 |
כשהתקליט היה שחור | 29 |  |
||||||||
 |
|
 |
|||||||||
 |
 |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
|
ההשפעות של המעבר מויניל לדיסקים - כמו השבירה לרצועות בודדות - הן חלק משינוי כולל שעובר על המוסיקה המסחרית, שהוא המעבר לצריכה של שירים ורצועות בודדים, במקום של אלבומים שלמים. כמובן ששירים בודדים תמיד היו קיימים - ויעידו על כך מכירות הסינגלים ואלבומי האוסף - אבל הדיסקים הקלו עוד יותר על השבירה של אלבום למרכיביו. פריחת צורבי הדיסקים, שמאפשרים לכל אחת לצרוב את הדיסק האהוב עליו מרצועות בודדות, ומחתרת ה-MP3-ים, שעובדת כמעט תמיד על רצועות בודדות, רק יאיצו את התופעה. בסופו של דבר, יכול להיות שנראה שינוי הדומה לשינוי בין תוכנות קלאסיות לתוכנות המופצות באינטרנט: כמו שהמעבר לאינטרנט גרם להפצה המבוססת על הרבה הוצאות (release-ים) ברווחי זמן קטנים יחסית, כך אמן ממוצע ישחרר סינגלים ברווחי זמן של חודשיים ופחות, במקום לרכז את המאמץ ולהוציא דיסק אחד ויחיד פעם בשנתיים. סביר להניח שהתעשיה תותאם למצב הזה, כך שכדי לקנות סינגל, נביא תקליטור צריב (CD-R) לחנות ונקבל עליו את השיר החדש. התעשיה כמובן תציע לנו לקנות חמישה סינגלים במחיר של ארבעה ושאר תמחורים דומים, כך שאם ממש נרצה דיסק, נוכל לחכות את השנה שהיינו מחכים בכל מקרה ולקנות את כל השירים (שהיו מרכיבים במקור את ה'אלבום') במחיר זול יותר מאשר לקנות את השירים הבודדים. שיטה כזו כמובן תשפיע על השירים הבודדים עצמם. במצב שבו כל שיר חייב לשווק את עצמו, כל שיר חייב בעצם להיות להיט, אחרת לא יחזיר את ההשקעה שלו. כבר לא ניתן יהיה למכור שירים פחות פופולריים כחלק מדיסק כולל. בפופ זה כבר כמעט המצב גם ככה (להקת "אקווה", למשל, הוציאה דיסק שהוא מראש אוסף להיטים, ובמשך יותר משנה סחטה ממנו חמישה סינגלים), אבל זה יכול להגיע לז'אנרים אחרים. אם ניקח דוגמה קצת ישנה, אפשר לצפות שלשיר כמו "Norwegian Wood" של הביטלס לא תהיה זכות קיים במצב החדש, כי אף אחד באותה תקופה חוץ מהמעריצים השרופים לא יקנה שיר כזה. סביר שהרעיון של אלבום בודד לא יעלם לחלוטין, אבל הוא יהיה 'איזוטרי' ושמור לפרויקטים מיוחדים, בערך כמו 'אלבום קונספט' בימינו. כלומר, יהיו אמנים שמתוך השראה או סתם גימיק יוציאו אוסף של שירים הקשורים איכשהו אחד בשני, ויקראו לזה 'אלבום', אבל זה יהיה המיעוט בשוק, ואפילו המיעוט הזה ייאלץ עדיין לתת לציבור להוריד שירים בודדים (ולשבור את מבנה האלבום), כדי שלא ייכשל כלכלית לחלוטין. אני חושב שהדוגמה הטובה ביותר לתהליך הזה היא מייק אולדפילד, שהתחיל עם אלבום בעל שני רצועות (כך שהוא, אגב, לא סובל מהבעיה שירדן דיבר עליה מלכתחילה...) ובמשך הזמן עבר לאלבומי רצועות בודדות, שיחרר סינגלים ואפילו הוציא אלבומי sequel בסגנון הוליווד ("פעמונות צינוריים 4: יום הדין") - ובקיצור, התמסחר. וזה בעצם היה ויהיה לעולם שם המשחק: התמסחרות. |
|
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
רק זה חסר לנו. גם ככה אני מתקשה לדעת איזה דיסקים כדאי לי לקנות כי מה שמגיע לרדיו זה רק החומר הממוסחר, כאשר מרבית החומר הטוב מתחבא בתוככי הדיסק. זה יהיה הסוף של מוסיקה טובה באמת כשכל השירים יהיו סטנד-אלון. נקווה שאתה טועה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל... אבל... השיר "Norwegian Wood" הוא לדעתי מהטובים, אם לא הטוב ביותר, בין שירי הביטלס! (כן, אני יודע, יש לי טעם מוזר). עידו צודק, להערכתי העגומה. והתוצאה תהיה... חסל סדר מוזיקה איכותית. להיטים בלבד. And, when I awoke
...I was alone, this bird had flown |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין לציין, בתגובה לדיון על סינגלים לעומת אלבומים שלמים, שלפחות בשנות הולדתה של המוזיקה הפופולרית של היום (כלומר, שנות החמישים ותחילת השישים), האלבומים היו זניחים לעומת הסינגלים. אם אומן טרח בכלל להוציא אלבום, הוא היה מורכב בדרך כלל מקטעי "מילוי" נחותים, ושימש כאמצעי נוסף לקדם את הסינגל. גם היום, רוב תקליטי הפופ הם "ריפוד" בין הסינגלים. דומה בולטת היא הספייס גירלס (שקט, עידו! כלב טוב), שאלבומן הראשון כלל רצף של שלושה סינגלים טובים ואחריו שבעה שירים עלובים (באלבום השני אפילו הסינגלים היו גרועים). בכלל, לא תמיד ברור אם צריך לקדש את הסידור המסוים של שירים בתקליט, שפעמים רבות הוא שרירותי לגמרי, או מנותק משיקולי מוזיקה --למשל, באלבומי אוסף. מתי בפעם האחרונה השתמשתם באופציית Shuffle ב-CD? ניסוי מעניין, שממחיש את העובדה שלמעט באלבומי קונספט (דוגמת "טומי" המופתי), הסדר חסר כל חשיבות. לסיכום, לדעתי השינויים שעוברים על תעשיית המוזיקה, כפי שעידו הצביע עליהם, רק יתרמו לאיכות המוזיקה, כאשר אומנים יפסיקו לרפד את האלבומים בחומר סתמי. ויש עוד כמה דברים, אבל אני צריך ללכת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל טל, אתה מתייחס ללהקות כמו הספייס גירלז, שבין כה וכה לא היו בעלות יומרה איכותית כלשהי. אבל קח יוצרים כמו ברי סחרוף, לדוגמא - נגיד האלבום "חם על הירח", שהסינגל הכי מושמע בו הוא "מפנה מקום". האם יש ספק למי ממאזיניו של סחרוף שמדובר פה בשיר לא-מייצג וממוסחר? האם יש מי שמאמין שכל שאר שירי האלבום הם "מילוי מקום" מיותר, או אולי ההפך הוא הנכון - שהאלבום המלא הוא היצירה, ו"מפנה מקום" הוא ה"מיותר", שנוצר כדי שתהיה דרך לפרסם את הדיסק בתחנות הרדיו? אם אתה מדבר על מוזיקת פופ שמראש מתבססת על להיטונים, אז כן - המעבר לשירים בודדים לא יפגע באיש. אבל מה יהיה על מוזיקת הרוק, על המוזיקה האלטרנטיבית ועל המטאל המתקדם, שמרבית שיריהם, מה לעשות, אינם ממוסחרים מספיק בשביל תחנות הרדיו (לפחות בישראל)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפי דעתי האישית, לשבעת החטאים שדינם מוות צריך להוסיף שניים נוספים - 1: לשמוע רק את הלהיטים מתוך אלבום, ולטעון שאתה מכיר/אוהב את האלבום. 2: להיות צרפתי (אבל זה לא קשור כרגע). כאשר מוסיקאי רציני (אפילו יותר רציני מהספייס גירלז! יש כאלה!) מוציא דיסק, אתה יכול להיות בטוח שכל שיר שם נכתב, הולחן, עובד, הוקלט ובושל הן כשיר שראוי לשמיעה (לפחות לדעתו של היוצר) והן כחלק מיצירה מוסיקלית כוללת שמהווה את האלבום כולו. שמיעת שירים בודדים מתוך אלבום כזה, כמוהה כלהיות מוזמן לארוחת ערב בביתו של אהרוני ולאכול רק צ'יפס. זה אולי טעים, אבל זה לא עושה את זה פחות טפשי. אני לא אומר שאסור לשמוע רק שיר מתוך אלבום שאתה מכיר, אבל ההגינות מחייבת אותך לשמוע לפחות כמה פעמים את כל מה שהיה ליוצר להגיד ביצירה הכוללת שלו, אם ברצונך לחוות דעה. וחוץ מזה, מי לא חווה את ההרגשה המגעילה כשומעים רדיו ושיר מתוך דיסק אהוב מסתיים, והשיר שאחריו בדיסק לא שם... אני הולך לבכות קצת עכשיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צחי צודק להיות צרפתי זה פשע ולבכות זה מצוין. צחי, אתה גאון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נזכרתי ככה פתאום, שהסיבה להפצת הסינגלים הרבים (ובכללם הבי-סיידס שהיו שונים בין הגרסה האמריקאית, האנגלית, 12" וה-10"), היא בגלל הבריטים. מערך הדרוג במצעד הבריטי מתבסס על מכירות בלבד, ולכן, גם היום, להקות מוציאות מספר רב של גרסאות לאותו סינגל, כדי שהמעריצים המסכנים, שאוספים כל דיסק וכל בוטלג, יאלצו לקנות שלושה או אפילו שישה (!) סינגלים .שונים, ולהעלות את דרוג הלהקה במצעדים |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
[יו, איזה הרגשה מוזרה..באתי לענות לך, ונראה לי מוזר פתאום שההודעה הקודמת לא מופיעה עם בצד והראשי תיבות שלך] הכי כדאי במקרה הזה, אלא אם כן אתה מעריץ _ממש_ שרוף, זה לחכות שהלהקה תוציא דיסק של בי-סיידס. לאסוף סינגלים רק בשביל שיהיה לך חתיכת פלסטיק עם השם של הלהקה שאתה אוהב [נניח סמאשינג פאמפקינס, במקרה שלך] עם שני שירים שאתה ממילא לא תשמע, זה די אידיוטי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיסק הלהקה שהשתמשת בה כדוגמא ל"חתיכת פלסטיק עם השם של הלהקה" היא לא ראוייה לכך. אם היית שומעת את_כל_השירים של אותה הלהקה, סמאשינג פאמפקינס, אז לא היית משתמשת בדוגמא שלהם. השירים שבילי קורגן, הסולן, כותב הם מאד טובים ולא מוערכים מספיק. רק תקשיבי למילים של השירים ותביני. אני לא כותבת כמעריצה שרופה אלא כמשהי שיודעת על מה היא מדברת, או במקרה הזה, כותבת. אם את רוצה לקרוא קצת אז את מוזמנת כמו כל אחד אחר להיכנס לאתר שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כחובבת מוסיקה שמבלה הרבה יותר מדי שעות באוטובוסים ורכבות (אין עץ שאני לא מכירה בקו חיפה-תל-אביב...), אני משועבדת לווקמן שלי. אי לכך ובהתאם לזאת, כל הדיסקים שלי מוצאים את עצמם מהר מאוד על קלטות לטייפ, שלהן - הפלא ופלא! - יש שני צדדים... ובחזרה לימי ה"אני מתחילה הפעם לשמוע מצד ב', ושיתפוצצו כולם!" העליזים :) אז ירדן: אם אתה מוכן להתפשר על ירידה קלה ברמת הסאונד (ומהכתבה עולה שאתה מוכן - הרי לתקליטים, כזכור, לא היה דולבי סראונד), אתה מוזמן להעביר את תכולתם של התקליטים-לשעבר שנאנסו לתוך CD לקלטת. זה קל ופשוט - אפילו אחותי הטכנופובית הצליחה לעשות את זה יותר מפעם אחת - ובאותה הזדמנות, אתה יכול גם למלוק מהדיסק את רצועת הבונוס השנואה עליך כל כך, או להעביר אותה להתחלה במקרה הפחות שנוא. וכך גם כל המסכימים עם ירדן... אמנם את המהפכה המסחורית לא נעצור, אבל לתקליט שוב יש שני צדדים! בהצלחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נעמי, אני לא יודע אם עשית את זה אי פעם, אבל חויית ההאזנה לתקליט היא שונה לגמרי מכל חוייה אחרת: בחירת התקליט עצמה, מתוך מגוון גדול של ריבועי קרטון גדולים וצבעוניים; ואחר כך הוצאת התקליט מהניילון, סקירת השריטות, הנחתו על הפטיפון (כולל התאמת החור לפין הקטן באמצע), ואחר כך הנחת המחט, וההשתרעות על הספה, ולשמוע מוסיקה דרך שריטות זמן, וכן, הפיכת הצד באמצע. כך שלגביי לפחות זה לא כזה פתרון. (הא! קסטות!) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
not to mention the sound quality ;vinyl sounds so much better and that is a scientific fact...
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, אני יודע שהשאלה הצינית שלי לא ממש קשורה לטענות שירדן הציג במאמר שלו אבל בכל זאת (סליחה, אני פשוט חייב לעשות את זה): או, ירדן, בטח היה נפלא לשמוע את החריקות של הויניל, אה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה, אני שמח שהעלית את הנושא. צירוף מקרים: בדיוק לפני יומיים לקחתי ממעבדת האלקטרוניקה הצנועה את הפטיפון הצנוע שלי, שהתגלה בחפירות הצלה בבית הורי, לאחר כשש שנים של בדידות. הרבה זמן חשבתי שאני אוותר עליו, ואקנה בדיסקים תחליפים למיטב מאוסף תקליטי הוויניל הלא עד-כדי-כך גדול שלי. דא עקא, לא כל כך מצאתי פתרון מה לעשות אז עם התקליטים עצמם, ששכנו תקועים במחנה פליטים, בארגז קרטון בארון. התברר לי שאין באפשרותי הרגשית לזרוק אותם, ואפילו לא למסור לאימוץ בחנות יד שניה. לאחר שקילת אפשרויות שונות (לזרוק את הוויניל, לשמור את העטיפות?) הבנתי שאין מנוס מקניית פטיפון (באינטרנט בטח אפשר להשיג), רק בשביל להפעיל אותו פעם בחודשיים, במקרה הטוב, עם תקליט שיכולתי לקנות בדיסק. נו מילא, אנחנו לא מדברים כאן על תחום שיפוטו של ההגיון. לשמחתי התברר כי הפטיפון הישן דנן עדיין לא אמר את מילתו האחרונה. 170 ש"ח שילמתי בשמחה רבה למעבדה המשתוממת, נטלתי את האפראט מתוח-האיברים, צהרתי אל ביתי, הצבתיו אחר כבוד על השולחן, חיברתי לאוזניות (במקום רמקולים - כך ביקשתי מהמעבדה), ושלפתי מנדנו את Rain Dogs של טום וייטס. ציפיתי להישטף בדמע וקסם. כה מתוקה האשליה, נוסטלגיה. מה שלחלוטין לא הייתי מוכן לו הוא הצליל. ארנון פלטי כתב את זה, שתי תגובות למעלה, אבל צריך לשמוע וויניל אחרי התרגלות לקומפקט דיסק, כדי לתפוס זאת באמת. וזה פטיפון פושטי, שמראשיתו היה חסר כל יומרה. לפחות לחלק מסוגי המוזיקה - בפרט, זו של טום וייטס - הצליל שלו עולה משמעותית על הדיגיטלי, ואפשר לשמוע את ההבדל גם באוזן בלתי מזויינת. צליל "חם" יותר, עשיר יותר, בעל "גוף" יותר - זה מתחיל להישמע כמו ביקורת יין. נכון, אחרי מסכת ההתעללויות שהוא עבר, ולמרות הרמונט, הוא עושה המון קרררככצצצים שלא זכורים לי מקודם. וכאן אני מגיע, סוף סוף, לתשובה לשאלתך - לא נפלא לשמוע את החריקות, אבל הן מחיר ראוי לצליל שכן נפלא לשמוע אותו. בהחלט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואכן, ב"ריין דוגס", החריקות של הויניל צריכות להוסיף נופח מקסים משהו לשירים. (כמובן, שאני לא יכול לדעת את זה מכיוון שנולדתי בשנת 83' ועד מהרה התרגלתי לרעיון של דיסקים ומינידיסק). דרך אגב, מצאתי אוסף ענקי של תקליטים משובחים אצל ההורים שלי, אני מחפש פטיפון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני כמה חודשים באה אלי אחיניתי הקטנה ושאלה אותי אם אני מכיר את הדיסק מלחמת העולמות אני זוכר את התקליט הכפול הגדול אם החוברת המדהימה שצורפה ולפחוות 13 שנים לא העזנתי לאלבום ביקשתי מאחיניתי שתביא את הדיסק זה היה מאכזב גם עטיפה קטנה חוברת דקה אבל הכי מעצבן זה שהם לא הפרידו בין הצד הראשון לשני אלה הצד הראשון ניגמר בפייד אוט ולתוך הסיום נכנסת המוסיקה של הצד השני זה היה ממש מרגיז מאוד אהבתי את המאמר של ירדן ומאוד הזדהתי הרבה יותר כיף לי לסים תקליט חורק מדיסק אבל מיצד שני את תקליט אני לא יכול לכחת לאטוטובוס בשנה האחרונה חברות הטקליטים באמת מנסים ליצור עטיפות גדולות כמו שפעם עשו עוד טופעה מוזרה זה ששוב התחילו להוציא תקליטים מחדש פיתאום באנגליה ראיתי את כול האלבומים של ניק דריק במהדורה חדשה על תקליטים כול תלקיט כזה עולה כמו דיסק וחצי האמת שעד היום יש לי בחדר פטיפון ובדרך כלל בחורף אני אוהב להאזין לתקליטים ואני לא מיתביש להגיד ששמרתי על כול תקליטי הילדים שלי ומדי פעם כיף פשוט כיף להעלות זכרונות ולחזור לשם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש עוד משהו ייחודי באלבום "מלחמת העולמות". עד כמה שידוע לי - זהו פס קול של סרט, אך הסרט לא יצא מעולם. האם אני טועה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא ממש יודע אבל אני חושב שאתה צודק זה בהחלט אלבום נחמד בכלל מאוד מוזר שבשנים האחרונות סמים אלבום כפול על דיסק אחד דוקא מלחמת העולמות הוא על דיסק כפול למשלLIVING IN THE PAST של גטרו טאלל שיצא בזמנו באלבום כפול יצא כדיסק 1 ובתור אספן כפיתי של כול מה שאיאן אנדרסון אי פעם השטין אני חיב לציין שהויניל המקורי היה פשוט לא יאמן ספר מלא בתמונות מפוערות כריחה קשה ועוד דברים והדיסק כול כך עלוב דיסק 1 בלי חוברת בלי טקסטים ממש חבל או איך זה התפספס |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לפי מה שזכור לי מההסבר של מה-שמו בחוברת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |