אחרון הכלבים 399
סנופ דוגי־דוג, "Tha last meal"
כשנודע לי שסנופ דוגי־דוג, הראפר הוותיק, הוציא אלבום נוסף, היתה לי תחושה דומה לזו שהיתה כששמעתי ששמעון פרס מתכוון להתמודד לראשות הממשלה. אל שניהם יש לי סימפטיה מסורתית, ומסיבות לא כל־כך שונות, אבל הסיכוי שדוגי־דוג יוציא עכשיו אלבום טוב נראה מציאותי בערך כמו ההנחה שפרס יזכה בבחירות. גם בשני המקרים היתה כרוכה אי נעימות מסוימת, כמעט חמלה, דווקא בגלל אותה סימפטיה, ואכזבה מראש. במקרה של דוגי דוג האכזבה לא היתה במקום.

שמו טעון הסמליות של האלבום החדש, "Tha last meal", יוצר את ההנחה שמדובר באלבום פרידה של מי ש"דוגי סטייל" שלו מ-‏94 הפך לאלבום ההיפ־הופ הנמכר ביותר והשפיע נמרצות על הנעשה בזירה. אלא שמאז, כל אלבום נוסף של דוגי־דוג נסך שיממון קונצנזואלי בקרב מבקרים ומאזינים כאחד. כבר ב-"The dog father" מ-‏96 הסתבר שאבדו הקסם והזרימה הכמו־מרושלת של דוגי־דוג. הפקת האלבום היתה אמנם עשירה יותר, אך זה כשלעצמו לא הספיק. שני אלבומים שבאו אחריו רק קיבעו את מעמדו הרם, הנוסטלגי, של "דוגי סטייל", והיו חסרי עניין מוזיקלי, שלא לדבר על מקוריות. הכלבלב מוזר הצורה (מדובר בטיפוס גבוה ורזה בעל פני כלב מוארכים מגזע לא ברור) היה כנראה עסוק בזירה המשפטית (בקשר לפרשת רצח מעורפלת למדי), וכפי הנראה שיחרר לאוויר העולם את האלבומים האמורים בעיקר כדי להישאר בשטח. למעשה היה זה מיותר, כי למטרה זו מספיקות היו הופעות האורח המוצלחות שלו באלבומים האחרונים של דר' דרה ושל אמינם. שיתופו בשני אלבומים מדוברים אלה היה גם מעין מחווה של כבוד כלפיו, הכרה במקומו בתולדות ההיפ־הופ.

דוגי־דוג לקח את הכינוי הרווח במקומותיו 'דוג' והפך אותו לדמות ממשית. האלבום "דוגי סטייל" תיאר בחלקו את נסיונותיו הבלתי נלאים לעלות על כלבות האזור. הקול הכלבי־מאנפף של דוגי־דוג, שמגיש את המלים בעצלתיים חינניים ביותר, השלים את היכולת שלו לספר סיפור.

קשה לומר שהאלבום האחרון, "הארוחה האחרונה", הוא אלבום משמעותי במיוחד, בין אם יהיה האחרון של הכלב ובין אם לא. סביר מאוד שלא תהיה לו ההשפעה המגנטית שהייתה ל"דוגי סטייל". אין כאן אולי את האנרגיה הקומית־נונשלנטית שהטיסה את האלבום ההוא קדימה, אבל יש כאן מלודיות מושכות, מקצבים נינוחים, שירים טובים ברובם, כביכול גם בוגרים יותר.

האלבום מושקע, וזה ניכר. להפקת כמה מהקטעים גויס המפיק טימבלנד, שהפיק בין השאר את אלבומה השני והמרשים של מיסי אליוט. גם כאן הוא מעניק את הגוון התזמורתי והצליל הקטיפתי־מלא האופייני לו. גם דר' דרה אחראי להפקת מספר קטעים באלבום. ואכן, הצליל הכללי ברבים מהקטעים מזכיר את "2001" של דרה.

לאורך רוב האלבום נשמרת כאמור רמה נאה, אבל קשה לומר שיש כאן קטעים מפעימים במיוחד, אין כאן שיאים. גם מבחינת המלל אין כאן הרבה חידוש. דוגי דוג מדבר כאן פחות או יותר על אותם נושאים - עניינים שבינו לבין מוזיקאים אחרים, נשים, כסף, מין - אבל גם הפעם הוא עושה זאת בחן הייחודי, הכלבי והמשועשע תמידית שלו. יש כאן אולי ווליום גבוה קצת יותר של תמונות מצב חברתיות, אבל אין לייחס לו חלילה מודעות סביבתית וטקסטואלית מפותחת. דוגי־דוג אף לא מתיימר להתקרב אל תחום ההיפ־הופ האלטרנטיבי (מתחום זה חייבים להזכיר את הראפר מוס דף שאלבומו "Black on both sides" הוא יצירה נהדרת, ולתהות למה אף חנות לא מייבאת לארץ את האלבום המופתי "Black star" של מוס דף עם ראפר אלטרנטיבי נוסף, טליב קוואלי).

אחד הקטעים היפים באלבומו החדש של דוגי־דוג, "True lies", נפתח בהסברו המפורסם של קלינטון, מדוע לפי הגדרתו לא ניתן לומר שהוא קיים יחסי מין עם אותה עובדת בבית הלבן, ומתפתח לשיר ג'אזי פאנקי יפה עם איפיוני סול.

קטע הפתיחה, ה"אינטרו" שכמעט כל אלבום היפ־הופ מצויד בו, הוא דבר שאפשר בהחלט לפסוח עליו ישר לקטע מספר 2, על אף שיש בו משהו שמזכיר אי אילו קטעים של פרנק זאפא המנוח. אחריו, ולאורך יותר משעה, משתרע אלבום טוב ומהנה, שמתחבב משמיעה לשמיעה, אבל לא מגיע לכדי יצירת מופת או משהו קרוב לזה.
קישורים
Tha Last Meal - לקניית האלבום ב"אמאזון"
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

Bombs Over Baghdad 14506
לפחות על פי השנה האחרונה, כך אני מסכם בקצרה את סצנת ההיפ-הופ/ראפ:
בקצה אחד נמצא סנופ דוגי-דוג שמשלב את הנהנתנות הנובו-רישית של דר. דרה עם עצלות עטוית ערפילי סמים, במרכז נמצאים יוצרים מסחריים לחלוטין שעושים אדידס-ראפ ועוד מיני תתי-ז'אנרים המקבילים ללהקות הבנים בעולם הפופ, ובקצה השני נמצאים אמנים ייחודיים כמו אמינם (מוסיקה רבת עוצמה המביעה זעם אישי כביר), Outkast (אמירה חברתית חריפה בנוסף לחדשנות מוזיקלית), Wu-Tang Klan (דבקות דתית בשילוב עם אמירה רחבה יותר) ואולי גם וויקליפ ז'אן (ביקורת על כל תעשיית הראפ והדימויים שנלווים לה).

וכדי שאולי יהיה כאן גם דיון נוסף - כל זאת נכתב כאלגוריה למצב הפוליטי הנוכחי של מדינת ישראל.
נראה מי יגלה מי הוא מי.
תראה זה שדוג לא הוציא דברים 14614
טובים במיוחד בזמן האחרון זה נכון אבל אל תשכח שהוא הראפר האמיתי האחרון
טופק מת ביגי מת פאפ דדי התמסחר
היום כושים שרים פופ שמים בקליפים שלהם כמה מכוניות עם גג נפתח כמה עשרות בחורות חצי ערומות וקראים לעצמם ראפרים ואמינם לא בדיוק ראפר מסורתי
בקיצור דוג וד''ר דרה זה מה שנשאר מהראפ ואחד מהם כנראה בדרך למאסר עולם . . .
מסכים ולא מסכים.... 29299
מצד אחד, עצוב לי על ה-Old school שמת לו לאיטו, גוסס, בלי שאף אחד כמעט יושיט לו יד... אבל מצד שני, כמו שגלעד אמר לפני, אני ממש ממש נהנה מהרעננות שבאה לתעשייה הזו, כמו אאוטקסט האדירים ! ו-wu-tang, ההרכב שפשוט אין מילים לתאר אותו... ולמרות שדר. דרה באמת מנסה להאחז בעבר רואים שגם הוא התפתח ויוצר ראפ "חדש" ומי אמר שהראפ החדש הוא כל כך נורא... לדעתי זו מעין אבולוציה טבעית שפשוט הייתה חייבת לבוא במוקדם או במאוחר ואני מקדם אותה בברכה... ובקשר לאמינם, לדעתי הוא משמש בטריגר לכל המהפך הזה, אבל זו רק הדעה שלי....
לפי דעתי 2pac היה מספראחד ויהיה 352452
תראו אני חושב שעד היום קיימים ראפרים טובים אבל בואו נגיד ככה לא ברמה של טופק.. טופק היה שחקן משורר וזמר טוב היה לו עבר שאף אחד לא יכל לספר אותו הוא היה בנאדם מסתורי ואחד שלא מפחד מכלום
טופק באמת אהב לשיר ולא בשביל הכסף אלא בשביל להעביר מסר לאנשים שהוא אהב ואפילו גם שנא ואת זה אפשר לשמוע בשירים שלו אני חושב שהוא היה מספר אחד וחבל שקרה את המקרה הטרגי הזה.!

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים