלי שלי הוא שאני מבחינה מקצועית רואה את עצמי כמוזיקאי. מגיל קטן אני מנגן ויוצר וכותב. העניין שלי במוזיקה הוא לא תחביב, הוא מקצועי לחלוטין. עידן מנגן מגיל קטן, הוא גם כתב והלחין שיר בדיסק. ירדן ויסמין היו בלהקה צבאית. יסמין היא מוזיקאית בפני עצמה - היא כותבת חומר, ורוצה להוציא לה דיסק משלה. לכולם יש נגיעה מסויימת למוזיקה. אם רוצים לעשות איזושהי חלוקה, אז אני ויסמין רואים במוזיקה מקצוע, ועידן וירדן טיפה פחות, והם יותר מתרכזים במשחק.

ובכל זאת מרבית השירים נכתבו על ידי ירדן.

גרייניק: הטקסטים נכתבו ברובם על ידי ירדן, כן. תשמע, ירדן היא תמלילנית יוצאת מן הכלל.

כשכתוב ירדן בר־כוכבא זה רק ירדן בר־כוכבא, או שכולכם השתתפתם בכתיבה?

גרייניק: יכול להיות שמישהו הציע לשנות מילה, אבל לא באופן מהותי. בימים של שקט, לדוגמא, אין פסיק שהוא לא של ירדן. אבל לדוגמא ב"יותר קרובה הלילה", שבו אני כתבתי את המילים, ירדן עזרה לי עם כמה משפטים, אבל אנחנו לא מתחשבנים על זה.

דיסק ילדים למבוגרים

איך התגובות שאתם מקבלים בינתיים על הדיסק?

גרייניק: בינתיים, נכון להיום, אנחנו מקבלים תגובות טובות מאוד, בעיקר על "ימים של שקט" שזה שיר שהצליח מאוד ברדיו, ויש אנשים שמכירים רק אותו כרגע.

שמעתי מישהו שר אותו ברחוב שלשום.

גרייניק: באמת? סיפרו לי אותו דבר היום, ששמעו מישהו שר את זה.

מי סיפר?

גרייניק: עבדה איתי מישהי היום שסיפרה שאיזה מישהו שבתאטרון איתה, כל הזמן שר את זה. בעצמו.

שירים קליטים יש בדיסק.

גרייניק: כן. מצד אחד, זה לא דיסק שצריך לשבור בשבילו את הראש, מצד שני, מי שיקשיב, ישמע דברים בטקסטים, כלומר יש למה להקשיב. זה לא מסתכם בהאזנה אחת.

איך הביקורות של המבקרים המקצועיים?

גרייניק: זה דיסק שמאוד לא פירגנו לו בתקשורת. האשימו אותו בילדותיות ובחוסר חיבור לאקטואליה, דברים כאלה.

תגובתך להאשמות הללו? אמר לי גם מישהו שהעטיפה של הדיסק נראית כמו משהו מתוך בלי סודות.

גרייניק: (צוחק) תשמע, אני אגיד לך משהו קצת פילוסופי - אני חושב שמהרבה זוויות ראייה, אתה יכול להגיד על כל דבר כל מיני דברים שהם נכונים, זאת אומרת, שאפשר להסתכל על משהו ולראות את הצד המכוער שלו, ומזווית אחרת לראות את הצד היפה שלו. אני לא יודע אם אפשר להסתכל על הדיסק שלנו באופן כל כך ישיר ולהחליט שהוא ילדותי, כי אני בטוח שמישהו שיכול להגיד שהוא ילדותי יכול גם להקשיב לטקסט ולהבין שמשהו עומד מאחרי זה. למשל, זה יכול להשמע יותר תמים מאשר ילדותי, נניח. יש קשר בין תמימות לילדותיות, אבל מצד שני, יש הרבה מבוגרים שהם תמימים, ששמרו על התמימות. כלומר, לאו דווקא הייתי יכול להגיד בצורה חותכת משהו מסויים על הדיסק הזה, חוץ מזה שאני חושב שהוא יפה.

אתה רואה את הדיסק הזה יושב על מדף דיסקי הילדים, לצד הכבש ה-‏16?

גרייניק: אני לא חושב שזה דיסק לילדים. אני חושב שזה דיסק ילדים למבוגרים. הדוגמא הכי טובה, אני חושב, זה שיר מספר ארבע בדיסק, "מורים אינם מספרים". זה שיר שכביכול נשמע כמו שיר ילדים, מצד שני, מבוגר יכול להבין אותו, או להתחבר אליו יותר טוב. כתב אותו יואל הופמן, שהוא כותב פרוזות, והוא גם ראש החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה. זאת אומרת - אני נותן את זה בתור דוגמא - בשיר הזה יש הרבה דברים שהם כביכול ילדותיים, אבל זה בעצם, בוא נקרא לזה יותר... זה ילדותי למבוגרים. השירים שנשמעים כמו שירי ילדים הם שירי ילדים למבוגרים. אני לא רואה שזה הולך חזק לילדים, מבוגרים כרגע קונים את הדיסק, לא ילדים, וזאת הוכחה. אין ספק שהתקליט, יש בו גם רצינות וגם הומור, והוא תמים - הוא דיסק תמים. זה לא עובד על דיסטורשנים. אין דיסטורשנים. יאמר לזכותנו ולרעתנו, אם ירצו להגיד.



"שהחיים מצויירים על קיר/ שציפורים תומכות בשמיים/ שאפשר לשתות צליל פעמונים/ ולהשתין בלי הפסקה יומיים// שענק רוכב על נמלה/ שהשמש עולה מיליון שקלים/ שאפשר להצחיק פקידי ממשלה/ שבפברואר כדאי לקנות פילים!" (מתוך "מורים אינם מספרים")

למה לולה?

גרייניק: אין ממש תשובה, אבל יש איזושהי תשובה. פשוט לא מצאנו שם - שנתיים וחצי לא מצאנו איך לקרוא לעצמנו, עד שהדיסק כבר היה מוכן, ועדיין לא היה לנו שם, וזה נהפך כבר למגוחך, כי היינו צריכים להתחיל לצאת לעיתונות ודברים כאלה. אז עמירם גרוס, המנהל האישי שלנו, סגר אותנו בחדר בצוותא ת"א, ובחדר הזה הועלו כל מיני שמות, ואחד הדברים שעידן הציע זה היה "לא לשבט", מעין משחק מילים כזה. ואז אמרנו, לא צריך את ההתחכמות הזאת - בואו נקרא לזה רק לולה. והמעניין הוא שבחוץ, מחוץ לחדר, הייתה אישה שקוראים לה לולה, שהיא בעצם אחת העובדים של צוותא ת"א, יכול להיות שבתת־מודע נכנס לעידן הלולה ושבט, בסוף קראנו לזה לולה.

הוצאתם בינתיים רק סינגל אחד, נכון?

גרייניק: לא. הוצאנו את "ימים של שקט", הוצאנו עוד שניים, אני אינני טועה, שלא הושמעו בתחנות שמקובל לשמוע אותן באזור שלנו, באזור תל־אביב. אבל עכשיו הוצאנו עוד אחד, שאני עוד לא יודע איך הוא יתקבל, הוא רק עכשיו נכנס לתחנות הרדיו - "עין עצלה". הוצאנו גם את "בקרוב אצלכם", שלא נכנס לפלייליסט של גלגל"צ, שזה מה שקובע, כנראה, בימינו אנו, אבל הוא מאוד הצליח, לדוגמא, ברדיו חיפה. השירים שלנו מטופטפים לאט לאט בכל התחנות, אבל מבחינת להכנס לפלייליסט, שיר שמושמע כל כמה שעות, זה "ימים של שקט".

איך המכירות?

גרייניק: המכירות הן בסדר. זה לא איזו היסטריה המונית, אבל מצד שני זה גם לא כשלון. בתקשורת הופיעו כל מיני גרסאות, שאני לא יודע לאמת לך אותן בדיוק. זה דיסק שמוכר יפה.

לפני צאת הדיסק לא הופעתם בתקשורת כלהקה. לא היה ידוע ברבים שאתם עובדים על הפרוייקט הזה. אני ידעתי שאתה ועידן מתכננים משהו, אבל לא יותר מזה.

גרייניק: תראה, אני אגיד לך, זה מתקשר לעניין שלא ראינו בזה משהו מסחרי, מבחינתנו. כלומר, זה ברור מתוך הרכב האנשים, שיהיה לזה אופי מסחרי. אבל לא היה לנו רצון שכולם ידברו על זה, שיגידו וואללה, אלה הולכים להוציא דיסק. זה נעשה בצורה נורא משפחתית. זה דיסק נורא נאיבי, בעצם. פשוט עבדנו וידענו שכשזה יהיה מוכן - אז נוציא. לא היה חשוב לנו שתהיה איזו תכונה כדי שאנשים יתנפלו על החנויות ברגע שזה יצא. זה היה משהו ממש בשביל הכיף. זה היה פשוט בשביל הכיף. לא חשוב שהיו רגעים מאוד מקצועיים, ואנחנו פרפקציוניסטים, ויש דברים מאוד מוקפדים בדיסק הזה, אבל המוטיבציה שלנו הייתה בשביל לעבוד ביחד. זה הטריגר: הטריגר הוא ארבעת האנשים הספציפיים האלו הולכים לעבוד ביחד. לא עניין אותנו לעשות איזה הכנה תקשורתית לעניין הזה.

בהקשר הזה של הכנה תקשורתית - מה דעתך על הטענות של השרוף?

גרייניק: אני לא מאמין שמשהו שנעשה באווירה שלילית ישיג תוצאות חיוביות. זה לא נראה לי שיש לזה אפקט. עכשיו, זה שבתקשורת יש דו־פרצופיות? כולנו יודעים את זה. זה העניין. זה שיש גם אמנים דו־פרצופיים? זה גם אנחנו יודעים. יש פה איזה משחק. מי שרוצה להלחם במשחק הזה - שילחם, אבל בדרכים אמיתיות. היחסים בין אמן לתקשורת זה יחסים של "אני צריך אותך ואתה צריך אותי." יש איזה הדדיות. מכיוון שמדובר בפרסום, כסף והכרה ציבורית, לכל הדברים יש אופי שהוא לא תמיד יכול להשאר אמין. למה? מכיוון שכשבן־אדם רוצה להתפרסם, רוצה להצליח, כשהוא רוצה שיאהבו אותו, זה באופן טבעי לא קל שזה יהיה לכל אורך הדרך עם אידאולוגיה ואמינות. אז העיתונאים הם טריקיים ודו־פרצופיים, התקשורת מאוד אינטרסנטית: הם רוצים להמליך מישהו ובהזדמנות הראשונה הם יתנו לו אלת בייסבול ברגליים ויפילו אותו כדי לפנות מקום לכוכב החדש. וגם האמן - הוא ימציא וישקר ויבלף כדי לקבל במה ראויה לשמה. זאת אומרת, אין פה איזה קדוש בצד אחד של המתרס. אין במערכת היחסים בין האמן לתקשורת איזה קדוש בהיר אחד שיכול לבוא ולהאשים שהוא טהור לחלוטין, והתקשורת מסלפת. כי מעצם העובדה שאתה רוצה שיאהבו אותך, שאתה רוצה להתפרסם, להיות יותר מוכר, כבר אין לך מוטיבציה של איזה נזיר. מה שאני מתכוון להגיד זה שאתה בכל מקרה באזור טריקי. אתה בכל מקרה באזור מסוכן. אמן שרוצה להתפרסם הוא באזור מסוכן, ולאו דווקא יש לו על מי לסמוך. זאת עיסה בוצית ובואשת, אבל מי שיודע לשמור על עצמו לא מסתבך. אני לא מצליח לענות לך כי אני כל הזמן נמנע מלשפוט את מעשיו של צינוביץ' בחומרה, אבל בגדול אני לא מאמין שהדברים שלו יניבו פרי לטווח הארוך.

איך יחסי הציבור שלכם?

גרייניק: בסדר גמור. תראה, בת'כלס, אנחנו לא זקוקים להרבה יחסי ציבור, אנחנו צריכים פשוט לאהוב את מה שאנחנו עושים, כי בטלוויזיה שמחו לקבל אותנו, ובעיתונים התראיינו. בעניין הזה הפרצופים והשמות באמת עוזרים לנו, כי זה מעניין תוכניות טלוויזיה.

אתם נתקלים במקרים שאתם מגיעים לתוכנית טלוויזיה ובמקום שתשירו רוצים שתעשו בדיחות?

גרייניק: כן. בטח, כל הזמן.

איך אתם מגיבים לזה?

גרייניק: זה לא נעים, אני חושב שמבחינתם האגואיסטית הם צודקים, כי הציבור מכיר אותנו בתור קומיקאים, אז הם רוצים מיד לקשר את הצופה עם מה שיביא רייטינג, אבל מצד שני, הם קצת שטחיים בטלוויזיה, כי הם מיד מקשרים אותנו עם העבר. ירדן אמרה משהו נכון - לאנשים נוח לפתוח מגירות שבהן הם מוצאים משהו מאוד מסויים שהם מכירים. וזה מה שעושים לנו, בעצם. מיד מגדירים אותנו בתור "אלה, הסטנדאפיסטים, הקומיקאים, עכשיו הם גם שרים." לא מתייחסים אלינו בתור דבר חדש ומקורי. בעניין הזה זה קצת מטריד.

מצד שני אתם גם לא החנקתם את הדמויות הקומיות - בפרסומות, למשל.

גרייניק: זה לא קשור. אם תבוא ותגיד לי שבתוכנית של אמנון לוי היו גם קטעים של עידן ושלי, אז אני אגיד שזה כן קשור, אז התשובה תהיה שבשביל שזה יהיה לגיטימי שאנחנו נופיע באמנון לוי, היינו צריכים לראות מערכונים של עידן ושלי כדי שהמערכת של אמנון לוי תהיה מרוצה שיש גם את זה וגם את זה, כי אם נבוא ונשיר, אז זה לא מספיק רייטינגי. אז אם היו באים ואומרים לי את זה הייתי אומר - נכון, מה לעשות. שיר לא מספיק להם. אבל בעניין של הפרסומות - זה שאנחנו עושים מוזיקה לא מבטל... שום דבר לא מבטל שום דבר. אם אפשר להתייחס לזה בתור דברים נפרדים - מצויין. אם אי אפשר להתייחס לזה בתור דברים נפרדים, אנחנו נאלצים לשלם את המחיר.

את הארוויזיון ראית?

גרייניק: ראיתי את השיר של ישראל.

מה דעתך עליו? זה שיר שכתבו עליו בטורים פוליטיים.

גרייניק: אני לא אתייחס לעניין הפוליטי. אני חושב שמה שהפריע לי בשיר זה שהם היו נראים מאוד לא מחוייבים לשיר שלהם, ויש איזו קלילות יתר בעשייה עצמה - אני לא מדבר על התוכן, אני לא שופט את התוכן, אני לא מתייחס לכתיבה של המילים והלחן - אבל יש משהו כל־כך קליל בדור שלנו, שלפעמים זה מעצבן. זאת אומרת, אנחנו לוקחים כל־כך דברים בסבבה לפעמים, שעם כל האינטליגנציה שלנו ועם כל ההשכלה שלנו ועם כל העאלק-"נאורות" במרכאות סופר כפולות שלנו והפתיחות שלנו, אנחנו עושים דברים בכזאת קלילות בלתי נסבלת, שלי באופן אישי זה קצת מפריע.

אתה מקבל את הטענה שלהם שהמסר שלהם, עם נפנוף הדגלים, יותר חשוב מאשר המוזיקה עצמה?

גרייניק: אם המסר שלהם ישאר יותר מ-‏20 יום אחרי האירוויזיון, אני כבשה מדובללת.

אני לא רואה איך אני מפסיק לספק את הצורך הזה

מתוכננת הופעה?

גרייניק: לא ידוע כרגע. זה נובע מכל מיני סיבות. בעיתונות אמרו שזה בגלל יסמין, שנמצאת בחו"ל, אבל אני רוצה להגיד בהזדמנות הזאת שאם לא תהיה הופעה, זה הכי פחות בגלל יסמין. יסמין גרה בהולנד, אבל אם נחליט לעשות הופעה, אם נחליט שלעשות הופעה זה דבר טוב, אז יסמין תבוא לכאן, תתייצב לעבודה ותעשה את חלקה.

ובכל זאת?

גרייניק: אני לא מתחמק, באמת, אני פשוט לא יודע להגיד לך. אנחנו מדברים על זה, יש כל מיני הסתייגויות, שלא נכנס אליהן עכשיו, מכיוון שגם לא ארבעתנו מתראיינים. יש איזה עניין לא ברור עם ההופעה. זה עומד באוויר כרגע.

מה לגבי הלאה בעתיד? אתם מתכוונים להמשיך להתקיים כלהקה? או שתפנו כל אחד מכם לדרככם?

גרייניק: מכיוון שההתחלה של הדיסק הזה הייתה מאוד לא רשמית, כל העבודה על הפרוייקט הזה הייתה מאוד לא רשמית, בקטע של "הקמנו הרכב חדש במדינת ישראל", זאת אומרת אין לנו מוטיבציה של להקת רוק שאומרת - בוא נלך להופיע בברבי. זה התחיל מאיזה פאן, מאיזה רצון לעבוד ביחד. אז אני גם לא יכול להגיד לך מה יהיה הלאה. לכולנו יש קריירות נפרדות, גם כן, ואף אחד מאיתנו לא בנוי על הפרוייקט הזה. כל אחד מאיתנו יכול גם בלי הפרוייקט הזה, וזה מה שיפה פה, בעיני, שאין איזה לחץ היסטרי לעשות אותו. אז זה משהו שעוד לא דיברנו עליו. עכשיו אנחנו ננוח מזה, יפתח אופק חדש, ואז נחליט לאיפה אנחנו הולכים.

אתה מבחינתך מתכוון להמשיך בתחום המוזיקלי? או שתחזור לענייני התאטרון?

גרייניק: מבחינתי, מוזיקה זה צורך שכרגע, במצבי הנוכחי, אני לא רואה איך אני מפסיק לספק את הצורך הזה. שוב, אני רואה בזה מקצוע ויעוד, ולא איזשהו תחביב שעושה לי הפסקה ממשחק. בשבילי, מוזיקה ומשחק זה המקצוע שלי ביחד, זה לא אני שחקן וגם קצת אוהב מוזיקה. אני - וגם יסמין, אגב - רואה את עצמי כמוזיקאי במקצועי.
קישורים
"ימים של שקט" - לקניית הדיסק ב"מיתוס"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

החוג הוא לא קטמנדו 5241
יואל הופמן: איש עתיר זכויות ופעלים, סופר מחונן, כנראה, ומרצה רב-תחומי באוניברסיטת חיפה, בין השאר בחוג לפילוסופיה. אבל המחשבה עליו כראש החוג היא בעלת ניחוח ביזארי משהו. כאיש של פילוסופיות מזרחיות, עצם משרתו בחוג היא אקט חתרני מספיק, נדמה לי.
ראש החוג, אגב, היא ד"ר רות לורנד.
קסם 5244
ראיון ארוך למדי. תודעת ''ידיעות אחרונות'' שלי לא מורגלת באורכים כאלה, ועם זאת נהנתי נורא. נדמה לי שצריך להוריד פה את הכובע בפני דובי, שעשה עבודה נפלאה והצליח, בצורה די נדירה, להוציא ראיון שאפשר לקרוא אותו בלי לנחש מה תהיה השורה הבאה.
---

ובקשר ללולה. אין לי את הדיסק (עני באשר הוא, עדיין עני) אבל את כמה השירים ששמעתי נורא אהבתי. אולי זה אני, תמים בצורה מטופשת, אולי אלה ההרגלים שלי. אבל כשאני שומע את המילים, אני כמעט ומרגיש את המדורה ליד, את הירדן שזורם מתחת לרגליים, את הגיטרות והחיוכים. וזה עושה את הדיסק, יותר מסתם ''מוסיקה טובה'', זה עושה אותו ליצירה עם נשמה, שגם אם ערכה הטכני אינו ''הכי טוב שיש'', הרי שהוא קסום. ולא צריך יותר מזה, באמת שלא צריך.
על ''אחורי זה'' וחיות אחרות 5246
אבי גרייניק הצליח, יחד עם עידן אלתרמן בעיקר אך גם שאר חברי פלטפוס, לבסס את עצמו חזק בתודעה של ילידי שנות השבעים ותחילת השמונים. למרות שבבירור יש לו כישרון וידע מוסיקלי, אשר הופגנו מדי פעם גם בפלטפוס (בין אם במערכונים על המוסיקאים בנווה חמציצים שחלקם הניכר גורם לי לקרקר בקול רם במיוחד בכל פעם שיוצא לי לראות אותם, או בין אם במערכונים המזמרים שנפוצו מדי פעם בפלטפוס ובהופעות ''ילדים סורגים''), אין סיכוי שאנחנו נשכח אותו בתור ''מאייר''.

אנחנו יכולים לנסות לשמוע את המוסיקה של להקת ''לולה'' בתור יצירה מוסיקלית ולא בתור ספין אוף של פלטפוס, אבל אנחנו אף פעם לא נשכח להם את אינספור הדמויות והמערכונים שהשתרשו בתוך הסלנג וההומור של בני הדור שלנו. מה לעשות אבי (בהנחה שמדי פעם תקפוץ לבקר, לראות מה התגובות למאמר) - זה מחיר התהילה. גם כשראיתי אתכם בתפקידים דרמטיים, הרגשתי כאילו שאני רואה חבר ילדות שלי על המסך. זה לא קשור לכישרון המשחק או המוסיקלי שיש לכם, זו פשוט תופעת לוואי של ההצלחה. ראינו אתכם המון, צחקנו בערך באותה כמות, ציטטנו הרבה יותר. היה לכם פור עצום על מוסיקאים שמתחילים מאפס בהפצת הדיסק, אבל יש גם מגרעות לדבר, אני מניח. מה שכן - לולה באמת הצליחו להפתיע אותי (לטובה) בכך שאתם לא נשמעים כמו אוסף של שירי פלטפוס. אולי אחרי שנשמע את הדיסק קצת יותר, נוכל לשכוח את יגאל, מאיר וחזי, ולהתחיל לשמוע את יסמין, ירדן, עידן ואבי.

דובי - מאוד מוצא חן בעיני הטרנד החדש כאן במדור המוסיקה של האייל, להביא ראיונות עם מוסיקאים אמיתיים פה ושם. אני מבטיח לך, פעם הבאה שאני נתקל באיזה מוסיקאי ברחוב אני מביא לו איזה כיסא לראש ומראיין אותו בשביל המגזין.
איזה כיף שיש מוסיקה כזאת 5250
איזה כיף שסוף סוף יש מה לשמוע ברדיו.
בניגוד לכל האנשים שחושבים שהם זמרים, ומוציאים כל יום דיסק חדש עם מוסיקה נוראית, להקת לולה מוציאה מוסיקה מושקעת, רואים שגם התוכן חשוב ולא רק המנגינה שגם היא בעצמה מקסימה.

כן ירבו ! מחכה בקוצר רוח לדיסק הבא.

אביתר אלעד.
מישהו אמר "גזוז"? 5257
מצד שני, טרם זכיתי לשמוע את "לולה" ברדיו - אני בקושי שומע רדיו, מסיבות שונות.

אבל מצד אחד, המוזיקה של "גזוז" היא מוזיקה שגדלתי עליה. "גילגול שני" (גידי גוב בתלבושת כומר על העטיפה), וכאלה – מישהו זוכר?

אז – עד כמה המוזיקה של "לולה" דומה, באמת, למוזיקה של "גזוז"? או במילים אחרות: האם תמליצו לאוהד "גזוז" שרוף (אהם...) להשאיל אוזן פנויה ל"לולה"?
מישהו אמר "גזוז"? 5278
כמו שאמרתי בראיון, אני מצאתי את זה דומה יותר לכבש ה-‏16 (המוצלח בפני עצמו, כמובן), אבל מצד שני, ההכרות שלי מוגבלת לדיסק אחד של גזוז שאף איני זוכר את שמו, שכן הוא אבד לנו לפני שנים רבות.

אבל כן, הייתי ממליץ עליו למי שאוהב את מוזיקה בסגנון הזה.
פרוזאק לאומי 5284
זו הפעם הראשונה בה מתאפשר לי להודות , באופן כמעט אישי, ליוצר על היצירה שהעניק.
אז קודם כל תודה ל"אייל" ותודה לכותב המאמר שמאפשרים לי לפנות לצוות לולה(בתקווה שהם שם בצד השני, קוראים את התגובות).
אבל הכי חשוב, תודה ל"לולה" על הדיסק.
שמעתי את שני השירים " ימים של שקט" ו"בקרוב אצלכם" ומאד נהניתי.
"ימים של שקט" מביא הרגשת שלווה לנפש, תחושה שהכל יהיה בסדר. בתקופה של שינויים כה רבים אפשר למצוא מסר רב במילות השיר, אפילו אם הן לא היו שם בהתחלה. וכך, כל אדם יכול לפרש את השיר לפי דרכו.
במקום שירים על אהבות אבודות, סיפורים קורעי לב וכהנה...בא שיר שבאמת נוגע ללב ויכול להתאים לכוווולם.
"בקרוב אצלכם" זה שיר שכל בני 23+ יכולים להתחבר אליו, בארץ בה כל אמא היא פולניה, גם אם מוצאה עירקי...
שאלה קטנה ל"לולה" - האם בגלל זה כתבתם את השיר ? האם גם עליכם הפעילו את לחץ החתונה?
5330
למה כולם מתנהגים כמו היפים?
5360
למה כולם עושים הכללות¿
5424
קודם כל סתם צחקתי שנית כל לא התכוונתי ''כולם'' במובן הגלובלי אלא לכל מי שכתב הערה על הראיון, וזה בערך מה שקורה
אני אגיד לך את האמת - לא יודע 8644
אבל גם אני מאוד היפי בהגדרה שלי ושל
אנשים אחרים את עצמי.
יש לי את הדיסק והדבר היחיד שאני
יכול לאמור עליו זה שהוא מסוגל לחבץ אותך לחלוטין...
תשרלף אותו אם יצא לך
מצטרפת למפרגנים 5422
מרגע ששמעתי את השיר הזה היתה בי ידיעה מובהקת שהוא פשוט קיים מאז שהייתי קטנה. משהו שדומה להרגשה שיש כששומעים שירים אהובים שכמעט ושכחנו. כך שבשבילי השיר קדם לגילוי של מי ומי בלהקה, שהפתיע אותי. מותר להגיד שאהבתי, אהבתי מאוד?
5499
שמעתי ברדיו את "ימים של שקט". אחרי שתי דקות מהשיר כבר היה לי ברור שאני חייב לקנות את הדיסק. ואני אדם שקונה לא יותר משלושה דיסקים בשנה.
למרות כל הרזומה המפואר של חברי "לולה", לי בתור מאזין לא הייתה בעיה להפריד בין המוסיקאים שבהם לבין השחקנים/קומיקאיים. הדיסק הזה הגיע אחרי עונה קשה מאוד של בצורת במוסיקה מהסוג הזה. ובהחלט יש לה הרבה מאוד לקוחות. חבל שלא משמיעים את הלהקה יותר ברדיו. השמעתי לכמה חברים שלי את הדיסק. כולם רצו לקנות אותו אחר כך.
המוסיקה שבדיסק הזה איננה תמימה. היא פשוט מקצועית. העיבוד עשיר מאוד בכלים, הבלאנס בינם מושלם והצלילים מהוקצעים מאוד ומדוייקים מאוד. זוהי עבודה מושקעת מאוד של הפקה, ששומעים כמוה רק לעיתים רחוקות בישראל. בפעם האחרונה זה קרה בדיסק של הג'רפות. יש מעט מאוד מלחינים בפופ הישראלי עם משפטים מוסיקליים מעניינים באמת. "לולה" הוכיחו שהם שייכים לחבורה המצומצמת והאיכותית הזו. זהו דיסק עם סאונד אלגנטי ומלוטש. לא "סאונד מתחנף" - כפי שטוענים כמה מבקרי מוסיקה. אני, ועוד קבוצה עצומה בישראל, מקווים מאוד שההרכב הזה לא יתפרק, משום שיש להם עוד המון מה לתרום לתצריף המוסיקלי בארץ.
כאילו אמרו כבר הכל 5546
ימים של שקט הוא שיר מדהים. שיר שהזדהיתי איתו מיידית . הוא כל-כך ישראלי, מקומי במובן הטוב של המילה. באירופה, כאילו אין צורך בשירים כאלה כי כל הימים הם ''ימים של שקט'' אבל אני חושב שכולנו יודעים מה השיר מבטא ומה ההרגשה המדוייקת שלו ''אחרי הרעש הגדול והנורא''.
בהתחלה לא ידעתי מי הלהקה וחשבתי ''הם גדולים''. בדיעבד -כנראה שאנשים מוכשרים באמת מסוגלים להוציא תחת ידם פנינים לא משנה במה יגעו (למשל-יונתן גפן. למשל- גידי גוב). רק אל תאבדו את התמימות, המקוריות והמקומיות הזו שכל-כך חסרה בגלי התפלות והמהומה השוטפים אותנו.
ואם יש ישר של יואל הופמן בדיסק - הרי זה ממש חזון אחרית הימים.

ובלי קשר ישיר - שמעתי על ''פרוייקט חנוך לוין'' של דודי לוי שנראה כמו עוד דבר טוב מאד בשמי המוסיקה הישראלית.
שמו *יהונתן* גפן 5564
כאילו אמרו כבר הכל 5568
אותי אישית השיר של הופמן איכזב מאד, לא היה בו שום דבר שלא נאמר כבר קודם. סתם עוד שיר על תמימות ילדותית - ולא שום דבר שלא נכתב קודם.

פרוייקט חנוך לוין של דודי לוי - לפחות שלושת הסינגלים שיצאו לרדיו בינתיים מסתמן כמוצר משובח במיוחד וניצול כמעט מקסימלי של הכלים שעומדים בפני מוזיקאי להעברת הטקסט מבלי להאפיל עליו.
אבל בלונדון יש מוזיקה טובה 5640
שמעתי היום את דודי לוי מבצע את ''לונדון''. אין לי שום דבר נגד זה, חוץ מזה שחווה אלברשטיין שרה את זה קודם, באותו הלחן, בהרבה יותר רגישות, ועם הקול המופלא הזה שלה.
למעשה, שתי דקות מפתיחת השיר (בביצוע של לוי) קצתי בחיי והחלפתי תחנה.
כאילו אמרו כבר הכל 369546
לדעתי אתה צודק אבל אני חייבת לשמוע את השיר ואני לא מוצאת אני מתחננת עזרו לי
כאילו אמרו כבר הכל 369597
בחנות הדיסקים הקרובה למקום מגוריך, תחת האות "ל", תמצאי את האלבום של לולה. משהו כמו 60 ש"ח, אולי פחות, והוא שלך.

אם את לא מוצאת את הדיסק על המדף, שאלי את המוכר. אין לי ספק שהם יוכלו להזמין אותו עבורך.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים