כשהתקליט היה שחור 29
ירדן ניר נתקף נוסטלגיה לשחור השחור הזה, וסוגר חשבון עם הצדדים האפלים של הקומפקט דיסק.

רבים כבר ביכו, ובצדק, את העוול שנעשה לעטיפות התקליטים במעבר לדיסקים - הקוטן הזה, שהופך תמונות רבות עוצמה, למעשה חוויות התבגרות של אנשים רבים, לסתם תמונות נחמדות.

נקודה פחות חשובה אולי, אבל כזו שלא מקבלת מספיק התייחסות בכל זאת, היא עניין חלוקת הצדדים. בתקליטי הויניל, הצדדים היו עניין מהותי. ניתן מניח שכל מי שגדל על תקליטים, מחזיק בראשו את חלוקות דוגמת: בתקליט X הצד הראשון נחמד, אבל הצד השני פיצוץ באוזן; וגם חלוקות יותר עדינות: שני הצדדים של תקליט Y מתחילים חלש, אבל משתפרים. והאם גם לכם היה את התקליט הזה, שבו גיליתם, בצעד נועז וחתרני, שאתם מעדיפים לשמוע קודם את צד ב' ורק אחר כך את א'? אפילו אם המוזיקה לא הכתיבה חלוקה כזו, זה היה בלתי נמנע. האקט הדרמטי הזה בין הצדדים: להרגע רגע (בזמנכם החופשי!) מהצד הראשון, לקום מהמיטה (מה, שמעתם תקליטים על כיסא? לזה אתם קוראים גיל התבגרות?), ללכת לפטיפון, ולבצע את טקס החלפת הצד - בהכרח זה הכתיב התייחסות לצדדים השונים כאל שני חלקים נפרדים, לפעמים שתי יצירות, כל אחת עם התחלה, אמצע וסוף. כמובן שגם היוצרים היו מודעים לזה, והרי הם בעצמם גדלו על תקליטים כאלה.

זה השתלב, כמובן, בעובדה שטכנית הפטיפון כיוון אותנו (גם אם לא לגמרי הכריח) לשמוע כל צד מתחילתו ועד סופו. כדי לדלג על הקטע הראשון או האחרון בצד, ובוודאי על שיר באמצע צד, היינו צריכים באמת לשנוא אותו.

והנה התקליט מועבר לדיסק, ושני הצדדים מחוברים להם יחדיו. נניח שההיכרות הראשונה שלנו עם האלבום היא בפורמט של הדיסק. יש כאן שני אפקטים מנוגדים: מצד אחד, פתאום ההתיחסות שלנו היא לדיסק כולו, כיצירה אחת. מצד שני, בגלל שהיצירה הזו ארוכה פי שתיים וכוללת יותר קטעים, בהכרח ההתיחסות לאלבום כמכלול נחלשת קצת, מתפוררת אל הקטעים הבודדים. ואז באה המערכת הדיגיטלית, ומאפשרת לנו לממש את ההתיחסות הזו: לרוץ קדימה ואחורה בין הקטעים בלחיצת כפתור, אולי אפילו בשלט רחוק בלי לקום מהמיטה, או מהכיסא (כי כבר התבגרנו קצת).

אל תבינו לא נכון, אני כמובן לא נגד דיסקים, ואפילו האפשרות לדלג בנוחיות על קטעים היא בסופו של דבר נחמדה ומועילה (מי שלא רוצה תמיד יכול לא לדלג). אבל חברות המוזיקה היו צריכות לעשות את המינימום: לציין על העטיפה אילו קטעים שייכים לאיזה צד. לפעמים זה אכן נעשה, אבל לרוב לא.

ועצה לי אליכם: אם יש לכם דיסק שבמקורו היה תקליט ויניל (ואני מדבר על מקורו, כלומר, לא על יצירות קלאסיות, שהדחיסה שלהן לסד הצדדים של תקליט כבר היתה עיוות כלשהו, מבחינה זו), היו לפחות מודעים לחלוקת הצדדים. אם זה לא מצויין על העטיפה, נסו להסיק זאת ממשך השירים, וגם מההפסקה הארוכה טיפה יותר בין שני השירים שביניהם עובר הגבול. אחר כך נסו לחשוב על כל צד בנפרד, ותראו אם קורה משהו.

ואי אפשר בלי מילה רעה על התופעה הקרויה 'רצועות בונוס'. למי שעד עכשיו לא היה לו מושג על מה אני מדבר ומה זה בכלל משנה, אדגיש את הנחת היסוד של הרשימה הזו: תקליט, וגם דיסק, הם יותר מאסופה מקרית של שירים. אפילו אם לא היתה כוונה כזו אצל היוצרים או העורכים, נוצר רצף מסוים אצל השומע - שינויים של מצבים נפשיים, משחקים של ציפיות והתממשותן. וכמובן שבפועל היוצרים או העורכים הקדישו לזה לפחות קצת מחשבה, וברוק המתקדם היומרני של שנות השבעים, מן הסתם, הרבה מחשבה. רצועות בונוס, אם כן, הן התערבות ברגל גסה במערכת היחסים בין המאזין לאלבומו; וזאת, באחת הנקודות העדינות יותר באלבום: הסוף שלו. סופו של אלבום הוא רגע קסום: רגע של שקט שאחרי הסערה, מעבר מעולם התקליט לעולם המציאות. הוא דורש את הזמן שלו, אפילו אם זה רק כמה שניות, והוא דורש שקט. הדבר האחרון שאני רוצה לשמוע ברגע הזה הוא את אחת משתי הרעות החולות המהוות את הרוב המוחלט של רצועות ה'בונוס': רגעי אולפן הקלטות קטועים וגרסאות בוסר שהיוצרים החליטו להשאירן בחוץ, או גרוע יותר, רמיקס מעצבן (היש רמיקס לא מעצבן?) וגדוש תופים לשיר שכבר שמעתי אותו מתישהו בשעה האחרונה.

נכון, קל לעצור את הדיסק בדיוק לפני ההרעשה (וזה מה שאני עושה. תמיד), אבל מרגיז אותי שמכריחים אותי להתרכז ולקבל החלטות וללחוץ על כפתורים ברגע הנכון, כשמה שאני רוצה הוא דווקא לשכוח מהכל ולהיות רגע עם עצמי.

כנראה שיש מקום להוציא את השירים שבמקור יצאו רק בסינגלים, ולמען המעריצים השרופים, גם את רגעי אולפן ההקלטות הקטועים וגרסאות הבוסר. אבל, אם חתיכת הפלסטיק של הקומפקט דיסק היא זולה כפי שהיא, מדוע לא להוציא את זה על דיסק נפרד, קצרצר אפילו, ולמכור אותו (בזול) למעריצים? ואם בכל זאת זה חייב להצטרף לתקליט, הנה הצעה, ואפילו שתיים (מן הסתם, מאוחר מדי לרוב התקליטים): לשים את הרצועות בתחילת הדיסק - אפשר יהיה לדלג עליהן בהתחלה ואחר כך להיות רגועים (אם יש קטעי בונוס שאני רוצה לשמוע, אני דואג בעצמי לשמוע אותם קודם - מומלץ!). לחילופין, אפשר לשים אותן בסוף, אבל עם 'רצועת בטחון' לפניהן, של שתי דקות לפחות, שיהיה בה רק שקט. מי שרוצה לשמוע את הבונוס, יוכל לדלג עליה בקלילות.

קישורים
ויניל.קום
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

נכון, ואם נסתכל קדימה לעתיד... 192
ההשפעות של המעבר מויניל לדיסקים - כמו השבירה לרצועות בודדות - הן חלק משינוי כולל שעובר על המוסיקה המסחרית, שהוא המעבר לצריכה של שירים ורצועות בודדים, במקום של אלבומים שלמים. כמובן ששירים בודדים תמיד היו קיימים - ויעידו על כך מכירות הסינגלים ואלבומי האוסף - אבל הדיסקים הקלו עוד יותר על השבירה של אלבום למרכיביו. פריחת צורבי הדיסקים, שמאפשרים לכל אחת לצרוב את הדיסק האהוב עליו מרצועות בודדות, ומחתרת ה-MP3-ים, שעובדת כמעט תמיד על רצועות בודדות, רק יאיצו את התופעה.

בסופו של דבר, יכול להיות שנראה שינוי הדומה לשינוי בין תוכנות קלאסיות לתוכנות המופצות באינטרנט: כמו שהמעבר לאינטרנט גרם להפצה המבוססת על הרבה הוצאות (release-ים) ברווחי זמן קטנים יחסית, כך אמן ממוצע ישחרר סינגלים ברווחי זמן של חודשיים ופחות, במקום לרכז את המאמץ ולהוציא דיסק אחד ויחיד פעם בשנתיים. סביר להניח שהתעשיה תותאם למצב הזה, כך שכדי לקנות סינגל, נביא תקליטור צריב (CD-R) לחנות ונקבל עליו את השיר החדש. התעשיה כמובן תציע לנו לקנות חמישה סינגלים במחיר של ארבעה ושאר תמחורים דומים, כך שאם ממש נרצה דיסק, נוכל לחכות את השנה שהיינו מחכים בכל מקרה ולקנות את כל השירים (שהיו מרכיבים במקור את ה'אלבום') במחיר זול יותר מאשר לקנות את השירים הבודדים.

שיטה כזו כמובן תשפיע על השירים הבודדים עצמם. במצב שבו כל שיר חייב לשווק את עצמו, כל שיר חייב בעצם להיות להיט, אחרת לא יחזיר את ההשקעה שלו. כבר לא ניתן יהיה למכור שירים פחות פופולריים כחלק מדיסק כולל. בפופ זה כבר כמעט המצב גם ככה (להקת "אקווה", למשל, הוציאה דיסק שהוא מראש אוסף להיטים, ובמשך יותר משנה סחטה ממנו חמישה סינגלים), אבל זה יכול להגיע לז'אנרים אחרים. אם ניקח דוגמה קצת ישנה, אפשר לצפות שלשיר כמו "Norwegian Wood" של הביטלס לא תהיה זכות קיים במצב החדש, כי אף אחד באותה תקופה חוץ מהמעריצים השרופים לא יקנה שיר כזה.

סביר שהרעיון של אלבום בודד לא יעלם לחלוטין, אבל הוא יהיה 'איזוטרי' ושמור לפרויקטים מיוחדים, בערך כמו 'אלבום קונספט' בימינו. כלומר, יהיו אמנים שמתוך השראה או סתם גימיק יוציאו אוסף של שירים הקשורים איכשהו אחד בשני, ויקראו לזה 'אלבום', אבל זה יהיה המיעוט בשוק, ואפילו המיעוט הזה ייאלץ עדיין לתת לציבור להוריד שירים בודדים (ולשבור את מבנה האלבום), כדי שלא ייכשל כלכלית לחלוטין.

אני חושב שהדוגמה הטובה ביותר לתהליך הזה היא מייק אולדפילד, שהתחיל עם אלבום בעל שני רצועות (כך שהוא, אגב, לא סובל מהבעיה שירדן דיבר עליה מלכתחילה...) ובמשך הזמן עבר לאלבומי רצועות בודדות, שיחרר סינגלים ואפילו הוציא אלבומי sequel בסגנון הוליווד ("פעמונות צינוריים 4: יום הדין") - ובקיצור, התמסחר.

וזה בעצם היה ויהיה לעולם שם המשחק: התמסחרות.
נכון, ואם נסתכל קדימה לעתיד... 193
רק זה חסר לנו. גם ככה אני מתקשה לדעת איזה דיסקים כדאי לי לקנות כי מה שמגיע לרדיו זה רק החומר הממוסחר, כאשר מרבית החומר הטוב מתחבא בתוככי הדיסק. זה יהיה הסוף של מוסיקה טובה באמת כשכל השירים יהיו סטנד-אלון.
נקווה שאתה טועה.
נכון, ואם נסתכל קדימה לעתיד... 196
אבל... אבל...

השיר "Norwegian Wood" הוא לדעתי מהטובים, אם לא הטוב ביותר, בין שירי הביטלס!

(כן, אני יודע, יש לי טעם מוזר).

עידו צודק, להערכתי העגומה. והתוצאה תהיה... חסל סדר מוזיקה איכותית. להיטים בלבד.

And, when I awoke
...I was alone, this bird had flown
רגע של היסטוריה 202
מעניין לציין, בתגובה לדיון על סינגלים לעומת אלבומים שלמים, שלפחות בשנות הולדתה של המוזיקה הפופולרית של היום (כלומר, שנות החמישים ותחילת השישים), האלבומים היו זניחים לעומת הסינגלים. אם אומן טרח בכלל להוציא אלבום, הוא היה מורכב בדרך כלל מקטעי "מילוי" נחותים, ושימש כאמצעי נוסף לקדם את הסינגל. גם היום, רוב תקליטי הפופ הם "ריפוד" בין הסינגלים. דומה בולטת היא הספייס גירלס (שקט, עידו! כלב טוב), שאלבומן הראשון כלל רצף של שלושה סינגלים טובים ואחריו שבעה שירים עלובים (באלבום השני אפילו הסינגלים היו גרועים).

בכלל, לא תמיד ברור אם צריך לקדש את הסידור המסוים של שירים בתקליט, שפעמים רבות הוא שרירותי לגמרי, או מנותק משיקולי מוזיקה --למשל, באלבומי אוסף. מתי בפעם האחרונה השתמשתם באופציית Shuffle ב-CD? ניסוי מעניין, שממחיש את העובדה שלמעט באלבומי קונספט (דוגמת "טומי" המופתי), הסדר חסר כל חשיבות.

לסיכום, לדעתי השינויים שעוברים על תעשיית המוזיקה, כפי שעידו הצביע עליהם, רק יתרמו לאיכות המוזיקה, כאשר אומנים יפסיקו לרפד את האלבומים בחומר סתמי. ויש עוד כמה דברים, אבל אני צריך ללכת.
רגע של היסטוריה 209
אבל טל, אתה מתייחס ללהקות כמו הספייס גירלז, שבין כה וכה לא היו בעלות יומרה איכותית כלשהי. אבל קח יוצרים כמו ברי סחרוף, לדוגמא - נגיד האלבום "חם על הירח", שהסינגל הכי מושמע בו הוא "מפנה מקום". האם יש ספק למי ממאזיניו של סחרוף שמדובר פה בשיר לא-מייצג וממוסחר? האם יש מי שמאמין שכל שאר שירי האלבום הם "מילוי מקום" מיותר, או אולי ההפך הוא הנכון - שהאלבום המלא הוא היצירה, ו"מפנה מקום" הוא ה"מיותר", שנוצר כדי שתהיה דרך לפרסם את הדיסק בתחנות הרדיו?
אם אתה מדבר על מוזיקת פופ שמראש מתבססת על להיטונים, אז כן - המעבר לשירים בודדים לא יפגע באיש. אבל מה יהיה על מוזיקת הרוק, על המוזיקה האלטרנטיבית ועל המטאל המתקדם, שמרבית שיריהם, מה לעשות, אינם ממוסחרים מספיק בשביל תחנות הרדיו (לפחות בישראל)?
רגע של היסטוריה 280
לפי דעתי האישית, לשבעת החטאים שדינם מוות צריך להוסיף שניים נוספים -
1: לשמוע רק את הלהיטים מתוך אלבום, ולטעון שאתה מכיר/אוהב את האלבום.
2: להיות צרפתי (אבל זה לא קשור כרגע).

כאשר מוסיקאי רציני (אפילו יותר רציני מהספייס גירלז! יש כאלה!) מוציא דיסק, אתה יכול להיות בטוח שכל שיר שם נכתב, הולחן, עובד, הוקלט ובושל הן כשיר שראוי לשמיעה (לפחות לדעתו של היוצר) והן כחלק מיצירה מוסיקלית כוללת שמהווה את האלבום כולו. שמיעת שירים בודדים מתוך אלבום כזה, כמוהה כלהיות מוזמן לארוחת ערב בביתו של אהרוני ולאכול רק צ'יפס. זה אולי טעים, אבל זה לא עושה את זה פחות טפשי. אני לא אומר שאסור לשמוע רק שיר מתוך אלבום שאתה מכיר, אבל ההגינות מחייבת אותך לשמוע לפחות כמה פעמים את כל מה שהיה ליוצר להגיד ביצירה הכוללת שלו, אם ברצונך לחוות דעה.
וחוץ מזה, מי לא חווה את ההרגשה המגעילה כשומעים רדיו ושיר מתוך דיסק אהוב מסתיים, והשיר שאחריו בדיסק לא שם...
אני הולך לבכות קצת עכשיו.
רגע של היסטוריה 363
צחי צודק להיות צרפתי זה פשע ולבכות זה מצוין. צחי, אתה גאון.
רגע של היסטוריה 425
נזכרתי ככה פתאום, שהסיבה להפצת הסינגלים הרבים (ובכללם הבי-סיידס שהיו שונים בין הגרסה האמריקאית, האנגלית, 12" וה-‏10"), היא בגלל הבריטים.

מערך הדרוג במצעד הבריטי מתבסס על מכירות בלבד, ולכן, גם היום, להקות מוציאות מספר רב של גרסאות לאותו סינגל, כדי שהמעריצים המסכנים, שאוספים כל דיסק וכל בוטלג, יאלצו לקנות שלושה או אפילו שישה (!) סינגלים
.שונים, ולהעלות את דרוג הלהקה במצעדים
רגע של היסטוריה 602
[יו, איזה הרגשה מוזרה..באתי לענות לך, ונראה לי מוזר פתאום שההודעה הקודמת לא מופיעה עם בצד והראשי תיבות שלך]

הכי כדאי במקרה הזה, אלא אם כן אתה מעריץ _ממש_ שרוף, זה לחכות שהלהקה תוציא דיסק של בי-סיידס. לאסוף סינגלים רק בשביל שיהיה לך חתיכת פלסטיק עם השם של הלהקה שאתה אוהב [נניח סמאשינג פאמפקינס, במקרה שלך] עם שני שירים שאתה ממילא לא תשמע, זה די אידיוטי.
צריך לדעת איך ומתי להעריך 8926
דיסק הלהקה שהשתמשת בה כדוגמא ל"חתיכת פלסטיק עם השם של הלהקה" היא לא ראוייה לכך. אם היית שומעת את_כל_השירים של אותה הלהקה, סמאשינג פאמפקינס, אז לא היית משתמשת בדוגמא שלהם. השירים שבילי קורגן, הסולן, כותב הם מאד טובים ולא מוערכים מספיק. רק תקשיבי למילים של השירים ותביני. אני לא כותבת כמעריצה שרופה אלא כמשהי שיודעת על מה היא מדברת, או במקרה הזה, כותבת. אם את רוצה לקרוא קצת אז את מוזמנת כמו כל אחד אחר להיכנס לאתר שלהם.
הצעת ייעול 705
כחובבת מוסיקה שמבלה הרבה יותר מדי שעות באוטובוסים ורכבות (אין עץ שאני לא מכירה בקו חיפה-תל-אביב...), אני משועבדת לווקמן שלי.
אי לכך ובהתאם לזאת, כל הדיסקים שלי מוצאים את עצמם מהר מאוד על קלטות לטייפ, שלהן - הפלא ופלא! - יש שני צדדים... ובחזרה לימי ה"אני מתחילה הפעם לשמוע מצד ב', ושיתפוצצו כולם!" העליזים :)
אז ירדן: אם אתה מוכן להתפשר על ירידה קלה ברמת הסאונד (ומהכתבה עולה שאתה מוכן - הרי לתקליטים, כזכור, לא היה דולבי סראונד), אתה מוזמן להעביר את תכולתם של התקליטים-לשעבר שנאנסו לתוך CD לקלטת. זה קל ופשוט - אפילו אחותי הטכנופובית הצליחה לעשות את זה יותר מפעם אחת - ובאותה הזדמנות, אתה יכול גם למלוק מהדיסק את רצועת הבונוס השנואה עליך כל כך, או להעביר אותה להתחלה במקרה הפחות שנוא.
וכך גם כל המסכימים עם ירדן... אמנם את המהפכה המסחורית לא נעצור, אבל לתקליט שוב יש שני צדדים!
בהצלחה.
הצעת ייעול 3505
נעמי, אני לא יודע אם עשית את זה אי פעם, אבל חויית ההאזנה לתקליט היא שונה לגמרי מכל חוייה אחרת: בחירת התקליט עצמה, מתוך מגוון גדול של ריבועי קרטון גדולים וצבעוניים; ואחר כך הוצאת התקליט מהניילון, סקירת השריטות, הנחתו על הפטיפון (כולל התאמת החור לפין הקטן באמצע), ואחר כך הנחת המחט, וההשתרעות על הספה, ולשמוע מוסיקה דרך שריטות זמן, וכן, הפיכת הצד באמצע. כך שלגביי לפחות זה לא כזה פתרון. (הא! קסטות!)
tguva 783
not to mention the sound quality ;vinyl sounds so much better and that is a scientific fact...
הי, ירדן, יש לי שאלה! 6257
טוב, אני יודע שהשאלה הצינית שלי לא ממש
קשורה לטענות שירדן הציג במאמר שלו
אבל בכל זאת (סליחה, אני פשוט חייב לעשות
את זה): או, ירדן,
בטח היה נפלא לשמוע את החריקות
של הויניל, אה?
אל תכבי את הפטיפון הישן 6697
אה, אני שמח שהעלית את הנושא. צירוף מקרים: בדיוק לפני יומיים לקחתי ממעבדת האלקטרוניקה הצנועה את הפטיפון הצנוע שלי, שהתגלה בחפירות הצלה בבית הורי, לאחר כשש שנים של בדידות. הרבה זמן חשבתי שאני אוותר עליו, ואקנה בדיסקים תחליפים למיטב מאוסף תקליטי הוויניל הלא עד-כדי-כך גדול שלי. דא עקא, לא כל כך מצאתי פתרון מה לעשות אז עם התקליטים עצמם, ששכנו תקועים במחנה פליטים, בארגז קרטון בארון. התברר לי שאין באפשרותי הרגשית לזרוק אותם, ואפילו לא למסור לאימוץ בחנות יד שניה. לאחר שקילת אפשרויות שונות (לזרוק את הוויניל, לשמור את העטיפות?) הבנתי שאין מנוס מקניית פטיפון (באינטרנט בטח אפשר להשיג), רק בשביל להפעיל אותו פעם בחודשיים, במקרה הטוב, עם תקליט שיכולתי לקנות בדיסק. נו מילא, אנחנו לא מדברים כאן על תחום שיפוטו של ההגיון.
לשמחתי התברר כי הפטיפון הישן דנן עדיין לא אמר את מילתו האחרונה. 170 ש"ח שילמתי בשמחה רבה למעבדה המשתוממת, נטלתי את האפראט מתוח-האיברים, צהרתי אל ביתי, הצבתיו אחר כבוד על השולחן, חיברתי לאוזניות (במקום רמקולים - כך ביקשתי מהמעבדה), ושלפתי מנדנו את Rain Dogs של טום וייטס.
ציפיתי להישטף בדמע וקסם. כה מתוקה האשליה, נוסטלגיה. מה שלחלוטין לא הייתי מוכן לו הוא הצליל.
ארנון פלטי כתב את זה, שתי תגובות למעלה, אבל צריך לשמוע וויניל אחרי התרגלות לקומפקט דיסק, כדי לתפוס זאת באמת. וזה פטיפון פושטי, שמראשיתו היה חסר כל יומרה. לפחות לחלק מסוגי המוזיקה - בפרט, זו של טום וייטס - הצליל שלו עולה משמעותית על הדיגיטלי, ואפשר לשמוע את ההבדל גם באוזן בלתי מזויינת. צליל "חם" יותר, עשיר יותר, בעל "גוף" יותר - זה מתחיל להישמע כמו ביקורת יין.
נכון, אחרי מסכת ההתעללויות שהוא עבר, ולמרות הרמונט, הוא עושה המון קרררככצצצים שלא זכורים לי מקודם. וכאן אני מגיע, סוף סוף, לתשובה לשאלתך - לא נפלא לשמוע את החריקות, אבל הן מחיר ראוי לצליל שכן נפלא לשמוע אותו. בהחלט.
לגבי החריקות ו''ריין דוגס'' 9336
ואכן, ב"ריין דוגס",
החריקות של הויניל צריכות להוסיף
נופח מקסים משהו לשירים.
(כמובן, שאני לא יכול לדעת את זה מכיוון
שנולדתי בשנת 83' ועד מהרה התרגלתי לרעיון של דיסקים ומינידיסק).
דרך אגב, מצאתי אוסף ענקי של תקליטים משובחים אצל ההורים שלי,
אני מחפש פטיפון.
תקליטים שהפכו לדיסקים 84361
לפני כמה חודשים באה אלי אחיניתי הקטנה ושאלה אותי אם אני מכיר את הדיסק מלחמת העולמות אני זוכר את התקליט הכפול הגדול אם החוברת המדהימה שצורפה
ולפחוות 13 שנים לא העזנתי לאלבום ביקשתי מאחיניתי שתביא את הדיסק
זה היה מאכזב גם עטיפה קטנה חוברת דקה אבל הכי מעצבן זה שהם לא הפרידו בין הצד הראשון לשני אלה הצד הראשון ניגמר בפייד אוט ולתוך הסיום נכנסת המוסיקה של הצד השני זה היה ממש מרגיז
מאוד אהבתי את המאמר של ירדן ומאוד הזדהתי
הרבה יותר כיף לי לסים תקליט חורק מדיסק אבל מיצד שני את תקליט אני לא יכול לכחת לאטוטובוס
בשנה האחרונה חברות הטקליטים באמת מנסים ליצור עטיפות גדולות כמו שפעם עשו
עוד טופעה מוזרה זה ששוב התחילו להוציא תקליטים מחדש פיתאום באנגליה ראיתי את כול האלבומים של ניק דריק במהדורה חדשה על תקליטים כול תלקיט כזה עולה כמו דיסק וחצי
האמת שעד היום יש לי בחדר פטיפון ובדרך כלל בחורף אני אוהב להאזין לתקליטים ואני לא מיתביש להגיד ששמרתי על כול תקליטי הילדים שלי ומדי פעם כיף פשוט כיף להעלות זכרונות ולחזור לשם
...וסרטים שלא היו 84530
יש עוד משהו ייחודי באלבום "מלחמת העולמות".

עד כמה שידוע לי - זהו פס קול של סרט, אך הסרט לא יצא מעולם.
האם אני טועה?
...וסרטים שלא היו 84548
אני לא ממש יודע אבל אני חושב שאתה צודק זה בהחלט אלבום נחמד בכלל מאוד מוזר שבשנים האחרונות סמים אלבום כפול על דיסק אחד דוקא מלחמת העולמות הוא על דיסק כפול
למשלLIVING IN THE PAST של גטרו טאלל שיצא בזמנו באלבום כפול יצא כדיסק 1
ובתור אספן כפיתי של כול מה שאיאן אנדרסון אי פעם השטין אני חיב לציין שהויניל המקורי היה פשוט לא יאמן ספר מלא בתמונות מפוערות כריחה קשה ועוד דברים והדיסק כול כך עלוב דיסק 1 בלי חוברת בלי טקסטים ממש חבל או איך זה התפספס
...וסרטים שלא היו 84832
לא לפי מה שזכור לי מההסבר של מה-שמו בחוברת.
היה היו היו היו זמנים 628124
במקרה נתקלתי במאמר הזה (הוא הופיע ב'דיונים נוספים'), ומעבר להזדהות עמוקה עם הנאמר, שעשע (והדהים) אותי שבעצם מאמר כזה היה אמור להיכתב שוב בערך שלוש פעמים מאז, עם כל מעבר דור של טכנולוגית שמיעת שירים‏1.

1 מ-CD לקבצי אודיו/צרובים, מצרובים ל-USB, ומ-USB לסטרימינג (ובטח יש גם איזה ענן באמצע). אחד היתרונות במעבר הדורות המתקצר אקספוננציאלית הוא כנראה שאף אחד לא מספיק להיקשר בנוסטלגיה כה רבה לאף אחד מהשלבים, כי מערכות היחסים ממילא כה קצרות...
כשבקלטת היה חור 648750
למי שמחפש בקרה על נוסטלגיה לעומת איכות אמיתית: הנה כתבה ב"גלריה" על נוסטלגיה לקלטות.

ציטוט חביב משם (ציטוט של מוזיקאי תומך קלטות): "אם בתהליך מודרני, רוב העבודה מתבצעת במרווח הבינארי־דיגיטלי המת שבין האפס לאחת - סלילים מגנטיים על סוגיהם מכניסים מידה ראויה של כאוס, משהו שאיננו צפוי ומכיל בתוכו עיוות קל כמו גם 'עיגול' קצוות חדים של תדרים וקומפרסיה מגנטית/אנלוגית."
כשבקלטת היה חור 648755
מתוך עניין: אני מניח שהבאת את הציטוט כדוגמה לטיעון הוליסטי מופרך, ולפחות החלק הראשון שלו אכן כזה. באשר לחלק השני, אני יכול לחשוב על סיבות הגיוניות ו/או טכניות למה הוא לא לגמרי חסר משמעות.
כשבקלטת היה חור 648758
הדבר הנחמד הוא ההתייחסות הנוסטלגית לאיכות הנמוכה.
כשבקלטת היה חור 648776
למה איכות אנלוגית היא בהכרח נמוכה?
כשבקלטת היה חור 648779
תאורטית שחזור צליל אנלוגי משחזר את הצליל טוב יותר משחזור דיגיטלי שבעצם לוקח דגימות ולא משחזר את הצליל במלואו. קצת כמו ההבדל בין מיץ סחוט טרי למיץ משוחזר מתרכיז.
אלא שבפועל השחזור הדיגיטלי משיג לרוב תוצאות טובות יותר.
לקלטות השמע היו כמה מגבלות רציניות של שחזור צליל. גם אם היו באיכות מעולה עדיין הציגו רעשי רקע משני סוגים שונים‏1 וגם איבוד של הצלילים הגבוהים מאוד (האמת קרוב לגבול השמיעה האנושי, אבל כשחסרות ההרמוניות האלו מרגישים את זה בסאונד).
לתקליטי הויניל היתה יכולת שחזור צליל ממש מעולה, טובה יותר משל CD, אבל אחרי 100-200 השמעות הם נשחקו ואיבדו חלק מהסאונד, שלא לדבר על התחזוקה הסיזיפית שהיתה נדרשת כדי להשיג את אותה איכות שחזור מופלאה.

1 לאחד קראו hiss ואת שמו של השני שכחתי.
כשבקלטת היה חור 648784
שחזור דיגיטלי יכול להיות מדויק לא פחות משחזור אנלוגי, כל עוד האות שאתה דוגם אותו מוגבל לתחום תדרים מסוים (מה שנכון לגבי צלילים שהאוזן שלנו מסוגלת לשמוע) והדגימה מתבצעת בתדירות מינימלית מסוימת (כפליים מהתדר המרבי של האות, בהתאם למשפט נייקוויסט) וברזולוציה מספקת. הדגימה של CD היא בתדר 44 קה"צ, שאמור לתת מענה מלא לתחום התדרים שעד 22 קה"צ. האוזן שלנו מסוגלת לשמוע תדרים עד 20 קה"צ (הרבה פחות, אם אתה בגיל שיכול לזכור את התקליטים והקלטות כערוצים העיקריים להפצת מוסיקה) ולכן תאורטית הדגימה הזו אמורה לתת שחזור מלא.
כשבקלטת היה חור 648803
שתי הערות -

אם לדקדק, תדירות הדגימה של CD היא אפילו טיפה יותר טובה ממה שאמרת - 44.1 קילוהרץ. עניין שהרבה פעמים שוכחים הוא שבדיגיטציה של צליל יש שני סוגים של קוונטיזציה: הראשון הוא תדירות הדגימה, שמקטעת את רצף הזמן (ציר ה-x) לנקודות בדידות, והשני הוא "עומק הדגימה" - עד כמה מדויקת המדידה של עוצמת האות (ציר ה-y) בכל דגימה. בקומפקט דיסק משתמשים בעומק דגימה של 16 ביט, מה שאומר שיש בו "רק" 2 בחזקת 16 (בערך 65,000) עוצמות אפשריות.

כפי שציינת, עם הגיל, הסף העליון של תדירות השמיעה שלנו יורד מתחת ל-‏20,000 הרץ. אבל אפילו ירידה ל-‏10,000 הרץ היא בעצם לא משמעותית כמו שאולי נדמה: התפיסה שלנו את גובה הצליל (כתלות בתדירות שלו) היא לוגריתמית, ולא לינארית. בסקאלה לוגריתמית, הטווח של 20-20,000 הרץ הוא של כמעט 10 אוקטבות, והנמכת הגבול העליון שלו ל-‏10,000 הרץ גורעת ממנו רק אוקטבה אחת, כלומר כ-‏10%. בדקתי עכשיו בשני מקומות ביוטיוב את סף השמיעה העליון שלי, ובשניהם קיבלתי בערך 16,000 הרץ, כלומר איבדתי קצת פחות משליש אוקטבה. לא רע יחסית לגיל ולפז"מ שלי ליד מגברים ותופים רועמים.
כשבקלטת היה חור 648808
אה, ואריק: דיברנו פעם על הצפצוף הגבוה שמפיקות טלוויזיות. עכשיו אני קורא‏1 שהתדירות שלו היא 15,625 הרץ, כך שכנראה ממש בקרוב אפרד ממנו...
__________________
כשבקלטת היה חור 648849
מצבך טוב.
גם האזניים וגם הזכרון עובדים עדיין :)
כשבקלטת היה חור 648889
אם אתה עדיין מצליח לשמוע אותו זה השג מרשים - לא בגלל היכולת השמיעתית שלך אלא בגלל היכולת שלך למצוא מכשיר כזה שעדיין מתפקד. אצלי הצליל הזה כבר מזמן משויך לאותה מחלקה כמו זה של השעון הסופר את השניות עד לשעה תשע בערב ומהדורת מבט עם חיים יבין בשחור-לבן.
כשבקלטת היה חור 648903
אצלי זה קל, אני ניגש לחדר האורחים הביתי שלי.
כשבקלטת היה חור 648904
את זו שהיתה לנו (שממילא כבר לא ממש תפקדה) תרמנו לפועלים שבנו אצלנו את המרפסת לפני שנתיים וחצי. לא טרחנו להחליף אותה באחרת.
כשבקלטת היה חור 648913
גם אנחנו מסרנו לפני שלוש-ארבע שנים את הטלוויזיה המצפצפת שלנו, ככה שאולי בעצם כבר הפסקתי להיות מסוגל לשמוע את הצפצוף.

במיוחד בשבילך: השעון המיתולוגי פלוס הפתיח של "מבט", מינוס חיים יבין.
כשבקלטת היה חור 648927
השעון מופיע גם בהמתנה לאופרה לה מרמור מאת פרלש.
כשבקלטת היה חור 648983
אני לא מצליח לפענח מה מנגן שם את הצלילים הנמוכים (הגבוהים, אני מניח, זה משהו כמו tubular bells?). סתם פסנתר בשני הקלידים הכי נמוכים שלו?
כשבקלטת היה חור 649040
לדעתי קונטרבס (פיציקטו) בנמוכים, ויברפון בגבוהים, איזשהו אורגן/הרמוניום/אקורדיון באמצע בשביל האקורדים, ומטרונום בשביל הקליקים.
כשבקלטת היה חור 649042
ואפשר לשמוע את המנגינה טוב יותר כאן.
כשבקלטת היה חור 648979
יובל גנור משמיע לפעמים את השעון הזה בתוכנית האייטיז שלו במוצ''ש. נסה ואולי תהנה, כתלות במידת היכולת שלך לצלוח בדרך לשם את סינדי לאופר וקלצ'ר קלאב.
כשבקלטת היה חור 648980
(ברור שאפשר גם ביוטיוב, אבל איזה מין סיפוק זה שלא בא אחרי סבל?)
כשבקלטת היה חור 648985
"איזה מין סיפוק זה שלא בא אחרי סבל"? אני מבין שאם אתה במקרה אוכל ארוחה טובה במסעדה, אתה לא נוהג להזמין קינוח.
כשבקלטת היה חור 649041
בוודאי שכן. בחיים צריך להתפשר.
כשבקלטת היה חור 666158
כבר הרבה שנים שאני תוהה מי הלחין את המנגינה הקצרצרה שליוותה את השעון המתקתק בשחור-לבן מהטלוויזיה של ילדותי (תזכורת: המנגינה הזו). בינואר, בעקבות הפתיל הזה, שלחתי אימייל לכמה נפשות רלוונטיות ברשות השידור עם התהייה. רק ערן ליטוין חזר אלי, אבל גם הוא לא ידע, למרות שניסה לברר בקרב הקולגות שלו.

ובכן, נראה שהתעלומה נפתרה. בספר החדש "הג'ז בישראל", מאת יאיר דגן, כתוב בפרק על ישראל גיחון (עמ' 35): "גיחון הלחין לרשות השידור את המוזיקה לחצי הדקה לפני 'מבט לחדשות', בו נשמע צליל מטרונום מלווה ונוקש כל שנייה עם מחוג השניות בשעון".

דרך אגב, גם אתר האייל השתחל לספר הזה, ואפילו בזכותי (!). בפרק על אלונה טוראל (עמ' 179) מצוטטות כמה פסקאות מהראיון שערכתי איתה במסגרת המאמר "עוד חוזר הניגון". נחת.
כשבקלטת היה חור 666164
כבוד! ואיזו תגלית מעניינת.

אני זוכרת נעימת "חכו רגע" אחרת, ששודרה דווקא ברדיו (רשת א'), לפני החדשות. כבר לא זוכרת מדוע לא שידרו בדקה הזו פרומואים. זו היתה חזרה מורטת עצבים על אותו צלצול, שוב ושוב, עד שהגיעה המהדורה. אין לי כרגע כלים להעלות אותה על הצליל, אבל זה הלך כך: טם, ט-טם - טה-טה-טה-טם! ( X 10).
כשבקלטת היה חור 666223
אני זוכר היטב את המנגינה הנ״ל והיא היתה מופיעה שוב ושוב ללא מנוח גם בתחנות רדיו נוספות של קול ישראל לקראת תחילת השידורים אחרי שביתות (שהיו נפוצות למדי פעם).
אמא שלי היתה מוסיפה למנגינה המעצבנת את המילים ״סבלנות, תכף נתחיל״.
המקצב של המנגינה הוא: רבע מנוקד, שמינית, חצי, רבע, רבע, רבע, חצי.
התווים הם (עד כדי סולם): לה, דו (למעלה), סול, מי,רה, דו (למטה) סול.
כשבקלטת היה חור 666332
בדיוק, זו! תודה על המיפוי הטונאלי :-) השלב הבא: אני מנסה להבין איזה כלי או מכשיר השמיע את העינוי הסיני הזה.
כשבקלטת היה חור 666366
לי המנגינה לא נשמעת מוכרת, חבל. כנראה שאצלנו בבית הרדיו היה מכוון על תחנות אחרות.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שאנחנו מדקסקסים באייל מנגינות "פילר" ברדיו או בטלוויזיה. ככה בשלוף, אני זוכר את תגובה 183872, תגובה 183778, ותגובה 566782.
כשבקלטת היה חור 666397
היה פילר נוסף, קצת יותר ארוך, שגם כן היה חוזר על עצמו פעמים רבות עד לתחילת השידור. יש סיכוי שאתה מכיר? קטע
כשבקלטת היה חור 666403
הי לילי הי לו, לזלי קארון ומל פרר בסרט לילי.
כשבקלטת היה חור 666445
לא דומה בכלל.
כשבקלטת היה חור 666585
לצערי גם הקטע הזה לא מצלצל מוכר.

אבל תודה על שגילית לי את האפשרות ליצור דרך ויקיפדיה תווים + קובץ שמע של מנגינות. בטח יהיה לי שימושי מדי פעם.
כשבקלטת היה חור 666587
על לא דבר.
כשבקלטת היה חור 666446
היה פעם פתיח ליומן של שבע בערב ברדיו - עד היום, אם אשמע אותו אריח ביצה מקושקשת ואדמיין גבינה לבנה 9% באריזות הישנות השטוחות עם המכסה בגווני ירוק ולבן. הבעיה היחידה היא שכרגע אני לא מצליח להזכר איך הוא נשמע אף שברור לי שבעוד חודש, לאחר שהדיון הזה שוב יירד לאותה תהום-נשיה-זמנית שדיוני האייל תמיד יורדים אליה, פתאום יהיה לי רגע אאוריקה כשאזכר בו.
כשבקלטת היה חור 666588
אם תיזכר, אנא שתף אותנו. כפי שכתבתי פה כבר, לי פעם לקח כמה שנים טובות (יותר מעשר) להיזכר במנגינת הפתיחה של "מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר", ואז עוד כמה שנים טובות למצוא הקלטה.

גם אני זוכר את האריזות הישנות של הגבינה הלבנה. על חצי העיגול ה"תחתון" של המכסה הופיעו עיגולים קטנים עם האות ת' של "תנובה", כמו כאן. הצבע שלהם באריזה של גבינת ה-‏9% היה באמת ירוק, והיו כמדומני גם בצבע כחול ובצבע אדום, עבור 5% ו-‏1% (או 0%?), בהתאמה.
כשבקלטת היה חור 668017
אני מקשיב עכשיו לראיון עם הצ'רצ'ילים יחד עם רוב האקסלי. השמיעו את הקוראל של באך שהם הקליטו עם הפילהרמונית (מסתבר שהאקסלי לא השתתף בהקלטה הזו ואת הקולות הגבוהים ביצע זמר מלהקת האריות). בכל מקרה, אני זוכר שהקטע הזה שימש כרקע לתוכנית בטלויזיה, אולי מזג האוויר?

יכול להיות שזה כבר הוזכר פה.
כשבקלטת היה חור 668184
על "צ'רצ'יל סבסטיאן באך" באמת כבר דיברנו באייל, אבל לא זכור לי שהקטע היה מנגינה קבועה בטלוויזיה.
כשבקלטת היה חור 668186
תודה, אולי יום אחד אזכר.

ולמי שלא שם לב, כתבה על רוב הקסלי ולהקת "הצ'רצ'ילים", ועל נגנים זרים נוספים של להקות הקצב הישראליות.
כשבקלטת היה חור 668211
שמתי לב, והכרטיס להופעת האיחוד של הצ'רצ'ילים כבר בכיסי.
כשבקלטת היה חור 666463
ודאי צברתם הרבה יותר תוכן איכותי בתחנות האלה, בהשוואה אלינו, שהאזנו למעבירי הזמן האלה כמו שבוהים בצבע מתייבש.
כשבקלטת היה חור 709087
לפי נוסח העדה שלי, המילים הן ”עוד מעט החדשות“.
כשבקלטת היה חור 709095
ומה עם שקט בבייית!!
כשבקלטת היה חור 648780
התכוונתי לאיכות האנלוגית של קלטת השמע הביתית.
כשבקלטת היה חור 648785
טוב, זה קצת כמו להשוות לmp3 מאיכות ירודה, לא?
כשבקלטת היה חור 648770
האמת היא שהנוסטלגיה לקלטות מעניינת דווקא בהקשר של המאמר המקורי כאן. הקלטות הרי היו הדרך הראשונה של המאזין לבחור לעצמו מתוך אוסף התקליטים (ואח''כ הדיסקים) שברשותו ולבנות לעצמו מקבץ מוסיקלי שמשקף את טעמו-שלו. אם המאמר כאן מתרפק על התקליט כיצירה מוסיקלית שלמה שהיא יחידה אחת שמחשבה רבה הוקדשה לתכנונה, ארגונה וחלוקתה, הקלטות פירקו את כל זה ואיפשרו לכל אחד לבנות יצירה חדשה מתוך הרכבת חלקי יצירות קיימות - סוג של אמירה תרבותית פוסט-מודרנית, אם ממש תרצו. חדי הזכרון יכולים אולי לזכור את השעות הרבות שבילו בחברת הטייפ הכפול במאמץ ליצור את הקלטת המושלמת - בפרט ובמיוחד כאשר זו נועדה לשבות את ליבה (או לפחות לקבל את תשומת ליבה) של מישהי (נדמה לי שהכיוון ההפוך היה הרבה פחות נפוץ). ועוד לא אמרתי כלום על האופן שבו הקלטת שיחררה את המאזינים מכבלי ההאזנה בחדר (שירדן כל-כך מתרפק עליה) ואיפשרה להם לפרוץ אל העולם - בין אם בדרך של הסתגרות מפניו (איש איש והווקמן שלו) ובין אם בדרך של שיתוף העולם במה שאתה מאזין לו (ע''ע שחורים בהארלם עם בום-בוקס ענקי על הכתף).
כשבקלטת היה חור 648777
בדיוק כך. הווקמן היה מכשיר פורץ דרך מבחינה חברתית. הרבה יותר מממשיכי דרכו הדיגיטליים.
לתאור המדויק שלך אוסיף רק את הווקמן המקליט שהפך כל אחד ליצרן בוטלגים. בטח עדיין יש לי באיזה מקום את הקלטת שהקלטתי בהופעה של ''קולות שלובים''.
כשבקלטת היה חור 648782
אתה מתעלם מהמהפכות של ממשיכי דרכו.
כשבקלטת היה חור 648787
אני לא התעלמתי. אני מכיר במהפכות שלהם ועדיין אומר שזו של הווקמן היתה גדולה בסדר גודל שלם.
ללכת ברחוב עם אזניות קטנות על האזניים ולשמוע מוסיקה (שאתה בחרת!) תוך שאתה אוטם עצמך לעולם?? מהפכה אדירה.
איכות השמע של הווקמן היתה מצוינת לדורו, וביחס של תמורה למחיר ממש סוף הדרך.
ה MP3 לא עשה שום דבר שונה, רק דיגיטלי.
האייטיונס עשה לנו חיים יותר קלים, אבל בתשלום.
כשבקלטת היה חור 648789
+1
כשבקלטת היה חור 648798
נפח המוזיקה הזמינה להשמעה גדול כל כך שמדובר על שינוי איכותי ולא סתם כמותי. מבחינתי, לדוגמה, התוכן הדיגיטלי מהאינטרנט הוא גם תחליף חלקי לרדיו. עם קלטות זה הרבה יותר מסובך עד בלתי אפשרי. לשם השוואה, בסוף שנות השבעים הפיצו את משנתו של חומייני לציבור האיראני בקלטות. כדי לעשות את זה נדרש ארגון מסובך. היום כל מי שרוצה יכול להקים ''תחנה'' ולפרסם את קשקושיו בנחת.
כשבקלטת היה חור 648853
הדוגמה שלך עם הקלטות של חומייני דווקא מדגימה לדעתי את גודל המהפכה. נכון שהיום הרבה יותר קל להפיץ את המסרים ומהפכת הזמינות היא אכן מהפכה רצינית, ומבשרה הבולט מבחינתי היא יוטיוב, עם הזנב הארוך ארוך מצד אחד, ומיליארד צפיות מצד שני.
אבל ההבדל בגודל המהפכה הוא שאלמלא קלטות השמע לא ניתן היה כלל להפיץ מסרים כאלה. חומייני לא היה יכול להפיץ את מסריו בתקליטים, ולא ברדיו. רק בכתב.
ההבדל בין אי אפשר לבין קשה הרבה יותר גדול מבחינתי מאשר בין קשה לבין קל.
כשבקלטת היה חור 648862
חומייני היה יכול להפיץ את מסריו בתקליטים. מישהו עם קצת פחות משאבים ממנו כבר לא היה יכול.
כשבקלטת היה חור 648863
לותר הפיץ את מסריו בעזרת הדפוס...
כשבקלטת היה חור 648984
ואכן, טענה מקובלת היא שהדפוס היה מהפכה גדולה (יותר אפילו מהווקמן).
כשלדפוס היה ריח של עופרת 649843
אולי הדפוס אנלוגי להמצאת של הקלטות, מהימים בהם השתמשו בגלילי שעווה. נראה לי שהווקמן, כמכשיר להפצה המונית וזולה של יכולת הקלטה אנלוגי בתחום המלה הכתובה למכונות לינוטייפ. המכונה, שהומצאה בסביבות 1870 ע"י אוטמר מרגנטאלר, אמריקאי ממוצא גרמני(על בסיס נסיונות קודמים לא מוצלחים), איפשרה את הפריצה הגדולה של העיתונות הכתובה, ספרים ודברי דפוס. היא היתה המנוע שאיפשר את מהפכת הדפוס הגדולה, עד לעידן האלקרוני בסביבות שנות ה- 1970. הסרט הדוקומנטרי Linotype מגולל את סיפור המכונה, שכמו הרבה מכונות ומכשירים, נשכחה והושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה האכזרית.
כשלדפוס היה ריח של עופרת 649848
לא נשכחה במשפחתנו. העבודה הראשונה של אבא שלי היתה סדר דפוס במכונת לינוטייפ.
מהפך! 709058
ynet: "אחרי 33 שנה: התקליט עומד לעקוף בחזרה את הדיסקים"

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים