ונדליזם או חסד אחרון? על התלבטויות בנוגע לעזבונות ספרותיים 4003
במאמר ב"הארץ", דנה גילי איזיקוביץ בשאלה האם יש לפרסם יצירות ספרותיות שנותרו בלתי־גמורות לאחר מות מחבריהן.

היצירה המרכזית שנידונה בכתבה היא הנובלה "שלג" של רונית מטלון, שראתה אור בדצמבר האחרון, כשנתיים לאחר מות המחברת. מטלון החלה לכתוב את הספר ב-‏2002, ולדברי בעלה לשעבר, פרופ' עמנואל ברמן, "היא מאוד רצתה אבל לא הצליחה לסיים את הספר. עובדה שהשאירה בקפדנות את כל הגרסאות. היא הדפיסה, שמרה על מחשב ובדיסקים לגיבוי. הספר היה יקר ללבה אבל לא היה גמור, לכן גם כותרת המשנה הברורה מאוד 'נובלה לא גמורה' ... חשבנו שמי שמעוניין יקרא, אבל יידע שזה לא גמור". ברמן מציין גם כי "אחרי שמצאנו את הטקסט העברנו אותו לחמישה־שישה אנשים, כולם אנשי ספרות מקצועיים, עם שאלה. אם הם היו אומרים: עזבו, כדאי לגנוז, היינו גונזים. ההרגשה היתה שזה משהו בעל ערך וחבל לוותר עליו".

מנגד, חוקר הספרות ד"ר שי רודין אומר כי "רונית בחייה אמרה מפורשות שכל הרעיון של גנזים [מכון גנזים, שבו מופקדים ארכיוניהם של סופרים עבריים, לשימוש הכלל] מחריד אותה. היו לי שיחות איתה בעניינים האלו, כי מבחינתה היא חוותה חלק מהפרסום של היצירות הגנוזות כאקט ברוטלי."

העורך הספרותי פרופ' מנחם פרי מתייחס לשני צדדי הסוגיה: "הנושא מסובך ותמיד מעורר תגובה אמביוולנטית, כי מצד אחד זה להוציא יצירות שהסופר לא גמר אותן, וככאלו הן אמורות לעניין את החוקרים שלו ולא את הקהל הרחב. מצד שני, סופר גדול מעניין בכל גילוייו, גם הטובים יותר וגם הטובים פחות. הוא מת באמצע חייו ורוצים לתת לו להמשיך עוד קצת. אי אפשר להכליל כללים. יש לנו סופרים אדירים שרוב מה שאנחנו מכירים הוא העיזבון שלהם, ולא רק זה אלא העיזבון שהם ציוו שלא יודפס. מצד שני אפשר לשאול למה הם השאירו את העיזבון ולמי, כלומר למה הם לא השמידו אותו. המשורר יאיר הורביץ למשל דאג שלא יישאר אחריו כלום. הוא השמיד הכל. אפילו שירים שלו שהתפרסמו בחייו אבל הוא לא כלל בספריו אחר כך, הוא ציווה שלא להכניס אותם לכל כתביו, וכשהוצאתי את כל שיריו כיבדתי את זה. מי שלא רוצה – שישמיד. מי שלא משמיד הוא בעצם אמביוולנטי ומשאיר לבאים אחריו להחליט".
קישורים
קונפליקט העיזבון: מה עושים כשסופר גדול מת ומשאיר אחריו יצירה לא גמורה? - הארץ
פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

ואם כבר מפרסמים, אז איזו גרסה? 719276
אחת הבעיות בפרסום יצירות שלא הגיעו לסיומן (לפי לאונרדו דה וינצ’י, יצירת אומנות לעולם אינה מסתיימת אלא ננטשת) היא איזו מהגרסאות שהשאיר היצר צריך לפרסם.
דוגמה לכך היא הרומן “שירה” של עגנון שעגנון פרסם בחייו כמחציתו ואת החצי השני הותיר בשלבים שונים של עבודה שלא הסתיימה. בפרט הוא הותיר פרק עם הכותרת “פרק אחרון”, אבל אמר לביתו לפני מותו במפורש שלא לפרסמו כלל. במהדורות הראשונות של “שירה” פרק זה אכן אינו נכלל בספר (המהדורה שברשותי היא מחודש טבת ה’תשל”א) והסיום הוא פחות דרמטי (“את מנפרד הרבסט אראה לך, את שירה לא אראה לך שעקבותיה לא נודעו ואין יודעים היכן היא.”) אך במהדורות החדשות יותר הוא כן מופיע.
719291
מבלי להכנס לעובי הקורה,פרסום שכזה מציג את היוצר באופן חסר, ולכן יש למנוע את זה.
אפשרות ביניים 719330
לפרסם תוך ציון העובדה, לעיתים במפורט, למה לא אחראי זה שהחל את הכתיבה. כך יזכה הקורא מבלי שיינזק הכותב ואף המפרשנים יתענגו על נתח משובח של הגיגים השוואתיים.
אפשרות ביניים 719345
לא תמיד זה מתאפשר בצורה סבירה. ''סוף דבר'' (המופתי, לטעמי) של יעקב שבתאי, שיצא לאור אחרי מות המחבר, הורכב משילוב כמה גירסאות שאת כולן חיבר שבתאי. להתחיל לכתוב על כל פסקה או משפט מאיפה הם נלקחו היה מסרבל באופן בלתי נסבל את חוויית הקריאה.
אפשרות ביניים 719349
למה לא לקבל את כולם? גרסה אחת רשמית ועוד אוסף של כל מיני גרסאות אחרות. זה לא עובד על נייר, אבל בקבצים יש מספיק מקום. נראה לי שזה זה עובד לא רע בסרטים.
אפשרות ביניים 719352
אני חושב שאדם מן השורה היה רוצה לקרוא ספר רגיל - נוסח אחד קוהרנטי. ההצעה שלך אולי רלוונטית לקהל (המצומצם בהרבה) של חוקרי ספרות ומעריצים כבדים.
אפשרות ביניים 719408
מסכים. הסילמריליון [ויקיפדיה] היה חייב לצאת בגרסה אחת.
אפשרות ביניים 719381
אולי מספיק לציין באופן כללי שהספר הורכב מכמה גירסאות בתור הרע במיעוטו.
אפשרות ביניים 719411
זה אכן מה שקורה ב''סוף דבר'' - גם עדנה שבתאי (אלמנת המחבר) וגם דן מירון, שעבדו יחד על הכנת הנוסח הסופי, כתבו אחרית דבר על התהליך.
זו החלטה של העיזבון בלבד 719418
האדם מת. ה''מורשת'' שלו, אם יש כזו, שייכת לעזבון. גם כלכלית וגם נפשית.
ה''שם הטוב שלו'' כבר לא קיים. האדם נפטר. היחידים שנהנים, סובלים או מושפעים בצורה כלשהי (אם בכלל. יש כאלו שלא מושפעים כהוא זה) הם קרובי משפחתו. לכן, ההחלטה בידם.
הדברים אמורים כמובן לכל יצירה אמנותית וגם ליומנים אישיים, מכתבים וכו'. כבוד ה''מת'' ופרטיות ה''מת'' זה למעשה כבוד המשפחה ופרטיות המשפחה. החלטה שלהם.
זו החלטה של העיזבון בלבד 719419
ואם הוא כתב /השמיע צוואה -גם אז נתחשב ‏1 במה שביקש מישהו שלא קיים יותר ?

1 קרובי משפחה/עזבונו
זו החלטה של העיזבון בלבד 719426
יש להחלטות האלה השפעה פסיכולוגית משמעותית על אנשים חיים. אתה רוצה שכל יוצר יתלבט אם להשמיד את כתבי המגירה שלו (שאולי עוד יוכלו לשמש אותו בעתיד) שמא ימות ויורשיו יחליטו לפרסם אותם? אני, למשל, מעדיף לחיות בידיעה שמה שכתבתי בצוואתי יתקיים, גם במישור הרוחני וגם במישור הכלכלי. לא הגיוני, כמובן, אבל הפסיכולוגיה לא מתמצה בשיקולים הגיוניים.
זו החלטה של העיזבון בלבד 719462
ההתלבטות שאתה מתאר רלוונטית לכל לבט של אמן באשר לפרסום כל יצירה. הפער בין יצירה למגירה לבין יצירה שפורסמה בחטף, או בעקבות לחץ של מו"ל/מפיק/אישי - אינו גדול.
ישנם הרבה יוצרים שכתבו, הלחינו ופירסמו יצירות מנימי נפשם בעיתות מצוקה, משבר נפשי, משבר משפחתי וכן הלאה - וחלק מהיצירות האלו הן הגדולות בימי האנושות.

אני משער שחלק מהיוצרים מתחרט ברטרוספקטיבה על יצירות שפירסמו לאורך חייהם. חלק ודאי שלא יודו בכך. לכן, אני חושב שמתישהו צריך לשים גבול, ופטירתו של אדם נראית לי כגבול הגיוני.אין ספק שיש השפעה פסיכולוגית, אני מסכים לחלוטין. זה צריך להיכנס במסגרת השיקולים.

אני חושב שקל יותר לדון על הנושא במידה ומדובר במכתבים או ביומן אישי.
מערכת השיקולים, להבנתי, היא מהו הערך האמנותי בפרסום היומן (נמוך, נניח), אל מול הפגיעה בפרטיות או בזכויות האנשים המוזכרים בו שעודם בחיים.
במקרה של יצירה של אמן, המשוואה הפוכה, הערך האמנותי גבוה, והפגיעה בזכויות האנשים שמוזכרים בו - נמוכה.
זו החלטה של העיזבון בלבד 719491
אני לא בטוח שאני מבין את הטיעון שלך. נראה לי שמקור הקושי שלי הוא במילה "לכן" לפני ה"אני חושב שמתישהו צריך לשים גבול". בעיני זה Non sequitur.

לאמן עצמו מותר, כמובן, להתלבט, להתחבט ולפעמים להתחרט, בדיוק כמו לכותב צוואה שעוסקת ברכוש פיזי. האינטרס של האנושות, גם אם נעזוב את הבעייתיות של המושג, יכול להפגע מכך שמיליארדר מחליט להוריש את כל הונו לעכבר המחמד שלו וצאצאיו עד אחרית הימים במקום לילדים גוועים ברעב או לחיפוש תרופה לסרטן, אבל דומני שמוסכם על כולנו שיש לכבד את רצונו של אותו בן זונה. אישית אני מרגיש אותו דבר לגבי מי שלא מוכן לתרום את איבריו לאחר מותו, עם אותה מסקנה.

מה שכן, כאשר מדובר ביצירת אומנות אולי אפשר לא להחליט מיד, כלומר להשאיר הכל גנוז למשך יובל או שניים, ופעם במאה שנה אפוטרופוס מטעם האנושות יוכל להחליט לפרסם את הגניזה. אני מתאר לעצמי שאם שייקספיר היה משאיר במגירה משהו עם הוראה לא לפרסם אותו הוא היה מתפרסם אחרי כמה דורות, אפילו אם הוא חסר ערך לחלוטין בפני עצמו.
זו החלטה של העיזבון בלבד 719492
מבחינה חוקית: אחרי שבעים שנים זכויות היוצרים של בעלי העזבון פוקעות ונשארת להם רק זכות המותג (כמו שיש, לדוגמה, עם איינשטיין).

מי יטרח להחזיק עזבון אם אסור לפרסם ממנו כלום? זה באמת יקרה?
האם יש לאדם פרטיות לאחר המוות? מאמר של הרב שרלו בנושא הזה 719539
אולי יעניין פה מישהו

האם יש לאדם פרטיות לאחר המוות?

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים