White Trash 255
אלבומו החדש של אמינם ממשיך את הקו של אלבומו הקודם, ומוסיף אבחנות חדות על מצבם של הלבנים מהמעמד הנמוך.
אפטרמאט/אינטרסקופ רקורדס



אולי זה מפתיע ואולי לא, אבל האלבום החדש של Eminem הוא הצלחה היסטרית. בתוך כשבועיים בלע לקרבו ציבור צרכני ההיפ־הופ לא פחות ממיליון וחצי עותקים, כנראה יותר. האלבום הקודם של אמינם, שיצא לפני פחות משנה, The Slim Shady LP, משך הרבה אש וזכה בפרס גראמי. מי שאהב אותו, סביר שיהנה מהאלבום החדש לא פחות.

אחת הסיבות להתעניינות בשני האלבומים היא העובדה שאת שניהם הפיק ד"ר דרה, הראפר/מפיק־העל השחור, שבין השאר הקים את להקת NWA, שבזמנה השפיעה לא מעט על אופי המוזיקה הזאת. זה הספיק כדי שאמינם ואלבומיו יזכו להתייחסות מסיבית, לטוב ולרע. אמינם, צעיר לבן, אומץ על ידי דרה. הוא מופיע כאורח בכמה מהקטעים היותר טובים באלבום האחרון של דרה, 2001 (העובדה שאלבום זה נמכר וסוקר היטב הפתיעה רבים; עד אז נחשב The Chronic שיצא לפני יותר מחמש שנים לשיא יצירתו). החסות של דרה גררה שיתופי פעולה של אמינם, כאורח, באלבומים של לא מעט ראפרים ידועים, אחד מהם הוא האלבום האחרון של מיסי אליוט, Da Real World, חוויה מוזיקלית מרתקת בפני עצמה.

כבן חסות של דרה, יש לאמינם די הרבה שונאים בזירת ההיפ־הופ. חלקם טוענים שהצלחתו של אמינם היא רק בזכות "יכולתו של דרה להפוך חרא לזהב", כדברי ונילה אייס, ראפר לבן נוסף, ותיק יותר ומצליח פחות מאמינם. אמינם ניזון מהשינאה הזאת, בין השאר.

מרשל מטרס (שמו המקורי של אמינם) העלה את ההיפ־הופ מדרגה או שתיים, גם מבחינה מוזיקלית, אבל בעיקר מילולית. מבחינות מסוימות, אמינם עשה להיפ־הופ מה שבוב דילן עשה לקנטרי־רוק. חלק מהקטעים שלו עשויים להזכיר בלדות. כמו אצל ראפרים רבים, גם המלל של אמינם שופע קללות, Shit ו-Fuck כמעט בכל שורה, אבל אצלו זה נבלע כתבלין, כנראה חיוני, בסיפור שהוא מספר. והוא מודע לעצמו. אולי יותר מדי. הוא ראפר, ולכן אין לו ברירה: הוא מקשקש בלי סוף. הוא מדבר כמו גיטרה, לפעמים כמו מכונת קצב. גם על עצמו כמובן, על איך זה להפוך מכלום למישהו (כשד"ר דרה הכניס אותו לעניינים), ובשלב הבא - לכוכב רשמי, כשה-Slim Shady LP זכה בפרסי גראמי ב-MTV. עם בריטני ספירס לימינו וזובין מהטה לשמאלו, אין ספק שהוא הגיע למעמד הנכסף של גיבור תרבות.

אמינם מדבר על פערי תדמית, על סיפור חיים בדוי, לפחות חלקית, ומערפל במידה את רמות האמינות והקשר לחייו האמיתיים. הוא שר על סמים, ושר על כך שנמאס לו לשמוע אנשים אומרים לו שנמאס להם לשמוע אותו שר על סמים. הוא מספר שבגיל צעיר הוא התחיל לשים לב לכך שאמו בעצם נוטלת יותר סמים ממנו. בן דמותו בולס סמים ללא הכרה, ובקטע אחר מעיר שחוץ מבירה וגרס הוא מעדיף לא לגעת בכלום. מה שברור היה כבר באלבום הקודם, זה שאמינם יוצר ומחצין מין עולם פנימי שלם, שבבסיסו עומדת הוויית ה-White Trash שמספקת דלק לרבים משיריו. חוויית האנדרדוג והשונה חוזרת בהרבה משיריו, גם בהקשר של אמן לבן שפועל בטריטוריה שחורה. אבל למושגים שחור ולבן הוא מתייחס כאל מצבי תודעה בלבד, בלי קשר לצבעי עור. "איך אני יכול להיות לבן; אני הרי בכלל לא קיים", הוא אומר באחד משירי האלבום הקודם.

אלימות, בעיקר במשפחה, גם היא נושא קבוע - גם באלבום החדש. לפעמים דרושה האזנה נוספת כדי לזהות את העמדה הכוללת האנטי־אלימה שלו. (אי הבנה כזו היא שגרמה, כנראה, לארגוני הומואים בארה"ב לצאת נגד אמינם ויצירתו, כולל ניסיון לחרם; כמה מהטקסטים באלבום החדש עשויים להתפרש כאילו אכן מדובר בשונא־הומואים שרק מחכה להזדמנות להרביץ להם. עיון מדוקדק יותר מעלה שיש כאן היפוך והקצנה מכוונים).

אמינם מספק חוויה אישית. מעין נוכחות אישיותית, קצת פסיכית, צמאת חיים ואכולת ייאוש, שמרחפת על המלים והצלילים, משרה דחיסות ומין מצוקה בלתי פתירה. הוא שם. הוא נוכח בסיפורים שהוא מספר. אין לו משהו אחר לספר.

אחד משירי האלבום החדש, Stan, מעין בלדה יפה ומדוכדכת למדי, הוא המשך די ישיר לקטע מהאלבום הקודם ששמו 97 Bonnie And Clyde. "בוני וקלייד" הוא מונולוג שנושא בחור אל בתו התינוקת תוך כדי נסיעה. היא יושבת בעגלת־התינוקות שלה, על המושב לידו במכונית. אמה, אשתו של הדובר, טמונה בתא המטען, אחרי שהוא, כך נרמז, רצח אותה במהלך מריבה - מריבה כביכול טיפוסית לזוג אמריקאי לבן (כמו גם שחור, ירוק או כתום) מהעשירונים הנמוכים. הבחור מסביר לבתו התינוקת, שכלפיה הוא מפגין הרבה רוך, ש"אבא היה חייב להרדים קצת את אמאל'ה" ושעכשיו הם יבלו שניהם, בלי אמא, כשיגיעו לאגם ש"בתחתית שלו סידרתי לאמא מיטה יפה שתישן טוב". שם התינוקת בשיר, היילי, הוא שם בתו במציאות של אמינם. היחס אל אמה, עוד דמות שחוזרת בשירים, קצת יותר בעייתי.

ב"Stan", מהאלבום החדש, המונולוג הוא של נער, מעריץ לוהט של אמינם, שכתב אליו שוב ושוב וטיפח תקווה לפגוש את הכוכב לכמה דקות. כשהוא מבין סופית שאלילו לא יחזיר שום התייחסות, הוא טומן את החברה שלו בתא המטען של הגרוטאה שלו ויוצא, שתוי ומסומם כהלכה, לנסיעת התאבדות. עד שיגיע לגשר שממנו יקפוץ עם הרכב, הוא מקליט לטייפ את דברי הנאצה והאכזבה שלו מהכוכב האדיש ומקווה שהקסטה תגיע אליו איכשהו. והיא מגיעה איכשהו. גם אלינו.

גם מהצד המוזיקלי הנקי, The Marshal Mathers LP הוא במידה רבה המשך של האלבום הקודם. נראה שאמינם הרגיש חופשי קצת יותר ללכת על סוגי צליל ומקצב שלא בהכרח שייכים להיפ־הופ, והמשיך לטשטש את הגבולות בין הז'אנר הזה לבין הרוק לסוגיו. הרבה מהפראזות של הבס ושל הקלידים נשמעות מוכרות מיסודן מקטעי רוק קלאסיים ואחרים. אמינם לא מחויב לצליל הנוקשה הבסיסי של הראפ היותר קלאסי, וכנראה שאין לו רתיעה מפראזות מלודיות, לעיתים רגשניות. אחד הקטעים באלבום נגמר בסולו גיטרה קטן שיכול היה בקלות ללוות שיר של רמי קליינשטיין. קטע אחר נפתח בנגינת פסנתר רכה שכמעט ומזכירה את Blue של ג'וני מיטשל. רוב הקטעים, כמובן, בעלי צליל ומקצב חזקים ועם קו ברור של תופים ובס. הצליל הכללי עמום משהו יחסית לאלבום הקודם, אולי פחות תוקפני, אפילו נינוח, בצורה מסויימת, מדי פעם. אם באלבום הקודם היה שימוש בגיטרה אקוסטית וספרדית, הרי שכאן מופיעים מדי פעם צלילי חליל וצ'מבלו. הנטייה להרמוניות ברורה יותר מאשר באלבום הקודם (אגב, רק בשביל הפרוטוקול, יש לאמינם אלבום נוסף, הראשון, מלפני מספר שנים).

שיתוף הפעולה המשובח בין אמינם וד"ר דרה מבטיח שאמינם ימשיך להפיק מוזיקה מעניינת ויחודית, ושני התקליטים האחרונים שלו הם רק ההתחלה.

קישורים
The Marshal Mathers LP - לקניית האלבום ב"מיתוס"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

קופים ישארו קופים... 6297
אם יש אמן שהייתי מעדיף לקבור אותו תחת ערמת חציר נגועה במלריה ושאר מחלות מדבקות, בחירתי לא תהיה בריטני ספירס או כריסטינה מה שמה או אפילו אחת מלהקות המזיעות אשר מתרבות כמו שפנים או סוג אחר של מטרד- אלא אמינם.
וכי למה אמינם?
בניגוד לכל המוזכרים לעיל אמינם נחשב יוצר אמיתי ואמן אמיתי, בעל כשרונות רבים, יכולת ואמת אמנותית מרחיקת לכת וכמובן בעל מוזקיה טובה ומעניינת.
זה כמובן יהיה סובייקטיבי מצדי לומר כי כל אלו קיימים אצלו כמו שהם קיימים אצל צמח, אבל האם יש בכך טעם?
ובכל זאת אני כן אומר מספר דברים באשר לדבריך.
בוב דילן?! בוב דילן וחתיכת השפך המזמר הזה באותו משפט? בוב דילן השפיע במוזיקה שלו, באמירה ובליריקה והפך מוזיקה פופולארית להמונים לשירה אמיתית. אמינם שר על סיטואציות לא מעניינות, אותן הוא תוקף באופן הגס ביותר וכנראה זה מה שכיום שובה את לב הקהל(באם נשאר לב...) על איזה אבחנות חדות אתה מדבר? על אלו כמו באחד משיריו ה"מבריקים" שאיני זוכר את שמו בו הוא אומר שקורט קוביין היה אידיוט ותקע לעצמו כדור בראש? ממש פרופסור לסוציולוגיה מטאפיזית... אם הוא לא היה קיים מי יכול היה לדעת לאן החברה של נו הייתה מידרדרת... ולהזכיר את המילה המיוחסת לאמנים מתוחכמים- תודעה- בהקשר לאמינם, על איזו תודעה אתה מדבר? הוא לא נושא אף בשורה חברתית כזו או אחרת, אלא בקושי מצליח למצוא חרוזים קלושים למילותיו הפרובוקטיביות(ניתן לומר שכמו כל הז'אנר בו הוא פועל, אבל זהו כבר עניין אחר)והדלוחות, המושרות תחת מוזיקה גרועה באמת, אפילו יחסית לצלילים הבוקעים משיר היפ הופ רגיל.
אני רואה אותו כחלק מהתרבות הרווחת היום בתחומים רבים- בטלוויזיה, קולנוע, מוזיקה ועוד רבים, בהם כל מה שהיוצר אומר ומביא ליצירה, כל המסר והמשמעות שלו הם פשוט לשבור מסורות, טעמים, הרגלים ושפוט לעשות כמה שיותר חדשני, פרובוקטיבי ונועז ובכך לכבוש את מקומו כגיבור תרבות.
הוא, צופית גרנט, סורבייבור החדשה, התוכנית הספרדית בה מקיימים יחסי מין מלאים בשעת שיא, כל אלו הן, כנראה, גסיסתה הזמנית או הסופית של התרבות האנשוית הראויה, בה הקהל מעריץ ומעריך רק על הדרך, נלוזה ומטומטת ככל שתהיה, ולא על התוכן הממשי ועל כל שאר האלמנטים המרכיבים מוצר תרבות ראוי וחכם.
בסופושל דבר, לאחר שכל אלו ייעלמו ולא ישארו יותר מחסומים, גבולות ושערים לפתוח, אף אחד כבר לא יזכור מהי אמנות טובה ואף אחד לא יידע ליצור אותה.
ככה מוחקים תרבות של אלפי שנים.
קופים ישארו קופים... 6308
מי מוחק? מה מוחק?

כמוך, אין לי אהבה גדולה לאמינם או להיפ הופ בכלל. כמוך, אני לא מסמפט גדול של "תרבות" מרכז ירודה. בניגוד אליך, אני לא נאחז בתמונה ורודה ולא מציאותית של העבר.

אתה מקנא בעבר התרבותי הגדול? מתגעגע לענקי התרבות והפילוסופיה של ההסטוריה? לאנשי הרוח והמדע הגדולים מהחיים? מיחל לבואו של מוצרט חדש ומתאכזב מהמצאי של "מוסיקאים" מכובדים בני (או בנות) 17 שמתפרסמים בעיקר הודות למבנה האנטומי שלהם/ן? אתה לא לבד. אבל באותו "עבר" מיתולוגי, שבו הכל היה טוב יותר, אנשי המעמדות הנמוכים לא ידעו לקרוא. מיותר לציין שלא הזדמן לרובם ככולם להאזין למוסיקה מידי היוצרים הגדולים של תקופתם, ומיותר עוד יותר לציין את העובדה שכל המצאי התרבותי של אותה תקופה היה מיועד לקהל שאינו עובד למחיתו, קהל שהאזנה למוסיקה וקריאת ספרים היה הדבר היחיד העסיק אותו, מלבד עושק ונגישה בבני המעמדות הפועלים/איכרים הבורים.

היום, לעומת זאת, בעולם המערבי לפחות, אנשים לא מתים מרעב. יש גם לבני המעמדות הנמוכים (כן כן, אלה שאין להם זמן או יכולת כלכלית לעבור קורס מזורז של כעשר שנים במוסיקה ומוסיקולוגיה, על מנת שיוכלו לפתח את הטעם האומנותי שלהם) זמן ויכולת ברוב המקרים להאזין למוסיקה, לראות טלוויזיה, ללכת לקולנוע, ואפילו לקרוא ספרים. מה זה אומר מבחינתנו? שיותר קשה למצוא את הבאך של סוף המאה העשרים מבעד לכל הבריטני ספירזיות ואמינמים. זה גם אומר שיותר קשה לנו למצוא את השייקספיר החדש כשאנחנו מעלעלים בדפי הספר החדש של רם אורן בתיעוב מעושה. אבל ככה *בונים* אלף חדש של תרבות אנושית. אני מוכן לסבול את אי הנוחות למען האנושות. איך אני?

אה, ואגב - אנשים אוהבים אמנות שהם מסוגלים להבין. זו הסיבה שאני, למשל, לא ממש נהנה מקולנוע שוודי איכותי שמבטא את התפיסה הוגינאלית משהו של הבימאי באמצעות צילום אוויר של דבורה נמעכת ע"י טרקטור. אני מעדיף סרטי מאפיה. זו גם הסיבה שבובי ג'ו מטקסס או טיירון מדאון טאון אל איי לא אוהבים את ואגנר. הם מעדיפים לשמוע את הדיסק החדש של אמינם או של איזה בילי ריי ששר על זה שהחברה שלו עזבה אותו עם הכלב הטוסטר. אז מבחינתך הם קופים. ובעיני מי אתה קוף?
כותרת שגויה 6316
גם לי אכלה מפלצת האינטרנט את התגובה הארוכה והמפורטת שכתבתי לכן אומר את הנקודות העיקריות(ובכלל, זה לא נראה כל פעם שמישהו אומר שהאינטרנט בלע לו את התגובה כאילו פשוט אין לו כוח או מה להגיד בתגובה?)

צחי, איני נאחז בתמונה וורודה ובלתי מציאותית של העבר. אני מודע לחסרונותיו הרבים ולמשגים הרבים שנעשו בתחומים רבים ולא נראה לי שהייתי חפץ לבלות יום במחיצתם של באך או מוצרט( הריח, הריח...).
אבל בעבר מה שתפס את עיקר הבמה התרבותית ואת תשומת הלב הכללית ונשאר בתודעה לימים רבים היו תוצרי אומנות בעלי ערך רב, שירה ציור, מוזיקה שהתנחלה בליבותיהם של מילוני אנשים ולא יצאה לעד.
איני חושב שמי שמאזין לאמינם או צורך איזשהו מוצר תרבות שאינו מוצא חן בעיני הוא קוף. זו הייתה כותרת שגויה וטיפשית.

איני יודע בוודאות מה הביא אותנו למצב הנוכחי. אולי, אך על פי האבסורד הרב, הנגשיות הרבה לתרבות והצריכה הגדולה של תרבות כיום. או שפע הזמן שרק הולך וגובר. אולי סתם אין יותר מה להגיד ואולי בימים אלו של תקשורת ויכולת גבוהה בהרבה לכל אדם ליצור משהו משלו, גילינו כי לא רבים מאיתנו הנם יוצרים מוצלחים או בכלל יוצרים.

אבל עזוב את הסיבה. הבעיה היא שכיום הביקורת פועלת בחחל ריק עד כדי אובדן הדרך הנכונה ואובדן כלי השיפוט ודרכי השיופט הנכונות. רק לעתים רחוקות כיום שופטים מוצר על "נטו" ערכו ולא על שלל קרטריונים אשר אינם שייכים לעניין.
גם אני מעדיף לרוב סרטי מאפיה טובים על איזה סיפור ווגינאלי, אבל המצב שנוצר כיום פשוט בלתי אפשרי.
תיקח את מילקשייק לדוגמא.
אתה ראית את התוכנית? אם כן אין צורך להוסיף עוד ואם לא, בר מזל אתה ברמות גבוהות ובטוחות ביותר.
כל מטרתה של התוכנית היא לשבור מוסכמות ולעורר פרובוקציות, ואפילו דני דותן וצופית גרנט הודו בכך. הם עושים טלוויזיה שכל מטרתה המוצהרת היא לעשות דברים שלא עשו קודם. אבל יש ליש בעיות עם כך: ראשית, שבירת מוסכמות הנה צורך עליון במקרים מסוימים, אך איזה צורך היא משרתת כאן?
שבירת הגישה הפוריטנית של הטלוויזיה בימינו? מה יש בכלל לשבור לעזאזל?
ושנית, גם נסכים כי שי מקום תוכנית הזה על מסך הטלוויזה ובהחלט ייתכן שיש לה, הבעיה היא כי היא זוכה לתשומת לב רבה מדיי באופן מוגזם לחלוטין, והסר שעובר כתוצאה מכך הוא המסר כי אין צורך ליצור מוצר תרבות ראוי אלא פשוט לעורר תשומת לב בכל מחיר.
גישה שכזו נכשלת ומותירה אותנו חסרי כל ואם שמעת במקרה תגובות של צופים שבאמת ראו את התוכנית בשידורה בלילה, ואת האכזבה ממנה מצד צופים שראו אותה אז בפעם הראשונה, אז היית מבין שכהדגש הוא על הפרובוקציה לא נותר דבר ואפילו בלב התומכים בגישה יש ריק ואכזבה.

העולם מתקדם קדימה. אין לי בעיה עם כך. אני שמח על השינויים הרבים ורואה את הדרך האנושית באור טוב יותר מרוב האנשים שאני מכיר, אבל אני לא סבור שיש לנו את היכולת להקריב ולהזניח את האומנות בדרך לשם.

איני זוכר איזה משורר אמר זאת ומה בעצם הוא אמר, אבל המסר מדבריו היה כי האדם אינו יכול להסתפק בלחם אלא הוא צריך גם פרחים( או משהו כזה).
''מפלצת האינטרנט'' מכה שנית 6319
חוק מרפי חדש: אורך ההודעה וההשקעה בה הם ביחס הפוך לסיכוייה להעלם באתר (במובן הדו-משמעי שלו) האינטרנטי.

וברצינות, אני חושב שכדאי שמתכנת/י האתר יבדקו את התופעה המתסכלת הזאת.

גלעד
''מפלצת האינטרנט'' מכה שנית 6321
יתכן והבעייה היא בגלל השימוש ב
mysql
שאינו תומך בטרנסקטשינס כידוע (לכתוב ת'מילה באנגילת ללא שגיאות זה פרויקט) כלומר ברגע שאתה מכניס במקביל לאדם אחר מידע לבסיס נתונים אחד מכם יקבל שגיאה. פתרון לתפרנים?
postgerSQL
אבל זה סיפור אחר.
''מפלצת האינטרנט'' מכה שנית 6327
אני גם שיערתי במקור שזו בעייה של קבלת מידע במקביל, אבל בהתחשב בצפיפות ההודעות שמופיעה באייל, או שרובן לא מוצגות או שזה לא כ"כ סביר...
בכל מקרה, אני משוכנע שישנם פתרונות ל-
Transcaching
(ואם כבר טרנסאליטירציה, אז בלי ה-ט', מבטאים את זה קאשינג)
גם עבור mySQL הבעייתי.
''מפלצת האינטרנט'' מכה שנית 6330
אין כזה דבר "transcaching". הכוונה המקורית היתה מן הסתם לטרנזקציות (transactions), דהיינו הגדרת כמה פעולות עדכון (במקרה הזה, כמה הודעות חדשות שנכתבות במקביל זו לזו) כיחידה לוגית אחת ששלמות המידע בתוכה מובטח ע"י מסד הנתונים.

עם זאת אני נוטה להסכים שבאתר שמתעדכן סה"כ כמה עשרות פעמים ביום אין הרבה סיכוי שכמה הודעות חדשות יגיעו למסד הנתונים באותו חלקיק שניה ממש, ולכן הבעיה כנראה אחרת.
''מפלצת האינטרנט'' מכה שנית 6331
אני לא האיש הטכני של האתר, סתם עורך עלוב, אבל האם יכול להיות ששכחתם לאשר את התגובות אחרי כתיבתן? קרה לי פעם-פעמיים.
''מפלצת האינטרנט'' מכה שנית 6344
בוודאי שיש סיכוי- יתכן והשרת עליו יושב האתר משמש למטרות שונות חוץ מהאייל הקורא.
כמו כן דרך מקובלת ל"תקשר" בין כמה מטלות שרצות במקביל בכמה סקריפטים שכן הphp אינו תומך בריבוי מטלות זה על ידי טבלאות במסד הנתונים המקומי.
''מפלצת האינטרנט'' מכה שנית 6366
השרת אולי משמש למטרות שונות, אבל מסד הנתונים של האייל הוא רק של האייל - או כך לפחות אני מקווה. העובדה שהמחשב המשמש כשרת משרת עוד כמה אתרים במקביל עדיין אינה סיבה לכך שעדכונים מקומיים של האייל ייכשלו.

את החלק השני בהסבר שלך (סינכרון כמה סקריפטים דרך טבלאות משותפות?) אולי לא הבנתי. לא הגיוני בעיני שכמה אתרים ישתפו ביניהם מידע, אפילו מידע זמני ואפילו אם זה רק semaphore עלוב, במסד נתונים אחד גדול המשותף לכולם. אם זה מה שעושים, באמת צפויות בעיות סינכרון מכאן ועד להודעה חדשה.
''מפלצת האינטרנט'' מכה שנית 6390
שלום, כאן האיש הטכני.

טוב, אז ככה. המחשב שמשמש את האייל משמש מספר אתרים אחרים - חלקם כבדים בעשרות, ואף מאות, מונים מ"האייל" (מבחינת עומס). וכל אותם האתרים "כבדים" משתמשים באותו שרת MySQL. מסדי-נתונים שונים, כן, אבל אותו שרת.

בין האתרים השונים על אותו מחשב:
ועוד כמה שעדיין לא נפתחו לציבור. (בנוסף לכל, ישנם אתרים אחרים שמשתמשים, אולי, בשרתי MySQL אחרים – גם הם על אותו מחשב).

בהתחשב בקצב הפעילות על כל האתרים במקביל, אין שמץ של ספק שמגיעות בקשות ל- MySQL לפני סיום הטיפול בבקשות קודמות. אולם הדבר (בוודאות) לא גורם לבעיות טכניות. הדבר, אגב, לא קשור להעדר transactions ב- MySQL. זאת משום ש- transactions בהקשר זה (כלומר, מה ש- MySQL לא תומך בו) הם האפשרות לסמן *קבוצת* פעולות כפעולה אחת; אם יש תקלה בדרך, נא לבטל את כל הקבוצה, גם אם חלק מהפעולות כבר הסתיימו. בקיצור, לחלוטין לא קשור לתקלה שאתם מתארים.

ובאשר לתקלה: אני בספק אם מדובר בתקלה של ממש, או שמא בשכחה אנושית ללחוץ על "אישור" בסוף השמחה. לכן, הרשו לי לשאול אתכם: במקרים בהם נעלמה התגובה, האם, לאחר מסך ב- preview, קיבלתם הודעת שגיאה כלשהי? או הודעת "התגובה נשמרה בהצלחה", כרגיל? או אולי אתם מועברים מיד ממסך ה-preview בחזרה לסיפור, או לעמוד הראשי, ללא אישור או הודעת שגיאה?
''מפלצת האינטרנט'' מכה שנית 6403
אני קיבלתי פעם אישור, ולמרות זה ההודעה לא הופיעה, זאת התברר לי אחרי חצי יום כשנכנסתי שנית לאתר. הסיבה אגב שלא התלוננתי היא כי הייתי בטוח שמישהו פשוט הסיר אותה שכן היא הייתה הודעה חריפה במיוחד ומתובלת ומשובצת בכל הסרקסטיות שהצלחתי לגרד בסביבה. אחרי שהופיעו תלונות נוספות הבנתי שמישהו אחר שומר על יחסי הטובים עם הקהילה...

ובנושא הזה שאלה לטל: אתה שומר גם גרסאות ראשוניות של הודעות? אם כן יתכן ותמצא עקבות להודעות אלו, במשולש ברמודה של האייל.
שאלה זו אגב, היא אחת מהשאלות שצצות במוחי מפעם לפעם. עוד שאלות מהסוג: האם טורח טל כהן ביצירת פרופילי משתמש כלומר שאילתא פשוטה שמציגה את השעות המועדפות על פלוני אלמוני, אם אפשר בגרף חביב. כמה זמן לוקח לאותו אלמוני מרגע לחיצה על לחצן התגובה עד לשליחת התגובה הראשונית, (מה ניתן ההסיק מכך על שליטתו במקלדת?) כמה זמן הוא מתקן אותה, וכמה תיקונים בממוצע הוא עושה.
לדעתי זו יכולה להיות אופציה משעשעת למדי.
''מפלצת האינטרנט'' מכה שנית 6414
בקצרה: יש לי אמנם אח ואחות צעירים ממני, אבל אני לא אח גדול של אף אחד.

לא נשמר כל מידע למעט ההודעה הסופית. נתונים כמו שעות הפעילות של קוראי (מגיבי) האתר, תוכל להסיק בעצמך משעות התגובות שלהם; הצגת גרפים פרטניים נראית לי קצת חצופה. גרפים כללים (באיזה שעות/ימים משאירים יותר הודעות, בלי לרדת לפרטים לגבי אנשים בודדים) הם אפשרות משעשעת.

אם קיבלת אישור על שמירת ההודעה, הרי ש(א) ההודעה אכן נשמרה, ויתכן שנמחקה אח"כ ע"י מי ממשגיחי האתר, או ש(ב) יש אכן תקלה באתר - בין אם בקוד שלי, או (הרבה פחות סביר) ב-MySQL.

ניתן לבדוק אם יש הודעות שלך שנמחקו ע"י משגיחים. לצערי, זמני קצר כרגע ולכן אעשה זאת בהזדמנות אחרת.
כותרת שגויה 6323
העובדה שחיינו מוקפים באמנות נחותה לא בהכרח אומרת שאין בנמצא גם אמנות איכותית יותר. מאידך, כמובן שאין לאמנות שדורשת הבנה עמוקה יותר קהל רחב כמו לזו שמיועדת להדיוטות, ולכן המתעניינים צריכים לחפש אותה מתחת לכל השאר (וכולנו יודעים מה צף).

מחפש מוסיקה מתקדמת יותר? סצנת הג'אז עדיין חיה ובועטת. אל די מיולה, גיטריסט קלאסי/ג'אזי/ספרדי מהולל מופיע באזורנו בשבוע הבא. מומלץ. לא אוהב ג'אז? עדיין קיימים יוצרים קלאסיים ונאו קלאסיים בשלהי המאה העשרים, חלקם מוכשרים יותר, חלקם פחות. יש גם ג'אנרים יותר "מטורפים" אך לא פחות מתקדמים מוסיקלית - דוגמא מוצלחת במיוחד אפשר למצוא באתר
www.spasticink.com
אוהב רוק? גם זה עדיין קיים, אבל בזמנו, להזכירך, היחס אליו היה די דומה ליחס שהאר אנד בי מקבל היום. לא חייבים לקבור את אמינם מתחת לתבן לא סניטרי. זה עלול לעשות אותו חולה.

ולא, אני לא רואה את התכנית של צופית גרנט, למרות ששמעתי עליה. לא, אני לא רואה גם את "רק בישראל", למרות שגם שמעתי עליה (באותו הקשר בדרך כלל). העובדה שמשהו משודר בטלוויזיה לא אומרת שאני חייב לצפות בו, בדרך כלל אפילו להיפך.
כותרת שגויה 6334
אני חושב ששנינו מסכימים בערך, אבל פשוט לא מבינים אחד את השני.
באופן כללי, אין לי בעיה למצוא לעצמי תענוגות משובחים או מוצרי אומנות ראויים. יש המונים שכאלו. כיום. היום. ומה מחר?

מחר לא בטוח שיהיו. הטענה שלי היא שתמיד יש חרא ותמיד יש את הטוב והראוי, אבל כיום לא רק שהגבולות מיטשטשים, והנטייה לצד הזבל והאשפה גבוהה יותר, אלא גם תשומת הלב שאנו מעניקים לה גבוהה בהרבה יותר.

גם אני נוטה פעמים רבות לצפות ולהאביס על עצמי תוכניות טלוויזיה ומוזיקה אשר נוגעת בנקודת השפל הנמוכה ביותר של הכינרת. אני סבור שיש צורך במוצרים מהירים וקלילים ולא רק בכבדות ובתחכום, אבל נראה כאילו מוותרים על הכבד לטובת הפתרון הפשוט.

יש אנשים שטוענים שהטענות שאני מציג אינן נכונות. מהצד שלהם אפשר לתת כדוגמא את העובדה שבעשור האחרון עלו מספר אירועי וערבי השירה ואירועי תרבות נוספים בכעשרות אחוזים. עובדתית זה נכון, אבל לדעתי אנשים לא מוצאים או שאין להם את היכולת להתעמק בשירה מו שצריך והם תורים את הבעיה בהתעמקות שיטחית בנושא וכך אולי נוצר למרעית עין מצב אידיאלי, אך הוא רחוק מכך.
אנשים לא באמת מבינים שירה, לא באמת איכפת להם משירה והם לא באמת מתרגשים או אוהבים אותה. הכל למראית עין.

יכול להיות שבעתיד יימצא פתרון ואיזון ראוי למצב, אבל בינתיים אין יותר מדי עששית וגחליליות להאיר את קצה המנהרה.
כותרת שגויה 6383
גם מחר יהיו... בדיוק כפי שמאז הצ'ארלסטון חובבי המוסיקה הקלאסית חוששים לעתידה, ובדיוק כמו שמאז אלוויס חובבי הג'אז מספידים אותו לנוכח שגשוגו של הרוק אנד רול, ובדיוק כפי ש"דופקי הראשים" מנידים את ראשם ארוך השיער בעצב לנוכח ההצלחה של בריטני ואמינם.

יש הרבה אנשים בעולם. תמיד יהיה מי שיעשה מוסיקה בכל רמה ובכל סגנון, כל עוד יש לו קהל שיאזין לו - ותמיד יהיה מי שיאזין, כי כאמור, יש הרבה אנשים בעולם. אז נראה את צופית גרנט טובלת בשוקולד בטלוויזיה. אז מה? לפני שהיה את ערוץ שתיים, להזכירך, גם לא היה את ערוץ שמונה והנשיונל ג'אוגרפיק. ואגב, אותו ערוץ שתיים שנותן במה לצופית ולדודו, נותן גם במה לשידורי "ג'אז בים האדום" מאוחר בלילה. קורה.
ג'אז בשתיים בלילה 6384
טוב, זו באמת נקודה כאובה. הם משדרים ג'אז בשתיים בלילה. נכון שאפשר לטעון כי הם לא משדרים שום מוסיקה אחרת בכל שעה שהיא - אבל זה לא בדיוק טיעון לזכותם. בכלל, מדת ההתייחסות של ערוצי הטלויזיה בארץ למוסיקה (מקומית ובכלל) גובלת בשערוריה.
ג'אז בשתיים בלילה 6388
זכורה לי כתבה מלפני זמן די רב, בה התלוננו מוסיקאים כי תוכניות הארוח ממעטות להזמין אותם לתוכניות, וגם כשמזמינים, בקושי נותנים לשיר, ובטח שלא יזמינו יוצרים שהם פחות ממרכז המיינסטרים המוכר (כ' לא דגושה בסגול). טענת מפיקי התוכניות היא כי ממצאי הרייטינג מראים שמרבית האנשים מחליפים ערוץ בזמן שמשדרים שירים, ולכן לא כדאי לתוכניות להביא שירים במהלך תוכניות.
אז האשמה היא לא מעט גם בצופים, שלא מביעים עניין במוזיקה המוגשת להם.
ג'אז בשתיים בלילה 6394
ודאי, האשמה היא *תמיד* בצופים...

טלויזיה, כמו גם ספרות ושאר אומנויות, צריכה ויכולה (כן כן!) להתעלות אל מעבר לשיקולי רייטינג ו-"מה הקהל אוהב". לא מדובר כאן במוסיקה בלבד (או בכלל) - אלא בכללותו של דבר. טלויזיה היא כלי חינוכי ממדרגה ראשונה, ונתן לנצלה למטרה זו בדיוק - ואני מדבר כאן על האוכלוסיה הבוגרת, לא על ילדי בית ספר.
מילא הערוצים המסחריים, אבל הערוץ היחיד החפשי משיקולי רייטינג בוחר להתנהג כאילו אין זה המצב, וכך נשארים אנו מגולחים מכאן ומכאן.
ג'אז בשתיים בלילה 6405
יש ערוץ חדש בכבלים שמשדר שידורי מוסיקה (ג'אז, בלוז, קלאסי, מה שבא. רק לא מיינסטרים). אני לא יודע אם הוא משדר 24 שעות ביממה או שהוא חולק את שעות השידור שלו עם ערוץ אחר, אבל זה שווה בדיקה. אם יש למישהו מושג - זה הזמן והמקום לדווח עליו.

ואגב, ניר, לזכותו של ערוץ שתיים יאמר שהוא בכל זאת מספק במה ללא מעט מוסיקה איכותית בשעות הלילה, ומשדר הופעות ארוכות למדי על בסיס קבוע. גם אם שעות השידור לא נוחות, אנשים שיש להם טלוויזיה בבית (להלן "הם") מחזיקים בד"כ גם וידאו, ו"הם" יכולים להשתמש בו ולראות את ההופעה של פלוטוניום בזמן שבטלוויזיה משדרים את דודו טופז.

טלוויזיה, כמו כל דבר בחיים, עובדת בשיטה של היצע וביקוש. אין ביקוש - אין היצע. יש ביקוש דל - מספקים היצע (בשתיים בלילה) דל בהתאמה.
ג'אז בשתיים בלילה 6397
ועכשיו מתברר כי סתם קידום מכירות לא מספיק לאומנים, והם תובעים את הערוץ השני על חובות תשלום עבור הופעה בתוכניות אירוח. התשלום עבור סתם ביקור, אגב, נמוך יותר מהתשלום עבור ביקור עם ביצוע שיר.

"נתתם לי פרסום חינם? מגניב! עכשיו שלמו לי על זה, בבקשה!"
ג'אז בשתיים בלילה 6481
קידום מכירות? אתה מצפה ממוסיקאי ישראלי לחיות ממכירות הדיסקים? הצחקת אותי. במקרה אני מכיר כמה וכמה מוסיקאים מוכרים (חלקם פחות, חלקם יותר) באופן אישי, חלקם אף חתני פלטינה וזהב, ולמיטב ידיעתי רובם המכריע "מחלטרים" בעבודות צדדיות במשרה מלאה, ולאו דווקא מתוך שיעמום.

למה שעת עבודה של עורך דין או תוכניתן שווה יותר משעת העבודה של מוסיקאי? למה מוסיקאי לא יכול לקבל משכורת לפי שעה? ואל תשכח גם שאותו מוסיקאי שמופיע בתכנית האירוח לא מגיע לבד - הוא צריך גם לשלם משכורות ללהקת הלווי, לאנשי הסאונד, לשלם על ציוד שנקנה או הושכר ואפילו מדי פעם גם להתפרנס קצת. שלא להזכיר בכלל את השנים הארוכות (ברוב המקרים, אינסופיות) שבהן המוסיקאי נאלץ לבזבז *הרבה* יותר כסף על האמנות שלו ממה שהיא מכניסה לו. אז כשחמש עשרה דקות התהילה שלו מגיעות, מה מפריע לך שהוא מקבל איזה צ'ק מאמנון לוי?
ג'אז בשתיים בלילה 6487
האמת שבכלל לא מפריע לי שמוזיקאי יקבל תשלום, לא מאמנון לוי ולא מכל אחד אחר. השאלה היא לא של תשלום או לא, אלא של ציפיות והבטחות. אם היה ידוע מראש, לפני ההופעה, שלמוזיקאי יגיע גם צ'ק נחמד בדואר - מה טוב, כולם צריכים להיות מרוצים. אבל אם המצב הוא כפי שאני חושש, שסוכם על הופעה, המוזיקאי היה מאושר על ההכרה והפרסום, ואמנון (או חבר מרעיו מהתוכניות הזהות) שמח על שיהיה מי שייתן קטע קישור בין בדיחה (גרועה) לשיחה (משעממת) - ואילו נושא הצ'ק עלה רק אחר-כך, יש לנו בעיה.
אין ספק שיש הוצאות במוזיקה, כמו בכל תחום, ואין ספק שיש עבודה קשה בהופעות, כמו בכל תחום. הבעייה העיקרית בעיני היא תרבות ה"מגיע לי". "למה שעת עבודה של עורך דין או תוכניתן שווה יותר משעת העבודה של מוזיקאי?" אתה שואל. כאילו שהאחד הוא מדד לשני או קשור אליו בדרך כלשהי. חדשות לי עבורך, שעת עבודה של אחד ממש לא קשורה לשל השני, לא באיכותה ולא בחשיבותה. התשלום, לעומת זאת, מאוד פשוט. מי שרוצה להשתמש בשירותיו של בעל מקצוע זה או אחר שוקל כמה שווה לו להוציא. וזה הכל. אלה שעדיין לא מוכרים את הזמן שלהם בתעריף הרצוי להם, אין להם מה להתלונן על האחרים - בין באותו תחום ובין בתחום אחר. אני לא שואל את שלמה ארצי כמה הוא מרוויח לשעה, כי זה לא ענייני. אבל שהוא (או בנו, או חברו למקצוע) גם לא יבואו אלי ויטענו ש"מגיע להם תשלום הוגן".
הוגן זה עניין של הסכם, לא יותר ולא פחות. ומי שבחר לעצמו מקצוע יצירתי כמו מוזיקה, אני מקווה שימצא לעצמו את כל הסיפוק האמנותי שחיפש, וגם את כל הכסף שהוא שואף אליו. שניהם לגיטימיים באותה מידה, ולשניהם הוא אחראי - לבדו. אחרת נתערב לו לא רק בבחירה כמה כסף לקבל, אלא גם איזו מוזיקה לכתוב....
מגיע, לא מגיע, לא מגיע 6698
לכאורה אתה יוצא נגד תרבות ה"מגיע לי", אך בעצם גם אתה מדבר על "מגיע". רק שלדעתך כמה שמישהו מקבל, זה בדיוק מה שמגיע לו.
אני חושב שאין מנוס מלדבר על "מגיע": בתוך התחום הנרחב של "מה ראוי שיהיה בעולם", מה שנקרא מוסר, נופלת באופן בלתי נמנע הסוגיה "כיצד ראוי שיתחלקו המשאבים המוגבלים".
מבחינתך השוק החופשי הוא שיטה מושלמת, ואפשר לראות את ההגיון בכך: אני מקבל בהתאם למה שאני נותן. מה שאני נותן נמדד במידה בה אני ממלא צרכים של אנשים אחרים, וזה מתבטא בכסף שהם מוכנים לשלם על השרותים שלי.
זה פחות או יותר עובד; אם זה בכלל נכון עקרונית (ואני לא משוכנע), אני מסרב לקבל שהמימוש של זה בעולם הוא מושלם. מקום אחד לדוגמה בו השיטה פגומה, לדעתי, הוא בדיוק זה: האמנים מתוגמלים פחות מדי.

אני נוהג לשמוע רדיו כשאני נוהג. מחליף תחנות בתזזית כדי להגיע למוזיקה הטובה ביותר המשודרת באותה שעה נתונה. מוזיקה עושה לי את זה. קורה לא אחת ששיר המשודר ברדיו חודר אל עורקי, אל נשמתי, גורם לי להתרגש, לסעור, לבכות. גורם לי אושר. זה טעם החיים בשבילי. זה ממלא צורך שלי. עד כמה שזה נוגע לי, למוזיקאי שיצר אותו "מגיע" הרבה יותר כסף מלמהנדס שהיה שותף בתכנון המנוע של המכונית, או המתכנת שהיה שותף ביצירת מעבד התמלילים בו אני כותב תגובה זו. אלו עשו את חיי, לכל היותר, נוחים קצת יותר (לא כולל את מעבד התמלילים) - הם בכלל לא מתקרבים לעשות אותי מאושר. שלא לדבר על עורכי דין ומנהלי שיווק. נניח אפילו שאני במיעוט - לפחות הייתי רוצה שמהכסף ש*אני* מוציא ילך יותר למוזיקאי. וזה לא קורה. אם אני קונה דיסק, חלק קטן מדי מהכסף הולך למוזיקאי; במקרה הנפוץ יותר אני מסתפק בלהתרגש מהשיר ברדיו (אין לי זמן לשמוע כל כך הרבה דיסקים). נכון, אחרי השיר אני שומע (נניח) פרסומות, וזה גורם לי (נניח) להוציא כסף לטובת המפרסם, שהפרסומת שלו מממנת את תחנת הרדיו, שבתורה משלמת תמלוגים למוזיקאי. אז יופי, משהו מהכסף שלי פעפע אליו איכשהו. חלק קטן עד עלבון. הרבה יותר אנשים בדרך התעשרו הרבה יותר, מבלי לעשות בעצמם שום דבר שהביא לי אושר.

כל מה שאני רוצה להגיד בזה הוא שהשיטה לא מושלמת; יש בה עיוותים בקשר בין האושר שאדם A גורם לאדם B למשאבים שאדם B מעניק כתשלום לאדם A. לא בהכרח יש לי פתרון (הצעתי פתרון, חלקי ומלא חורים, במאמר:
דיון 106)
אבל בהחלט לא מופרך בעיני מצד אמנים לדבר על "מגיע לי".
אגב, למי שתוהה: אני לא אומן. אני מתכנת, וכן, לעניות דעתי אני מקבל יותר מדי כסף, בראייה רחבה.
מגיע! 6699
אני תכנת ומוסיקאי, בעוונותי. לכן אני יכול לומר לך בעליצות - אתה לא מקבל הרבה מדי - אין דבר כזה. אני שמח וטוב לב על כי התכנות נותן לי הרבה יותר כסף ממה שנאלצים לסבול כמה מידידי ומכרי בתחום המופיעים בקבלות פנים ובחתונות, המוכרים בורקס והמשווקים מדלת לדלת.

ובעניין הכסף המגיע למוסיקאים, מספר עובדות:
א. קיימים חוזים והסכמים בין איגודי המוסיקאים לבין רשויות השידור השונות. יש תעריפים מקובלים וידועים לשעת הופעה ולשעת חזרה.
ב. המקרה הנפוץ הוא זה בו התשלום למוסיקאי "מתעכב" או "מצטמצם" עקב "נסיבות" שונות ומשונות. רשויות השידור הנן גופים גדולים בעלי כח והשפעה, ונגן ש-"עושה בעיות" יודע שהוא יכול למצוא את עצמו ללא פרנסה, לפתע פתאום.
ג. שימו לב כי המקרה למעלה נוגע בעיקר למוסיקאים מבצעים ומלווים - לאו דוקא לאמנים המוכרים עצמם. האחרונים מתפרנסים מהופעות, מתמלוגי שידור, ומעט ממכירת אלבומים (למעט הגדולים, כמובן). הראשונים מתפרנסים מהקלטות, הופעות ותכניות טלויזיה. נגן המופיע באופן קבוע בטלויזיה ואשר לא מקבל תשלום במועד - ובכן, מה יעשה מישהו מאיתנו אם לפתע יודיע לו הבוס "שומע - עוד לא סיימנו לאשר את הצ'ק שלך..."?
ד. בדרך כלל, ביום בו אתה מופיע בטלויזיה כנגן או אמן, לא יהיה לך זמן לשום דבר אחר. בכל אופן - זה לוקח הרבה יותר זמן ממה שנראה על המסך לבסוף.
מגיע, לא מגיע, לא מגיע 6701
ירדן,
קודם כל, תודה על ההפניה לכתבה שלך. יפה ומעניין (הרשה לי לומר שעולם הפרסום הפסיד קופירייטר יצירתי במיוחד, הטלפונים מ"הום דיפו" לא מפסיקים...)
לא, איני מדבר על מגיע, ואיני טוען שהשוק החופשי (בהנחה שהיה דבר כזה במציאות) מקצה בדיוק את התמורה המתאימה למי שמגיע לו.
טענתי, כפשוטה, היא שאין דבר כזה *מגיע*. מגיע מניח קיומה של זכות פוזיטיבית, זכות כזו מניחה קיומה של חובה המוטלת על מישהו אחר לספק את *המגיע* לבעל הזכות.
לטענתי, אין זכות כזו שראוי בצידה לחייב מישהו אחר לספק לי את מבוקשי - לפחות לא בהקשר זה של יצירה ותשלום תמורה בעדה.
אם מוזיקאי מצליח למכור את מרכולתו, זה לא בגלל שהוא טוב באופן אובייקטיבי ולכן מגיע לו תשלום ואחרים *חייבים* לקנות את יצירתו. המכירה היא תוצאה של העובדה שאחרים מעדיפים לקנות ממנו את שירותיו (ישירות או בעקיפין, לא נכנס לזה עכשיו) מאשר להשקיע את כספם בעוד משחק מחשב, עוד עוגה, או עוד כוס מים. המוזיקאי אינו יכול לומר "עשיתי טוב ולכן מגיע לי ששילמו לי", אלא מקסימום "אני שמח שמה שאני עושה מוצא חן בעיני אחרים מספיק שישלמו לי עבורו".
כלומר, מה שיוצר את הזכות לתשלום הוא ההסכם בין הקונה והמוכר *בלבד*, ולפני קיום ההסכם לא היתה קיימת זכות כזו.
מצב זה יוצר שוק ליצירה, אך אין אף אדם שיכול לומר מראש שאם הוא לא מצליח זו אשמתו של מישהו אחר, ומישהו אחר צריך לממן אותו. תיאור קצת קר ומנוכר אולי, אך כל דבר אחר גרוע יותר, שכן הוא כורך צורך לומר למי מגיע ולמי לא, ולחייב אחרים לשאת בתשלום על מה שאולי אינם מעריכים ורוצים בעצמם (לו היו רוצים, היו יוצרים הסכם מרצון, ומשלמים מכוחו - ולא צריך את החיוב החיצוני).
דרך אגב, את הכותרת "מוזיקאי" ניתן להחליף במתכנת, עו"ד, איש שיווק, או מנקה רחובות - כולם יקבלו תשלום לפי מה שהקונים מעריכים ששווה להם לשלם ולא לפי מה שהם חושבים שמגיע להם. לכן, כמתכנת, אתה מקבל אולי יותר ממה שאתה חושב שמגיע לך (למרות שאני מניח שאתה לא סובל אנושות ממצב זה), אך בדיוק כמה שאלה שקונים את שירותיך מעריכים את התועלת שאתה מביא להם. כמובן, הם עלולים לטעות בהערכה, אך זה עניין שלהם ולא הייתי רוצה לכפות עליהם מבחוץ.
לגבי הטענות נגד אנשי "המנגנון" למיניהם. נכון שנראה שאתה רוצה מוזיקה טובה ולא לשלם לאנשי הפצה, שיווק, וכו' - אך העובדות (נכון להיום, וזה משתנה במהירות) הן שללא כל אותם "טפילים" הרוכבים על גבו של המוזיקאי המסכן, יצירתו תישאר בראשו (שכן ללא אנשי הייצור, שיווק והפצה של כלי הנגינה שלו, גם אלה לא ייוצרו) - ולעולם לא תגיע אליך ואלי.
לאחר כל זאת, ומתוך מחשבה על המאמר שכתבת, נראה שהשינויים הטכנולוגיים המאפשרים קיצור חלק מהתהליך אכן יאפשרו העברת חלק גדול יותר למוזיקאי (והצעתך שם רלוונטית יותר ויותר), אך צריך לזכור - זה לא בגלל שלמי שעסק בהפצה עד כה *לא מגיע* תשלום, אלא ששירותיו אינם עוד הכרחיים, ולכן אנשים אינם מוכנים לשלם עליהם. הנטייה לשמוח לאידם או לטעון שהם רק מפריעים למוזיקאי להתפרנס, אינה שונה מהטענות הפופולריות בזמנו נגד היהודי המלווה בריבית (שגם מילא תפקיד הכרחי בחיי המסחר אז), או נגד הבנקים היום...
מגיע, לא מגיע, לא מגיע 6807
כל מה שאמרת תקף רק לגבי זמרים ולהקות שמנסים להתפרסם, וגם זה שנוי במחלוקת. *רוב* המוסיקאים, בארץ ובעולם, הם נגנים. נגנים שמגיעים לאולפן, תוכנית טלוויזיה, חזרה או הופעה, ועושים את העבודה שלהם.

בניגוד לאמנים כותבים, בנוגע לנגנים אכן יש אמדנים אובייקטיבים פחות או יותר לאיכות, וגם תחומי התמחות מוגדרים. נגן הבס של מוישל'ה זיפזיף שהופיע אצל אמנון לוי במטרה לקדם את הדיסק החדש שלו לא יקבל תמלוגים על מכירת הדיסק, וגם אם כן - התשלום יהיה זניח. הוא בא כדי לעבוד, עשה את העבודה שלו, ועכשיו צריך לקבל תשלום.

התעריפים אמנם קבועים - כפי שציין ניר יניב. נגנים בעלי שם מקבלים 100-150 דולר לשעת עבודה, נגנים אלמוניים מקבלים החל מכ-‏30 ש"ח עבור אותה עבודה. הערות כמו "נתתי לך פרסומת חינם, ועכשיו אני צריך לשלם לך?" לא פוגעות רק בכוכבון שמחכה לחמש עשרה הדקות שלו, אלא גם במוסיקאים הרציניים יותר שמשתדלים להתקיים מהמקצוע שלהם (כן, גם זמרים ויוצרים מכובדים נדפקים פעמים רבות מהתקשורת שמתפקדת פחות או יותר כקרטל).
אתה יודע 6351
הדבר העיקרי שניתן להבין מהתגובה הזאת זה שאתה לא אוהב מוזיקת היפ-הופ, ולמעשה לא מכיר בקיומה. שיהיה. אז מה דוחף אותך להגיב על סקירה שעוסקת באלבום של מוזיקה ירודה, המונית וסתמית זו? הרי היא, מראש, לא נועדה לאניני טעם; לחובבי מוזיקה כל-כך מובהקים ורציניים כמוך. אתה יודע מה ראוי: מוזיקה קלסית, ג'אז, ואולי, בעקימת אף קלה, לקט מהרוק (עד שנות השבעים כמובן). כנראה שלגבי סוגים אחרים של מוזיקה יש לך פיגור מסוים. זה לא נורא. אבל לא חובה לנפנף בזה תוך הכללות גסות כדי להודיע לציבור שלדעתך התרבות ה"איכותית" בסכנת הכחדה. החלטת משום מה שאמינם זה סמל לאותה תרבות "נמוכה", שהיא "מה שהרוב מסגול להבין" לדעתך. חוץ מלבטא קטנות, צייקנות, התנשאות וחוסר התמצאות, לא אמרת הרבה. ואגב, מאיפה הבאת את השורה ההיא על קורט קוביין? אוקי, אולי טעית וזה לא היה דווקא אמינם, אבל מה זה משנה, העיקר הכוונה.
אתה יודע 6370
אומר שנית, אין לי בעיה עם ז'אנר ההיפ הופ וישנם אפילו אמנים שאני מעריך ומחבב מהז'אנר כמו לורין היל ועוד כמה.
אני פתוח לסוגי מוזיקה חדשים ואני מתתי על מאסיב אטאק מהרגע הראשון שהאזנתי להם.
אני אוהב רוק, מוזיקה קלאסית ועוד. אין לי בעיה עם אף ז'אנר, ואפילו, אמר הבחור בקושי רב- טראנס.
הבעיה שלי היא עם תשומת הלב הרבה שניתנת לתוצרי אמנות מסוימים, תשומת לב הניתנת על פי הקריטריונים הלא נכונים.
אין שיפוט לפי איכות, ריח וטעם, אלא לפי כמות הפרובוקטיביות, אשר מהוללת מכאן ועד הודו.

אמינם הוא רק דוגמא אשר הבאתי בכדי להדגים את הטענה הכללית.
סוגי מוזיקה שונים מכל הסוגים צריכים להתקיים ולקבל כל אחד את המקום הראוי לו ושכל אחד יאהב מה שהוא רוצה ומרגיש לנכון להעריך ולאהוב,אבל עדיין קיים הצורך לשמור על רמת וסוג ביקורת נכונה ולא לפעול בחלל לא נכון של התייחסות, שיפוט וביקורת.

והקטע עם קורט קוביין, ראיתי קטע מהופעה שלו שהוא שר משהו בסגנון הזה, ככה שזה די מחוייב המציאות שזה כך.
אתה יודע 6409
א. לפעמים דברים מצטלבים: קורה שספר או דיסק שהופך לרב-מכר וזוכה לפרסום מסיבי הוא גם טוב. העובדה שאמן הופך ל"כוכב" לא אומרת כשלעצמה שהוא בעצם שטחי ו"נחות".
ב. "קריטריונים לא נכונים" זה מושג בעייתי.
ג. ההשוואה לא טובה. בריטני ספירס היא בעיקר מותג. אמינם הוא בעיקר מוזיקאי. אין דמיון ביניהם למעט ההכרה הציבורית. לכך זכה גם יצחק שמיר למשל.
אתה יודע 6419
א- בהחלט יכול להיות שאמן יהפוך כוכב ואין לי בעיה אם זה. נהפוך הוא, יש לי בעיה אם אלו אשר מפסיקים לאהוב אומן כשאחרים מתחילים ולהיכר בכשורנו לאמצו לחיקם.
ב- קריטריונים לא נכונים נראה לי מושג סביר בהחלט. ישנם קריטריונים מסוימים שבהם אמן או יוצר אמור לעמוד ופלעמים אף להמציא חדשים.
ג- את יצחק שמיר אין צורך לחהזכיר באך הקשר שהוא( בקשה והתחננות).
6363
כן, תרבותנו היקרה בסכנה קיומית. אותם "יוצרים" השואפים רק לקלקל את הקיים ולהוכיח את קיומם ע"י אוסף ניבולי הפה שמוחם מסוגל להפיק וכמות הפרובוקציות שהם מסוגלים לעשות בזמן נתון קוברים תחתם את כל פאר היצירה התרבותית של האנושות עד כה.
לא, לא דיברתי על אמינם או על ראפרים אחרים (או היפ הופ, אודה שעדיין לא הבנתי את מלוא ההבדל), כוונתי כמובן לביטלס (לו הייתי כותב לפני כמה עשרות שנים), או על הרוק הכבד (לו כתבתי לפני כמה *פחות* עשרות שנים), או אולי בעצם על ה heavy metal?
קל מאוד לתקוף מגמה חדשה על שאינה עומדת בסטנדרטים של הקודמות לה. איני מטיל ספק שהמבקרים לא רואים עצמם כמי שפוסלים כל דבר חדש, אלא באמת רואים נחיתות בתרבות 'שטחית' וירודה. עדיין, לבוא ולפסול בצורה כל כך גורפת זה קצת מוגזם.
נכון, רוב הטקסטים של אמני הראפ (וכן, אני חושב שקטונטי, וכך רובנו, מלהגדיר עבור אחר אם הוא אמן או פשוט חנטריש) לא בדיוק מדברים אלי. אבל, נחשו מה? זה לא אמור לדבר אלי. אלה שמוצאים דמויות לחיקוי אצל אמנים כאלה, אלה שמוצאים בטקסט חומר להזדהות איתו אינם *רק* פושעים פוטנציאליים או מתוסכלים, אלא לעיתים כאלה שביטוי לירי לאלימות שהם חשים נוגע בהם עמוק בפנים לא פחות מאשר אמנות אחרת אצל אנשים אחרים.
לא הכל זה 'או זה או זה'. לא חייבים לבחור בין ראפ לג'אז או בין רוק כבד למוזיקה קלאסית. לפעמים קצת אלימות מילולית זה בדיוק מה שאני צריך כדי לשחרר לחץ, ואם זה יכול לבוא דרך מוזיקה ולא צעקות על מישהו אחר - מה רע?
וקצת דעה אישית לגופו של עניין. לא היכרתי את אמינם עד שקראתי את הכתבה, אבל את השיר על המעריץ המתוסכל שהרג את חברה שלו כן שמעתי (לבושתי, מיד הנחתי שמדובר בראפר שחור, מלא דעות קדומות שכמותי). הייתי במכונית באותו הזמן, ולמרות שכבר הגעתי למחוז חפצי, לא יכולתי לכבות את הרדיו ולצאת. השיר היה מדהים, מסעיר, מפחיד ומרגש. לא יצאתי 'מרומם' אלא להיפך - בהלם מוחלט ומאוד מטריד. אבל האמן הצליח לגעת בי, ואם זה לא תפקידו, איני יודע מה כן.
האם להגיד מכאן שהפכתי לחסיד הראפ? לא, אבל זה לא העיקר. מסתבר, להפתעתי, שיש שם משהו אפילו בשבילי - מה שלא סותר את היכולת למצוא את הזמן והיצירה המתאימה מכל זרם אחר.
פתיחות, רבותי, קצת פתיחות.
אני סלים שיידי האמיתי 10436
קניתי את המרשל מאת'רס. למרות שבדרך-כלל אני לא סובל ראפ, את האלבום הזה אהבתי מאוד. שני השירים האלימים ביותר - סטאן וקים (שמזכיר מאוד את השיר בוני וקלייד עליו דובר במאמר) הם כואבים לשמיעה.
אבל יותר חשוב - מרבית האלבום עוסק בהצלחתו של אמינם עצמו ובהאשמות שבאו בעקבות אלבומו הקודם:
Kill you
Stan
Who Knew
The Way I Am
The Real Slim Shady
Remember Me
I'm Back
Marshall Mathers
Criminal
כל אלו עוסקים באמינם עצמו ובמה שאמרו עליו. אם נתעלם מקטעי הקישור, זה משאיר חמישה שירים שאינם עוסקים בו.

התקליט הזה, במידה רבה, הוא תקליט של יוצר די מבוהל ממה שקרה סביבו. האפולוגטיקה שבה וחוזרת בכל שיר ושיר כמעט, מבעד לקללות. "כמה נזק כבר אפשר לעשות בעט?" שואל אמינם, וממשיך - "לא ידעתי שאהיה כזה גדול, לא ידעתי שאדפוק את הילד הזה, לא ידעתי שאגרום לו לחתוך את הורידים, לא ידעתי שאגרום לו להכות את הכלבה הזאת". זה יכול גם להסביר את הקו המוזיקלי הרך יותר (לפי המאמר. לא שמעתי את האלבום הראשון).

כמובן שאין בכך להוריד ממוצלחתו הרבה של האלבום. מי שיכול לסבול את זה - יאהב את זה.
אני סלים שיידי האמיתי 14436
קראתי לאחרונה מאמר באחד מעשרות המגזינים המקוונים למוסיקה, על שלל גווניה, ובו נטען כי אמינם יוציא טרילוגיית אלבומים תחת שלושת השמות השונים שלו (סלים שיידי, מרשל מאת'רס ואמינם) ולאחר מכן לא יוכל לסבול יותר את הלחץ שיופעל כנגדו ואת תגובתם של ה"מעריצים" שלו, וילך בדרכו של קורט קוביין.

נקווה שהתחזית המרה הזו לא תתממש - אמינם הוא לדעתי היוצר המוכשר והמקורי ביותר שקם למוסיקה השחורה מאז תחילת שנות ה - 80.
והוא עוד לבן! 14437
והוא עוד לבן! 14444
או כמו שצ'רלס ברקלי אמר:
"You know it's all going to hell when the best Rapper is white and the best Golf Player is black"...
תגובה 17148
אמינם הוא עוד "אמן" שהופך למכונת כסף וממסחר את עצמו כדי להגיע לכמה שיותר אנשים. הוא פולט קללות כדי שיקבל עוד כותרת במגזין נוער דביק וחושב שלהיות הוא זו מחמאה. הבחור יודע עסקים, "היוצר המוכשר ביותר שקם למוסיקה השחורה" הוא כלל לא.

ומאיפה בכלל ההשוואה לקורט קוביין? אין כל קשר. קוביין, אחד האנשים הכי מוכשרים והכי משפיעים של שנות ה-‏90 ושל הרוק ומנגד מכונת הקללות שאמא שלו כבר תובעת אותו. והמילים של אמינם לעולם לא יגיעו לרמת הרגש והכאב האמיתי של קוביין.

אין בכלל מקום להשוואה בניהם. המצב היום במוסיקה הוא קטסטרופה, מכל חור קופצת לך שחורדינית אחרת שרוצה להיות מדונה ואמינם הוא חלק ענק בתעשית הכסף הזו.
אמינם 14099
בשורות האחרונות של הכתבה כתוב שבלי דוקטור דרי אמינם לא יצליח
אני לא חושבת כך בגלל שזה לא נכון! אמינם הוא זמר אכותי מאוד ולמרות שהוא מקלל כל הזמן, זה לא אומר שהוא זמר לא טוב הוא הזמר היחיד שיכול לבטא את כל מה שהוא חושב.וכל
. מה שיש לו בלב
בקיצור אמינם הוא לא צריך אף אחד כדאי להצליח
הקליפ סטן היה בלי דוקטור דרי
וזה מה שאומר שאמינם לא צריך אף בן אדם שיתערב לו בחיי המוזיקה שלו
.אני מקווה שתלמדו ממני
אמינם 14121
כאילו, הקשבת לדיסק בכלל? שמת לב מה יש למאת'רס עצמו לומר על "מעריצים"? המילה Morons חוזרת שם כמה פעמים בהקשר הזה. שום דבר אישי, באמת, אבל אמינם אינו מתכחש לעובדה שד"ר דרה סייע לו רבות ובלעדיו הוא לא היה מצליח. זה שדרה לא מופיע בקליפ לא אומר שדרה לא היה ה*מפיק המוזיקלי* של השיר, ועל כן השפיע עליו רבות.

אני מקווה שההערצה תעבור לך בקרוב.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים