יוקר המחיה, בין עזה לתל-השומר 3262
''חיים יקרים'', סרטו התיעודי של שלומי אלדר, מספר על תינוק עזתי חולה שרופאים ישראלים נלחמו על חייו, לא רחוק בזמן ובמקום ממבצע ''עופרת יצוקה''. סיפור אנושי קטן, אבסורד קיומי עצום. הכול ידוע, ובכל זאת צריך לראות כדי להאמין.
מתוך כרזת הסרט
על "חיים יקרים" כבר נכתב לא מעט מאז הוצג לראשונה ביולי האחרון בפסטיבל הסרטים בירושלים, וזכה שם לפרסים. מאז הוא הוקרן בסינמטקים בארץ ובפסטיבלים בעולם, ונרכש לשידור בארה"ב על־ידי רשת HBO. יש להניח שבתוך זמן לא רב הוא יוצג בקולנועים בארץ ואחר־כך בטלוויזיה, או ישירות בטלוויזיה. פוטנציאל התגובות והדיונים שהסרט מעורר הוא בלתי־נדלה. טמונה בכך סכנה שרבים "ידעו כבר את כל הסרט" (או יחשבו שהם יודעים) עוד לפני שצפו בו, רק מההד התקשורתי. כך קרה, במידה מסוימת, ל"ואלס עם באשיר". כעת יש הזדמנות לצפות בו עם מינימום דעות קדומות, בין הרעש התקשורתי הקודם לרעש העתיד לבוא: עד ה-‏25 באוקטובר הוא יוצג בסינמטק תל־אביב.

היה בחדשות

חלקים חשובים מעלילת הסרט כבר הופיעו במהדורות החדשות בטלוויזיה; הדיווח הטלוויזיוני משולב בסרט, והוא בעצם הניע את האירועים שהסרט מתעד. מדובר במוחמד אבו מוסטפה, תינוק מרצועת עזה שאושפז בבית החולים שיבא (תל־השומר) בשל מחלה גנטית, שללא טיפול מתים ממנה בתוך כשנה. הוריו הם קרובי משפחה, ושתיים מאחיותיו כבר נפטרו מהמחלה; יש לו שתי אחיות ואח נוסף בריאים. רופאו, ד"ר רז סומך, ביקש לטפל בו בהשתלת מוח עצם, אך לשם כך נדרשו 55,000 דולר. כדי לגייס סכום זה הוא פנה לשלומי אלדר, ששידר כתבה בטלוויזיה, ואכן הסכום גוייס במהרה, ובדרך דרמטית ומפתיעה יותר מהמצופה. המשך הטיפול היה כרוך בקשיים לוגיסטיים ורפואיים, ובמאמצים כבירים של המשפחה, של הצוות הרפואי (במיוחד אותו ד"ר סומך), וגם של אלדר – בהנעת גלגלי התקשורת ובהפעלת קשריו ברצועה.

אם כל זה כבר שודר בטלוויזיה, מה נשאר לסרט להוסיף? נשאר לטוות את רצף הסיפור ולתת נפח לדמויות, כך שמלוא עוצמתו של הסיפור נגלית. כמו כן, מתברר שבעלילה עוד היו תפניות דרמטיות; זה אמנם סרט תיעודי, אבל אם לא יודעים מה יקרה בסוף (ובאמצע) זה גם סרט מתח, ומדוע לא לצפות בו (גם) כך? למי ששונא ספוילרים, זו עוד סיבה להקדים ולצפות בו (ובדיון מתחת מאמר זה יש מקום לאזהרות ספוילרים).

מיהן הדמויות הנגלות בסרט? שלומי אלדר עצמו נע בין התיעוד לבין מעורבות בסיפור ובחיי גיבוריו. הוא מרבה לדבר על עצמו, אבל בסופו של דבר לא גונב את ההצגה ומשכיל להציג את עצמו באופן צנוע. מוחמד הוא תינוק חמוד להפליא, אפילו בין תינוקות. אצל ד"ר סומך בולט חיוך ענק תמידי שנראה כמעט אובססיבי, כאמצעי לשדר אופטימיות וטוב־לב ללא גבול; במעשיו הוא מראה שהחיוך לא מזויף, ואי אפשר שלא להסכים עם אלדר, שבכתוביות ההקדשה מתאר אותו כ"מלאך בין אנשים".

הגיבורים הגדולים של הסרט בעיניי, לפחות במובן הדרמטי־קולנועי, הם הוריו של מוחמד, ראידה ופאוזי אבו מוסטפה. הם רחוקים מלהיות גיבורים במובן הרגיל של המילה – הם "אנשים רגילים" שנקלעו למצב מיוחד ומבלבל מבחינות רבות, ומגיבים לו כמו אנשים רגילים. חיי תינוקם תלויים על בלימה והם נזקקים לעזרת אנשים ומוסדות בארץ שהם ראו בה אויב. אותה ארץ ואותם אנשים הם גם אויב וגם מציל. מאידך, בני עמם – שבגלל אותה טלוויזיה ואותן מהדורות חדשות יודעים על הסיפור – לא מקבלים כולם באהדה את ההזדקקות שלהם לעזרה ישראלית. בין דרמה רפואית, לוגיסטית ופוליטית אחת לשנייה הם (וקרוביהם שבאים לצורך הטיפול) מביטים בסגנון החיים שלנו שכה זר להם (פנסי רחוב! דשא!). הם גם צריכים להיחשף למצלמה, ומן הסתם אינם יכולים לסרב, הרי היא המניעה את גלגלי ההצלה של בנם. חשיפה כזו היא מאתגרת לכל "איש פשוט", וכאן גם ברור לנו ולהם שדרך המצלמה הזו מסתכל עם שלם אחד בעם שלם אחר ששני ההורים לכאורה מייצגים. כל המתחים האלו ניכרים אצל ראידה ופאוזי – כל אחד מהם בדרכו – לא במחוות דרמטיות גדולות, אלא באנושיות פשוטה שהלב יוצא אליה.

חיי יחיד, חיי רבים

הקוראים הנבונים בוודאי עלו כבר על הסוגיה הכללית יותר, אולי השאלה המוסרית, שעולה מהסיפור. הסרט לא מתבייש לומר אותה במפורש, יותר מפעם אחת, ובעצם כבר בשמו: מצד אחד, התגייסות כה גדולה של יחידים ושל מערכות בישראל למען חייו של תינוק אחד, ומצד שני, הקלות שבה הפגזים שלנו הרגו מאות בעזה, רבים מהם אזרחים ותינוקות כמו ראידה, פאוזי, ומוחמד (כאילו במיוחד בשביל הסרט, כמה חודשים לאחר שמוחמד השתחרר מהאשפוז והמשפחה חזרה לרצועה פרץ מבצע "עופרת יצוקה"). מצד אחד, אהדה למשפחה מצד עוברי אורח ישראלים בבית החולים; מצד שני, אדישות רגשית של רובנו להרג המסיבי במבצע. מצד אחד, חיים יקרים, מצד שני, חיים זולים.

איני מבקש לומר כאן, ונראה שגם הסרט אינו מבקש לומר, דבר על ההצדקה או האי־הצדקה שבמבצע. אפילו איני בטוח שאותה אדישות היא עניין שיש לגנותו. אבל המתח בין שני הצדדים זועק, אבסורדי, הזוי (כדברי כמה אנשים בסרט), וקשה מאוד להכיל אותו. הדבר קשה במיוחד למי שמרגיש את המתח בתוכו: שמצד אחד גם הוא היה נורא רוצה לעזור למשפחה, ובטוח שגם הוא אכן היה עוזר לה אילו הוא היה שם (ולא שזה רחוק; בין הצופים בוודאי יש גם כאלו שאכן לפחות עברו בסביבה והראו אהדה, או אף היו נכונים לתרום כסף לניתוח). ושמצד שני, המלחמה הזו כפויה עלינו, במידה רבה באשמת הצד שלהם, ואין לנו ברירה אלא להילחם אותה וגם להרוג חפים מפשע. רוב היהודים בישראל, אפשר להסיק, נמצאים בדיוק בשני המקומות האלו. גם אני.

יש שיאמרו שהעזרה של ישראלים למשפחה אינה אלא ניסיון שלנו להפגין – לעולם? לעזתים? לעצמנו? – שאנחנו כן טובים, למרות המלחמה האכזרית וההרג. טובים, ובפרט טובים יותר מהם. עד שלב מסוים אפשר גם להאשים אותנו בציניות (אולי אנחנו עוזרים לצרכי תעמולה?), או לפחות בצביעות. אבל האם לעשות טוב כדי להיראות טוב זה רע? יש שחושבים שביסודו של דבר זו הסיבה היחידה לעשות טוב. לרוב קשה להפריד בין עשיית טוב כדי להיראות טוב לבין עשיית טוב לשם שמיים. להרגשתי יש לישראלים רבים רצון חזק במיוחד לעזור לאותה משפחה בגלל שהיא עזתית, ובמידה רבה אכן כדי להוכיח או להפגין משהו. וגם מהכלל הזה אינני מוציא את עצמי. אבל לדעתי אין זה אלא עוד מנגנון שהופך אותנו לבאמת יותר טובים. אבל אם אנחנו באמת טובים בהתייחסות שלנו למשפחת אבו מוסטפה, אותו פער רק זועק חזק יותר.

האם אפשר לחרוג מעבר לאמירת "הזוי" ו"אבסורד", ולהישיר מבט – ולו מבט פילוסופי קר – לסוגיה המוסרית? אפשר ליישר את הפער המוסרי מצד אחד שלו, ולומר שבאמת לא היה צריך לעזור למשפחה – אם מכיוון שהיא מצד האויב, ואם בגלל שעם כל ההרג, ההתאמצות להציל תינוק אחד היא רגשנות טיפשית ובזבזנית. אני שמח שרובנו לא חושבים כך.

ואפשר ללכת לצד השני, ולומר שפשוט אסור לנו לירות באופן שמסכן חפים מפשע. יש כאלו שאכן חושבים כך, ואולי הם יצאו מהסרט בתחושת "עכשיו אתם רואים?". טיעונים בכיוון זה וטיעונים כנגדם כבר נטענו לעייפה, גם (ובמיוחד) באתר זה. ויש שיאמרו שזה לא עניין של כן ולא מוחלטים, אלא של מידתיות, ושב"עופרת יצוקה" השתוללנו יותר מדי. גם אם זה נכון, זה מקל על הדילמה באופן כמותי בלבד ולא פותר אותה: גם במבצעים עדינים יותר הרגנו לא מעט חפים מפשע, ולא מסתמנת דרך סבירה עבורנו למנוע זאת.

ואולי אין כאן באמת סתירה, אלא שתי סיטואציות לא דומות, שמחייבות החלטה מוסרית אחרת? הנה, מחד, שלושה בני אדם שהתייצבו לפתחנו בבקשת עזרה, בוודאי אינם מאיימים עלינו, ויש בידינו לעזור להם. במלחמה, מאידך, בני עמם תקפו אותנו, ירו על אזרחינו מתוך האזרחים שלהם, ושאר הנימוקים הידועים לכך שההרג בעזה היה מוצדק. מה בכלל הקשר בין הסיטואציות? אבל זה לא כל כך קל. אילו אתה חייל בטנק שצריך לירות על בית ברצועה, ויודע שנמצאת שם אותה המשפחה שראית בסרט והתאהבת בה, האם תוכל לירות? האם מוצדק לירות? האם שומה עליך לראות כל בית ובית כאילו גר בו מוחמד אבו מוסטפה, התינוק החמוד שכה הרבה הושקע כדי להביא אותו עד הלום? או שמא צריך לברך על כך שרוב האנשים בצד השני אנונימיים, ואינך יודע אפילו אם יש כאלו במקום פגיעת הפגז הבא שלך?

אין לי תשובה טובה. המוסר שלנו מבוסס במידה רבה על אי־ודאות, ובהקשר של עימותים קבוצתיים – על אנונימיות. הקללה בסרט שכזה היא שבירת האנונימיות – וזו, כמובן, הברכה שלו, הגדולה בהרבה. זה סרט מטלטל אינטלקטואלית ורגשית. אל תוותרו עליו.
קישורים
סינמטק תל־אביב - מועדי ההקרנה
ויקיפדיה - זהירות, הערך מכיל את כל עלילת הסרט
הארץ - ראיון עם אלדר בעקבות הסרט
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"

  • עתיד קודר
    המערכת • קולנוע ואמנויות הבמה • 11/1/12 • 27 תגובות
  • אגורה
    יהושע ניר • קולנוע ואמנויות הבמה • 30/7/11 • 23 תגובות
  • פו הדב נקלע למלחמה הקרה
    מאשה צור-גלוזמן • קולנוע ואמנויות הבמה • 11/4/10 • 23 תגובות

הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

אצל מוסטפה על הדשא 553096
ברצועת עזה אין פנסי רחוב או דשא ?
לועלם על תפטור כ''הזוי'' את מה שניתן להסביר עם קצת ציניות 553102
(אין ספוילרים: לא ראיתי את הסרט.)

הקונפליקט "עוזרים ליחידים/הורגים רבים" אינו כה מורכב אם מביטים עליו מנקודת מבט לאומית ולא אישית. למדינת ישראל יש כמה סיבות פשוטות להענקת טיפול רפואי לחולים בהשטחים בכלל, ומרצועת עזה בפרט. הנה כמה מהן, בסדר חשיבות עולה:

1. מירוק המצפון האישי; "אנחנו אנושיים, אנחנו עוזרים, וכשאנחנו הורגים - זה בגלל שהם 'מכריחים' אותנו להרוג".
2. מירוק התדמית, כלפי חוץ.
3. גיוס משתפי-פעולה. אב שבנו חולה במחלה קשה יסכים פעמים רבות להעתר לדרישות השב"כ כדי להעניק לבנו את הטיפול הנדרש להצלת חייו.
לועלם על תפטור כ''הזוי'' את מה שניתן להסביר עם קצת ציניות 553119
אבל לא המוסדות של המדינה הם אלו שעזרו למשפחה, אלא יחידים, מטעם עצמם.
לעולם על תפטור כ''הזוי'' את מה שניתן להסביר עם קצת ציניות 553121
אתה לא מספיק ציני, ידידי.

הרי אם היה מדובר במקרה יחיד של עזרה ישראלית לחולה עזתי, היינו פוטרים זאת כחריג; הקונפליקט שאתה מתאר עולה גם, ואולי בעיקר, משום שמדובר בתופעה חוזרת, המדווחת בהרחבה בכלי-התקשורת הישראליים. אבל במרבית הדיווחים האלה לא טורחים לספר, למשל, אם האב מכר את נשמתו לשב"כ כדי להציל את חיי בנו. המקרה האחד שכן זוכה לדיווח כה נרחב ומפורט הוא המקרה בו לא המדינה עזרה, ולא השב"כ נדרש. מעניין למה.

או במילים אחרות, ברור שהמקרים החריגים‏1, בהם העזרה מוענקת על-ידי יחידים, הם אלה שיהפכו לסרט. עבור הקהל הרחב (בארץ ובעולם; ר' סעיפים 1 ו-‏2 לעיל), מקרה פרטי זה יסמל את הכלל, למרות שבפועל זהו היוצא-מן-הכלל.

1 אני משתמש בלשון רבים מתוך הנחה אופטימית ובלתי-מבוססת.
לעולם על תפטור כ''הזוי'' את מה שניתן להסביר עם קצת ציניות 553124
רק שתדעו

השב''כ קורא את האייל ויטפל בכל המלעיזים בזמן ובמקום המתאימים לכך
לעולם על תפטור כ''הזוי'' את מה שניתן להסביר עם קצת ציניות 553160
שאני אבין, אתה מנסה להתחרות בבחור שהמציא את גניבת האיברים בהאיטי?
לעולם על תפטור כ''הזוי'' את מה שניתן להסביר עם קצת ציניות 553173
הסרט דווקא לא מציג את סיפור התינוק כמקרה מייצג של טיפול בעזתים בארץ, אלא כסיפור חריג מכל בחינה. בשלב מסוים בסרט מוזכר מה אמרו לראידה ופאוזי פלסטינים אחרים שמאושפזים בבית החולים; קצת הופתעתי ממה שהשתמע, שיש ממש מעין קהילה שלהם.
לועלם על תפטור כ''הזוי'' את מה שניתן להסביר עם קצת ציניות 553120
יתרה מכך, אין כאן איזו תעלומה שצריך להסביר. תהליכים ידועים וגלויים מסבירים היטב את שני ''הממצאים האמפיריים''. מה ש''הזוי'' הוא התוצאה, הדיסוננס שבין השניים.
לועלם על תפטור כ''הזוי'' את מה שניתן להסביר עם קצת ציניות 553128
אתה מחפש "סיבות פשוטות"? מה עם עזרה הנובעת מן הפשוט שבמניעיה - חמלה? בנושא אחר כתבתי בתגובה 545945 על הצורך המוזר של אנשים להתעלם ממה שהם יודעים היטב על עצמם ועל הקרובים להם כדי לספק לעצמם מבט ציניקני על "האחרים". מניסיוני זה נכון גם לרגש החמלה באופן כללי, בפרט בנוגע ליחס, הפרטי והלאומי, לפלשתינאים. ראיתי זאת, קראתי ראיונות ושוחחתי עם הנוגעים בדבר בבתי החולים, בצבא וממקומות אחרים. זה אינו אומר שהחמלה היא שמשתלטת תמיד, הרי אכן יש קונפליקט, אם כי יותר מן הצד של "הם מנסים כל הזמן להרוג אותנו אז מדוע שנטרח בשבילם?"

כשעוברים מן הרמה האישית ללאומית, נכון הוא שלעיתים נעזרת ישראל במקרים כאלו לצרכים בטחוניים והסברתיים, אלא שאם זה היה הכלל, כל פלשתיני הנעזר בשירותי הרפואה של ישראל היה נחשב אוטומטית למשת"פ, והוא ובני משפחתו היו נחשבים למצורעים. זה אינו המצב.
לועלם על תפטור כ''הזוי'' את מה שניתן להסביר עם קצת ציניות 553142
תנשום עמוק

אני לא חושב שהמגיבים היו ממש רציניים , הם סתם שיחקו בקונספירציה
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553162
יש קשר בין דהומניזציה לאלימות, ''הערבים הם לא בני אדם'', ''כל הישראלים חיילים, אין נשים, ילדים, בני אדם''. וכך, ''אנחנו'' בני אדם חושבים בעלי רגשות בעוד ''הם'' איבדו צורת אנוש, או סתם חסרים תכונות אנושיות או שהן לוקות בחסר. כך, קל כביכול יותר להפעיל אלימות כנגד מסה אנונימית של כמעט-בני-אדם או ר''ל תת-אדם. לעומת זאת, כשהזולת לובש פנים ספציפיות, מוכרות, קשה להפעיל כלפיו אלימות עיוורת חסרת אבחנה ולחמלה קל יותר לבוא לידי ביטוי. בהתאם, אם לדוגמא אתה נופל ברחוב, במקום לבכות מכאב ולבקש עזרה כללית, עדיף אולי ליצור קשר עיניים עם מישהו מסויים ולבקש עזרה ישירות ממנו (או ממנה).
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553168
בעניין הנפילה ברחוב - אכן כך. תלמידי מדעי החברה מכירים (בחלקם) תופעה זו בשם אפקט הצופה מן הצד [ויקיפדיה]. מתברר שבמקרים רבים, ככל שתיפול בנוכחותם של יותר אנשים (שאינם מכירים אותך), הסיכוי שלך לקבל עזרה פוחת דראסטית בגלל התופעה של "אישור חברתי", שמתרחש במצבים בהם יש מרכיב כלשהו של אי וודאות. במקרה זה אי הוודאות יכולה להיות באשר לצורך האמיתי שלך בעזרה או באשר לאפשרות שהעזרה כבר בדרך. הפתרון הוא, כפי שציינת, לפנות במהירות (במיוחד אם ישנה סכנה שתאבד את ההכרה) לאדם ספציפי עם בקשה חד משמעית ועדיף מפורטת לעזרה. בטח כבר יש את זה איפשהו באייל...
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553207
מעולם לא הייתי תלמידת מדעי החברה, אבל ליפול, לצערי, נפלתי ברחוב יותר מפעם אחת. לא ביקשתי עזרה מאיש; למעט מקרה אחד, אנשים הציעו עזרה מרצונם. התופעה שאני שמתי לב אליה היא שברגע שאדם אחד מציע את עזרתו, באים גם אחרים לעזור. בפעם האחת שאיש לא עזר לי דווקא היו במקום אנשים מעטים במיוחד, ואחרי שהראשון ביניהם עבר לידי בלי לעזור, האחרים גם הם עשו זאת. זאת נראית לי תופעה נפוצה. אחד האיילים הוותיקים ביותר, אגב, חשוד בעיניי כבעל תכונה דומה (לא מהיכרות אישית: עד כמה שידוע ליאין לי כאן מכרים אישיים). כשמופנות אליו תגובות עם בעיה/שאלה אישית, או שמופיעות תגובות כאלה באופן כללי, הוא מחכה לרוב לתגובה ראשונה של מישהו אחר כדי להיות בטוח "מה מותר לו", כאילו הראשון שהגיב כנראה יודע משהו על בעל הבעיה...
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553223
מעניין. בספר בו קראתי על התופעה מספר הכותב בסוף הדיון בנושא על תאונת דרכים שאירעה לו. הוא היה צריך לפנות אישית לאחד הנהגים שניסה לעקוף את התאונה כדי שזה יעצור. רק אז עטו עליו ועל הנהג השני שנפגע נהגים אחרים ועשו כל מה שניתן כדי לסייע ולהקל עליהם.
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553236
יכולים להיות כאן מספר הסברים. ראשית, אם כותב המאמר איננו ישראלי אלא אמריקאי, למשל, אז יש הבדל ברור בין התגובה האמריקאית לזו הישראלית. שנית, אני בחורה. בחור, למשל, יכול להיות מאיים יותר, ודאי אם מדובר באמריקאי. אפשר אולי חשוד בו שהוא מתחזה כנופל ואם תבוא לעזור לו הוא יקום ויתקוף אותך למטרות שוד, נניח. שלישית, תאונת דרכים היא עניין קצת שונה. אולי אתה זוכר שלפני כחצי שנה הראו בטלויזיה צילום וידיאו של רוכב אופנים שנפל באמצע הרכיבה, בצומת עמוס במיוחד, ולקח לא מעט זמן עד שמישהו עצר ועזר לו. הוא לא היה במצב מתאים לבקש עזרה בעצמו.
יחד עם זה, נשארת התופעה שאחרי הראשון שנחלץ לעזור, מיד באים אחרים בעקבותיו.
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553243
אני מנחש שלישראלים יש נטייה גבוהה יותר "להתערב" בחיי אחרים מאשר לאמריקאים, אבל זה טעון בדיקה. אגב, הסופר הוא אמריקאי. כן, אני זוכר את המקרה ההוא. לפחות עפ"י מה שהבנתי מן המחקרים שמופיעים בספר, לו היתה עוברת בכביש מכונית בודדת (והרחוב היה ריק מהולכי רגל) כאשר האופנוען מוטל על הכביש, נוסעיה היו נגשים אליו כמעט בוודאות.
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553260
אם אינני טועה ההבדל הזה ביננו לבין האמריקאים נבדק ואושר.
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553300
הבדלים תרבותיים נבחנו מההיבט של ייחוס אחריות, ואולי תוכל לנסות לקשור את זה לעניין ההתערבות (על אחריותך). למשל, אנשי המזרח [הרחוק] יש נטיה להסביר מקרים כתלויים בנסיבות סביבתיות, לעומת מערביים שנוטים יותר להתשמש בהסברים הנוגעים לאישיות של המעורבים במקרה. בהתאם, הודים אמרו שהסיבה לתאונת אופנוע אחריות הרוכב להתחייבותו להגיע לפגישה מסוימת, בעוד שאמריקאים אמרו שהאופנוען היה חסר אחריות.
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553268
רוכב אופנוע, והדיווח היה מגמתי במיוחד. יכולת לראות איך הם ערכו שם הילוך איטי.
שוטר-מתנדב עצר אחרי דקה וחצי.
מה גם, שזה מקרה קלאסי של "מישהו בטח התקשר להודיע למד"א", הרי זו צומת כל כך עמוסה. ולעצור לעזור, מי שלא מומחה במתן עזרה ראשונה, מוטב שלא יטרח, הוא עלול להזיק.

אם תשימי לב, תוכלי לראות איך יש שם שניות שאורכות יותר משניה.
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553284
אני מסכימה בעניין האירועים בצומת העמוס, למעט בעניין הראשונים שעברו בסביבה - בכל זאת, אם מישהו מהם ראה את הנפילה עצמה, הוא היה צריך להתקשר גם אם הניח שאחרים כבר התקשרו.
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553285
יתכן שבהחלט התקשר. אבל את זה לא יגידו לך בדיווח, ואולי גם לא טרחו לבדוק...
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553290
אחת האקסיות שלי שהיתה סטודנטית לפסיכולוגיה ערכה מחקר קטן כך: היא העמידה פנים שאיבדה את הארנק וביקשה כסף לכרטיס אוטובוס מנוסעים שהמתינו בתחנה. כאשר היה שם רק ממתין אחד ההענות היתה מכסימלית (מובן שאין לי נתונים על התקפות של המחקרון הזה, אבל אני זוכר שהמדגם כלל כמה עשרות ניסויים כאלה, שנעשו במקביל על ידיה ועל ידי שותפתה למחקרון).
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553291
''איבדתי את הארנק ואני צריכה להגיע לבאר שבע (למשל)'', הוא תירוץ קבצנות ידוע, כך שמי שבאמת איבד את ארנקו ונזקק לעזרה, מתקשה.
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553292
ידוע לי. למעשה אפילו שילמתי פעם למישהו עם הסיפור הזה למרות שלא היה לי (כמעט) ספק שהוא משקר. הוא טווה סיפור כל-כך פנטסטי שהחשבתי את זה כמעשה אמנות והתייחסתי אליו כאל אמן רחוב. ובכל זאת, כאמור, ההיענות לא היתה אפסית. הארוע הזה התרחש לפני כמה עשורים, אולי היום התוצאות היו אחרות.
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553295
שילמתי יותר מפעם לאנשים עם הסיפור הזה. במקרה הראשון באמת האמנתי לו.
גם במקרה השני האמנתי לה, ורק אחרי שנתתי לה 10 שקלים (באר שבע, בכ"ז), נפל לי האסימון שמה פתאום היא מבקשת כל כך רחוק מהתחנה המרכזית? ואחר כך ראיתי אותה מדי יום מקבצת עם הסיפור הזה.
למה ציניות אם אפשר קצת אנושיות? 553296
לי יצא כמה פעמים לתת (תגובה 133413 לדוגמא) ופעם אחת גם לקבל, כשבתור נער הגעתי מרושש לעיר זרה.
ואולי גם מניעת מחלות מדבקות שעלולות להרוג גם אותנו? 565700
סליחה ששכחתי: מדובר ביהודים, לא בבני אדם. לכן לא רק מצפון אין להם, אלא גם שכל ישר אין להם.
553132
"אפשר ליישר את הפער המוסרי מצד אחד שלו, ולומר שבאמת לא היה צריך לעזור למשפחה – אם מכיוון שהיא מצד האויב, ואם בגלל שעם כל ההרג, ההתאמצות להציל תינוק אחד היא רגשנות טיפשית ובזבזנית. אני שמח שרובנו לא חושבים כך."

- תרומה של שני טיעונים לכפות המאזניים המוסריות.

1. אינני יודע אם בתי החולים שלנו ממש "קורסים" כפי שזועקת התקשורת מעת לעת, אבל ברור שמשאבי מערכת הבריאות סופיים. אם מקצים משאבים לטיפול באלפי חולים פלסטינאים, המשאבים חייבים להגרע מהטיפול שמקבלים אזרחי המדינה. ממש לא ברור לי מה הבסיס המוסרי להחלטה להרע את תנאי האישפוז לאזרחים כדי לסייע לאוייבים. מערכת הבריאות בישראל היא ציבורית, ממומנת ע"י משלם המיסים, ונועדה לשמש את אזרחי המדינה. האם הכנסת קיבלה החלטה להקצות כספים לטיפול בחולים פלסטינאים? האם קיים סעיף כזה בתקציב משרד הבריאות‏1?

2. אני לא הייתי ישן במנוחה בביתי אם הייתי יודע שבבית מסתובבים באותה שעה אורחים בלתי מזוהים מרצועת עזה. חולים מאושפזים בבתי חולים במצב של חוסר אונים ובקרה רופפת ביותר של צוות בית החולים. איזה זכות מוסרית יש לנו להפקיר אותם לנוכחות של אוייבים? האם ידוע שכל בני המשפחות של החולים הפלסטינאים נמצאים בכל רגע ורגע במצב רוח טוב ואוהד למדינת ישראל וליהודים באופן כללי?
___
1 תעריף משרד הבריאות ליום אישפוז, שאותו מעבירה כנראה הרשות הפלסטינאית, הוא תעריף מסובסד שאין לו שום קשר לעלויות הטיפול האמיתיות.
553134
"אלפי חולים פלסטינאים"? מאיפה הנתון הזה? מהו שיעור החולים הפלסטינאים מקרב כלל המטופלים? בכמה ימי אשפוז מדובר?
553147
אתה יכול למצוא באתר של רופאים לזכויות אדם דו"ח המלין על כך שישראל מעכבת או דוחה חלק מהבקשות של עזתים לקבל טיפול בישראל. הספין לא חשוב לעניינו, אבל אפשר ללמוד מהדו"ח שרק מרצועת עזה מגיעים לישראל אלפי חולים בשנה.
553135
ואכן, תמצית המוסר היא לדאוג ששנתו של היהודי לא תנדוד בלילה.
553148
לא צריך לדאוג? מה קרה ל"ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם"? בעיקר לחלק של "למען העם"? האם אין תפקידה של הממשלה לדאוג לאינטרסים של הבוחר שהופקדו בידיה? אני מאמין ששירות העניין הציבורי צריך הקו המנחה המוסרי של הממשלה.
553149
מכיון שמצאת לנכון לפרסם את דבריך בדיון זה - מן הראוי להזכיר שהטיפול בתינוק המדובר בכתבה זו אינו ממומן ע"י המדינה אלא מתור/מים פרטי/ים.

הסגר על רצועת עזה החמיר מאוד את מצב מערכת הבריאות העזתית, דבר שמביא לכך שחולים קשים, ובייחוד כאלה הזקוקים להצלת חיים, מגיעים לישראל.

משהו שחשבתי, על גבול הפנטזיה, ולא מצאתי לו התייחסות ישירה ברשת בארץ:

הן בשטחים והן בתוככי מדינת ישראל, מתקיימים בחברה הערבית מקרים רבים יחסית של נישואי קרובים. התינוק שבכתבה, מוחמד אבו מוסטפה, חולה במחלה גנטית. לי אישית לא ידוע אם ריבוי נישואי הקרובים נובע בעיקר מתרבות ומסורת או שגובר כאן חוסר הברירה הטכני המונע קשרים חופשיים בין גושי אוכלוסיה, עקב קשיי ניידות (בתוך המדינה), הגבלות תנועה (בשטחים) וכו'. מכל מקום, לפחות תיאורטית, לו לא היו אותם קשיים והגבלות - הייתכן ששיעור נישואי הקרובים בחברה זו היה נמוך יותר, ואולי, אינשאללה, אולי אפילו נמוך יותר במידה משמעותית (?), וע"י כך היו נמנעים מקרים רבים של מחלות גנטיות, על כל הנובע מהן, ולאמא ראידה היה נולד מוחמד מתוק ובריא, וגם שתי אחיותיו ז"ל ‏1 היו נולדות בריאות?

1 למקרה שמסתובב כאן איזה מתוסכל למינהו - השאלה אם מותר להגיד 'ז"ל' על ערבים, מוסלמים, פלסתינים וכו', לא מעניינת אותי.
חופש תנועה 553153
אולי אין לזה התייחסות מאחר וניתן לפסול טיעון זה על הסף?
ברצועת עזה הצפופה מתגוררים 1.5 מיליון איש. לא נדרש שם מאמץ תנועתי מיוחד כדי להתחתן עם מישהו מחוץ למשפחה. מספיק לזרוק אבן מהחלון ולגרור את הקורבן פנימה.

מעניין שבמקרים מסויימים, דווקא חופש תנועה עשוי לעודד נישואי קרובים. אחד הדברים ששיפרו מעט בשנים האחרונות את מצב הקהילות המוסלמיות באירופה, ובמיוחד את זכויות הנשים שבהן הוא החמרת חוקי ההגירה שם. קודם לכן ניסו הורים רבים להביא לילדיהם בני זוג מן "המולדת הישנה", הרבה פעמים אלו קרובים, כדי לשמר את המסורות, המנהגים והנאמנות השבטית, על כל הכלול בכך. כעת, נאלצים הם לספק לילדיהם את מה שיש, גם כאשר מעטים הם הגנים המשותפים לבני הזוג.
553154
תרבות ומסורת.
אפילו עם כל ההגבלות שיש, הרי עדיין אפשר להנשא למישהו שאינו בן הדוד שלך מדרגה ראשונה. למשל, בן השכן. התופעה נפוצה ביותר גם בקרב ערבים אזרחי ישראל, ובמזה"ת בכלל.
לפי
התופעה בירידה בקרב ערביי ישראל: בשנות ה-‏60 השכיחות היתה 50%, ובשנות ה-‏80 40%. כמדומני שהיום השיעור הוא 35%.
בכווית ובירדן, שתי מדינות שאוכלוסייתן אינה נתונה לעוצרים, סגרים ומחסומים, השכיחות היא 50%.
WIN WIN SITUATION 553156
אם מטפלים בתינוק והוא ניצל אז זה תורם לתעמולה.
במידה והוא מתפגר, אפשר לקצור את אבריו ולהשתיל את העיניים היפות שלו בתינוק או תינוקת משלנו.
דיסוננס בנאלי 553161
הנושא דווקא לא גורם אצלי דיסוננס משמעותי. כמו כל דילמה מוסרית במלחמה יש התנגשות של שני ערכים, מוכרים וידועים.
כך, במקרה התינוק בולט הערך של קדושת החיים ולי לפחות ברור שהוא עולה על ערכים אחרים, נחותים בעיני שעלו כאן בדיון (הוצאה כספית וסכנה בטיחותית זניחות מאוד לדעתי).
במקרה של מלחמה, קדושת החיים והצורך של המדינה להגן על עצמה מתנגשים, כשהפתרון המעשי הוא לנסות למזער ככל האפשר פגיעה בחפים מפשע ולמקסם מצד שני את הישגי המלחמה (בטיחות התושבים לטווח הארוך וכד').
באותה המידה ניתן להראות דוגמאות סותרות בהן המדינה מגנה על חופש עיתונאי מחד ושומרת על חוקי צנזורה מאידך, מגנה על חופש העיסוק ועוצרת סוחרי סמים וכד'. תמיד אפשר להראות מקרים סותרים בנסיבות שונות.
למרות האמור לעיל, הסרט נראה מעניין ומרגש וסביר שאצפה בו כאשר יגיע למסך הקטן.
בחיפוֹ 554265
ביום ה' הקרוב בסינמטק חיפה.
''חיים יקרים'' מתקרב לאוסקר 556872
ynet: סרטו של שלומי אלדר הוא אחד מ-‏15 הסרטים מהם ייבחרו המועמדים לפרס האוסקר עבור הסרט התעודי הטוב ביותר. אלדר: "כשנודע לי על כך, התחלתי לרקוד"
קריאה לאיילים! 567831
הערב יוקרן הסרט בערוץ 2 אחרי החדשות.
הסרט לצפיה ברשת 580365
כאן:
(תל) השומר אחי 590342
סיפור דומה על ילד מהרצועה שמטופל ב"שיבא", אם כי כאן בלי עליות וירידות של תקווה ויאוש אלא כזה שהתחיל עצוב ונמשך עצוב. כתבה של גדעון לוי, והפעם לא על עוולות הכיבוש, פחות או יותר להפך.

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים