ג'ון קופר פואי - קלאסיקן נסתר 427
''מן הסתם, הרומנים היחידים שנכתבו על ידי סופר אנגלי ושניתן להשוותם ליצירות טולסטוי ודוסטויבסקי'' אמר עליו ג'ורג' סטיינר.
הנרי מילר כתב עליו "לקרא את פואי משמע להגיע למעיין המקורי של היצירה... עבורי הוא נחשב לאמן בה' הידיעה. למילותיו יש את הכח לכשף"



"מתחנת ווטרלו לעיירת הכפר הקטנה רמסגארד אין אלא מסע בן לא יותר משלש או ארבע שעות, אך למרבה המזל מצא תא נפרד לעצמו, כך שוולף סולנט יכול היה להתמכר לאורגיה של מחשבה מרוכזת, ושלש או ארבע השעות הללו התארכו לכדי דבר שהוא מעבר ליכולת מדידה אנושית".

כך נפתח Wolf Solent, אחד הספרים מטטרלוגית המופת שכתב ג'והן קופר פואי בשנות ה-‏20 וה-‏30 של המאה הקודמת.

מרגע שפתחתי את החבילה מאמזון וקראתי את הפסקה הראשונה ועד לסיום הספר הגדול הזה (תרתי משמע - למעלה מ-‏600 עמודים!) הייתי כמכושף, כאדם הנכנס ליער קסום של מילים ושל תחושות מוזרות, מורכבות ומיסטיות. פואי הוא אמן השפה האנגלית על כל רבדיה; היכולת הפילולוגית שלו משמשת כציר המרכזי של ספרי המופת שכתב, והשפה היא אחד ממרחבי הקיום העקרים בהם נעות דמויותיו.

עובדה מוזרה היא שלמרות ששמו יכול לשכון בגאווה בכל רשימת סופרים המכילה את פרוסט, וורדסוורת, פו, ברונטה, דוסטויבסקי ואפילו שייקספיר, אין הוא מוכר בקרב הקהל הרחב של חובבי ספרות. אפילו כשמזכירים שמות של משפחות ספרותיות כמו האחיות ברונטה, משפחת פואי איננה נכללת, למרות ששני אחיו, ל'וולן (Llewelyn) ותיאודור פרנסיס היו סופרים פוריים בזכות עצמם, כמו גם רעיתו של תיאודור פרנסיס, אליס גרגורי.

ג'והן קופר פואי נולד בשנת 1872 במחוז דרבישייר שבאנגליה, ונפטר ב-‏1963, בעיירה קטנה בצפון ווילס. הוא נולד למשפחה וולשית מפורסמת: לאביו הכומר ולאימו היו 11 ילדים, כולם כשרוניים להדהים. ג'והן קופר טען תמיד שנפשו ורגישותו הספרותית נשארו וולשיים, למרות שגדל והתחנך באנגליה ובילה 25 שנים בארצות הברית. בנוסף לשני אחיו האמנים המפורסמים יותר, אחיותיו גרטרוד ומריאן היו אמניות, ושאר האחים עסקו גם הם באמנות. הזיקה המשפחתית החזקה, כמו גם האהבה הבלתי מרוסנת לטבע שזרמו בעורקי בני משפחת פואי, תרמו רבות לקרירה המיוחדת שלהם וניכרת באופן ברור ביותר ביצירותיו של ג'והן קופר. בנוסף למרחב השפה האנגלית, הטבע האנגלי, ולמעשה הטבע הכפרי של דרום מערב אנגליה, מהווה תחום מרכזי - יש אומרים פגאני - שבו מתרחשים ספריו.

אחרי שסיים את לימודיו באוניברסיטת קיימבריג', שימש ג'והן קופר כמרצה לספרות בבתי ספר שונים באנגליה, ובשנת 1904 הוזמן להרצות בארצות הברית ונשאר שם עד 1934. בארה"ב התגורר רוב הזמן בעיר ניו־יורק ובצפון מדינת ניו־יורק, בעמק ההדסון. בהיותו בניו־יורק כתב את "וולף סולנט", הממוקם באזור שלא יכול להיות מנוגד ממנו לרוחו של הכרך - אזור דורצ'סטר ועיירת הקייט וויימוט בדרום אנגליה, ועל כך בהמשך. חמש שנות התבודדות הולידו מאוחר יותר את ספרי ההמשך (אם כי ניתן לקרא אותם בפני עצמם) "רומנסת גלסטונברי" ו"חופי וויימוט" (Glastonbury Romance ו-Weymouth Sands). הספר הרביעי בטטרלוגיה הוא "טירת העלמה" (Maiden Castle) שמתרחש גם הוא באותו אזור גיאוגרפי, ומתייחס לאתר עתיק בשם זה ששימש כעיר בשנת 3000 לפנה"ס. פרט זה חשוב להבנת האוירה השוררת בספרי פואי, בהם עבר והווה משמשים בעירבוביה באותה רמה של מציאות מוחשית ונפשית.

שנותיו באמריקה ויכולת ההתבוננות המפוכחת שלו, יחד עם הבנתו הדקה את נפש האדם, נתנו לו תובנות על החיים האמריקאיים בשעה שאירופאים רבים עיצבו לעצמם דעה המורכבת מדעות קדומות וחצאי אמיתות. וכך כתב פואי באוטוביוגרפיה שלו: "אם איזה אירופאי יחשוב שלא נתתי חשיבות מספקת לכל הטובה שקיבלתי כאן, הרי שיהיה זה חוסר הבנה משווע. אני מתמלא כעס כשאני שומע בורים, חסרי אחריות, 'פרפרי־קיץ' המשמיצים ומוציאים את דיבת אמריקה! הם אינם יודעים מאומה על ה'תמצית האפלטונית' של הארץ המופלאה הזו, באותה מידה שאין הם יודעים מאומה על רוסיה, שלה ולאמריקה יש הרבה מן המשותף. הייתי רוצה לומר כאן באופן ברור... שלפחות אירופאי אחד, אם אכן אנגלי נחשב לשכזה, מרגיש שהוא חייב יותר לאמריקה, במובן צמיחת רוחו הפנימית ביותר, מאשר לכל הקתדרלות והטירות וכל הכותבים - למעט הומרוס ודוסטויבסקי - של העולם הנחשב היסטורית לישן".



בקיץ האחרון החלטתי לעלות לרגל לארצו של ג'והן קופר פואי, בסיועה של ידידה חובבת פואי המכירה את אזור דורסט ככף ידה. האזור הזה ידוע יותר בעולם הספרותי בזכותו של תומאס הארדי, שעלילת אחד מספריו הידועים "ראש העיר קסטרבריג"' מתרחשת בעיר המחוז דורצ'סטר (ולא ישכח אלן בייטס הנפלא בעיבוד הטלוויזיוני).

נופו של האזור מוכר לכל חובב תיאטרון כורסא - מה שקרוי "דרמת תלבושות" - גבעות מתעגלות, צבעים ירוקים־אפורים, כבשים שמנות רועות בשדות מוקפים בגדרות עץ, דרכים צרות ועקלקלות החוצות עיירות קטנות של בתי אבן. גיבורו של פואי, וולף סולנט, התהלך בין הכפרים הללו תוך שהוא שקוע בהרהורים על הטבע ועל טבע האדם, מה שהוא מכנה, בסגנון פואטי אופייני הממזג התבוננות בנפש האדם וסגידה פנתאיסטית לטבע - המיתולוגיה שלי. סולנט, בעל נפש המשורר, שעזב את לונדון מסיבות פרנסה, נקלע בכפר האנגלי אל בין שתי נשים, האחת יפיפיה אירוטית והשניה שמימית־נערית. מדהים לראות כיצד ספר שכזה, שנכתב לפני כ-‏70 שנה, בשפה אשר רחוקה מלהיות וולגרית, מצליח לעורר ארוטיקה חזקה, בעיקר בגלל השימוש המדהים המשוכלל בשפה.

עיירת הקיט וויימוט, אותה מתאר פואי בספר, הנה כיום צל המוני של ימי התפארת: נטועה על מפרץ נרחב, עם שרשרת בתי מלון ובתי הארחה מתקלפים, ומתקני שעשועים רעשניים על החוף שמזכיר את הטיילת בתל־אביב של לפני 25 שנה. וכן, לא לשכוח את דוכני ה-fish-n-chips המסריחים משמן ישן. האזור רווי באתרים היסטוריים, החל ב-Maiden Castle, עבור בשלל טירות ואחוזות - אתרים הקשורים, כאמור, לסופר הארדי, אך גם לאדמירל הארדי, מפקד אונית הדגל של נלסון בקרב טרפלגר - ועד לאתר המוזר מכולם: Cerne Abbas - דמות בגודל של 60 מטר החקוקה על צלע גבעה, המראה גבר עירום בעל זיקפה עצומה. באורח מוזר, הדמות הזו מתיישבת להפליא עם דמותו של וולף סולנט.

נקרה מזלי וקראתי את "וולף סולנט" תוך קריאה בספר על תולדות כתיבתו של מילון אוקספורד - "The Professor and the Madman" (שיצא גם בתרגום עברי). חווית השפה המועברת על ידי פואי התעצמה דרך הפריזמה של סיימון ווינצ'סטר, המחבר. הערתי לידידתי שלעניות דעתי פואי משתמש כמעט בכל המילון האנגלי, ולא כדי להצטעצע או להתרברב, אלא משום שהנסיבות דורשות מרחב נשימה ומרחב מחייה גדול ככל האפשר. תיאורי הטבע שלו, מופלאים בדיוקם מצד אחד, אך מופלאים עוד יותר באופן שבו הם מתחברים למהות הסיפור ולהתרחשויות הפנימיות של הנפשות הפועלות.



לשמחתי הרבה מצאתי בחנות ספרים משומשים את אחד מספריו הפילוסופיים של פואי - "מובנה של התרבות", במהדורה המקורית משנת 1930. בהקדמה לספר, הוא כותב:


"It is perhaps unwise to attempt any single dogmatic definition of culture... One rather felicitous definition runs as follows - 'Culture is what is left over after you have forgotten all you have definitely set out to learn' - and in this sally you get at least a useful warning against associating culture too closely with the academic paraphernalia of education."


אין כהגדרה־לא־הגדרה זו כדי לתאר את עומק החוייה של הקריאה בפואי. הקורא בספר לא יכול שלא לטבוע בעושר השופע של השפה, של הטבע ושל ההתרחשות בנפשות הדמויות.

פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "ספרים"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

John Cowper Powys 18159
רון,

ברכותי על מאמרך, היטבת להמחיש את חוויית הקריאה שלך בפואי.
אתה תרגמת את קטע הפתיחה של Wolf Solent?
למיטב ידיעתי הוא לא תורגם לעברית.(אגב, אהבתי את הצירוף "אורגיה של מחשבה מרוכזת")
טרחתי לכתוב את שם הסופר באנגלית בכותרת תגובתי לטובת מי שינסה לחפש עוד פרטים באינטרנט. התעתיק העברי רחוק מלרמז על האיות באנגלית.
בחיפוש שערכתי מצאתי ציטוטים נוספים מכתביו של פואי המתייחסים למושג "תרבות". הנה אחד מהם:

Not the wretchedest man or woman but has a deep secretive mythology with which to wrestle with the material world and to overcome it and pass beyond it.Not the wretchedest human being but has his share in the creative energy that builds the world.We are all creators.We all create a mythological world of our own out of certain shapeless materials.

אין זו משימה פשוטה לקרוא אותו, לא רק בגלל אוצר המילים אלא גם בגלל השימוש שהוא עושה במבנים תחביריים ארכאיים, כמו בציטטה לעיל.
(למתקשים, אפשר להתחיל לקרוא כך: אפילו לעלוב שבעלובים יש מיתולוגיה נסתרת... וכו').

ציטטות נוספות:
ג'ון קופר פואי 18197
תודה לרון בן יעקב על המאמר שהכיר יוצר שלא היה מוכר (לי לפחות) עד היום ושנדמה שאני יכול למצוא בו עניין רב.

בברכה,
ע. הרטוגזון
ארה''ב הברית של אמריקה 18215
גם אני אודה על המאמר, וגם אני אודה כי לא הכרתי את היוצר.
אשתמש בחלק קטן בו ציטטת מדברי הסופר ביחס להערכתו ל'אמריקה' וסלידתו מאירופאים המזלזלים בה.
גם אצלנו רווחת ההתייחסות ל'אמריקניזציה' כדבר שלילי. מבלי להיכנס לויכוח הערכי סביב מסחר חופשי, תרבות צרכנית, וכו', מוזר כי רוב המתפלמסים אינם מפקפקים בהגדרה הבסיסית של מהו 'אמריקני' ומהי תרבות ארה"ב.
תגובתי האוטומטית במקרים שאני נדרש להגיב לכגון זה היא שאין אמריקה. אין תרבות אמריקנית. ארץ כה גדולה, עם ריבוי תרבויות-משנה בה, רוחב גיאוגרפי (תרתי משמע), וניגודים כה בולטים בין מחוז למחוז, צפון לדרום, מזרח למערב - אל לה להיקרא בשם אחד.
התרבות האמריקנית כוללת ניגודים כה רבים, עד שכל אחד יכול למצוא בה כרצונו, כולל כלים לניגוח חלקים אחרים בה.
כמובן, שדבר דומה יכול להיאמר על כל ציבור גדול, ומעלה ספקות לגבי קטלוג של קולקטיבים בכלל, אך במקרה של ארצות הברית נראה הקיטוב בולט במיוחד. ארץ חדשה יחסית, רוויה תרבויות של המהגרים אליה, שופעת ניגודים גיאוגרפיים והיסטוריים - אך כזו שהדומיננטיות שלה בעולם התקשורת המודרני גורמת לכל זר לחשוב שהוא יודע מהי, רק בגלל שאכל במק'דונלס, או ראה קצת MTV.
טענה זו אינה מקובלת עלי 18224
המונח אמריקניזציה מתייחס להשפעה תרבותית שיש לתרבות האמריקנית על תרבות המדינות המצויות עמה בקשר, למשל ישראל ומדינות אירופה. להשפעה זו יש כיוון מובהק, או יותר נכון כמה כיוונים מובהקים, והם שבין היתר מקנים למונח קונוטוציה שלילית. המגוון התרבותי הרחב בארה"ב אליו את מתייחסת אינו שולל כיווניות זו. בדיונים באתר שציטטתי לרוב - http://virus.lucifer.com/ - שוחחתי אמנם עם אמריקאים משכילים שאינם נכנסים היטב לתבנית הנתחמת ע"י אמריקניזציה. בנסיבות אחרות פגשתי צעירים אמריקאים טפשים, חרמנים, שטחיים, קפיטליסטים, וכו', הנופלים יפה לתבנית הנ"ל. אנשים יש לכאן ולכאן, אך הכיווניות קיימת גם קיימת.
טענה זו אינה מקובלת עלי 18229
השארתי את הכותרת כי היא קולעת גם לתגובתי:
השפעה של תרבות על תרבות אחרת, X לצורך העניין, תלויה גם - ובעיקר! - באותה X.
לא הבנתי 18248
איך זה סותר את מה שאמרתי? ודאי שכיווניות האמריקניזציה תלויה בעיקר בתרבות האמריקנית, אך ההשפעה (לרעה לצורך העניין) אינה מותנית בכך שכל התרבות האמריקנית תהא כמקשה (שלילית לצורך העניין) אחת.
שלושה עוורים פגשו פיל... 18253
באיזה חלק פגשת, בחדק או בזנב?
ניתן לנתח 'כיווניות', כדי להשיג תובנות מעבר להתנסויות הספציפיות, כחלק מהבנת מאפיינים רחבים המשפיעים על ציבור, וכו'.
אך מה שאתה מתאר זו סתם הכללה.
האם צעירי ניו-יורק דומים לאלו של אוהיו? האם תושבי 'רצועת התנ"ך' דומים לאלו של דרום קליפורניה?
ארה"ב מורכבת מפסיפס אנושי ותרבותי עשיר, עוד הרבה יותר מאשר קיבוץ הגלויות שלנו, ומשמרת הבדלים יחד עם יצירת חדשים התלויים במאפיינים רבים.
לגבי ה'אמריקניזציה', קל להאשים את הקשר עם ארה"ב כגורם למיסחור וכו', אך נראה הגיוני יותר לקשר זאת לנטייה העוברת על העולם כולו, מי יותר ומי פחות. חלק מהצרפתים אמנם נהנים להאשים את מק'דונלדס בפגיעה בציפור נפשם (או קיבתם), אך נראה לי הגיוני יותר לשאול מדוע קהל הלקוחות (הצרפתי) גדול כל כך.
גם בתוך תרבות המיסחור יש פנים חיוביים ופנים שליליים, לא ראיתי שמאשימים את ארה"ב בהעלאת ערך היחיד, זכויות הפרט, כבוד לאוטונומיה אישית, ועלייה רצופה ברמת החיים של רוב מדינות העולם בכמה העשורים האחרונים.
מי שרוצה ללמוד קצת לגבי השפעות חברתיות של מאפיינים אלו ואחרים, רצוי שיעמיק קצת מעבר להכללה השטחית של 'אמריקניזציה'.
ארה''ב של אמריקה 18226
(הקיצור ארה"ב כולל בתוכו את המילה "הברית")
צודק. לראיה, אף אחד לא נשמע מבקר על ימין ועל שמאל ארצות שנשלטות ע"י דיקטטורה או רעות חולות אחרות - הביקורת עולה כשמשהו ראוי לביקורת. ראוי - במובן הטוב של המילה.(:
הבעיה האמריקאית 18256
"In the Far West, the United States of America openly claimed to be custodians of the whole planet. Universally feared and envied, universally respected for their enterprise, yet for the complacency very widely despised, the Americans were rapidly changing the whole character of man's existence. By this time every human being throughout the planet made use of American products, and there was no region where American capital did not support local labour. Moreover the American press, gramophone, radio, cinematograph and televisor ceaselessly drenched the planet with American thought. Year by year the aether reverberated with echoes of New York's pleasures and the religious fervours of the Middle West. What wonder, then, that America, even while she was despised, irresistibly moulded the whole human race. This, perhaps, would not have mattered, had America been able to give of her very rare best. But inevitably only her worst could be propagated. Only the most vulgar traits of that potentially great people could get through into the minds of foreigners by means of these crude instruments. And so, by the floods of poison issuing from this people's baser members, the whole world, and with it the nobler parts of America herself, were irrevocably corrupted."

(Olaf Stapledon, "Last and First Men", Chapter II, "Europe's Downfall").

קטע זה הוא מתוך ספר שנכתב בשנת 1931, ומתייחס לאמריקה של אחרי מלחמת-העולם השניה (שגם היא עצמה היתה תחזית בדיונית בספר). ובכל זאת, הוא מסביר באופן מצויין את הבעיה של השפעת ארה"ב על העולם.

"But these best [people of America] were after all a minority in a huge wilderness of opinionated self-deceivers [...] For this was essentially a race of bright, but arrested, adolescents. Something lacked which should have enabled them to grow up."

(ibid.)
העברת פתיל. 151357
תגובה 151215
וולף סולנט 151384
ארז,

הספר עליו כתבתי, "וולף סולנט", הוא חלק מטטרלוגיה. לא מדובר על "סדרה" אלא על ארבעה ספרים נפרדים שמתעסקים בנושאים דומים ומתרחשים פחות או יותר באותו מיקום גיאוגרפי ופסיכולוגי. שלשת הספרים האחרים הם "רומנסת גלסטונברי", "טירת מיידן" ו"חופי ווימוט".

מקום ההתרחשות הוא בדרום מערב אנגליה, באזור דורצ'סטר, עיירת הקיט ווימוט והגבעות המוריקות שמשתפלות לים. פואי כתב את וולף סולנט כששהה בארה"ב.

זהו ספר בעל מבט עז על ההתרחשות הפסיכולוגית והחברתית של גיבוריו. מה שמיוחד אצל פואי היא הדרך בה הוא מצליח לארוג למרקם אחיד את ההתרחשויות העלילתיות פרוזאיות ויומיומיות, עם מבט פסיכולוגי נוקב וחד, את הטבע ואזור דורסט, וכמובן את השפה האנגלית. הספר שקוע בתוך הוויה סנסואלית-פגנית-ארוטית-פילוסופית, כשהאדם שהוא הדת והאלוהים והטבע והמחשבה, מביט דרך רגשותיו על מקומו בעולם ועל מקום העולם בתוכו.

וולסף סולנט, בחור צעיר ממעמד בינוני, נאלץ ל עזוב את לונדון ולקבל משרה בעירה קטנה. אמו, בעזרת קשרים משפחתיים מצליחה לשריין לו עבודה כמזכירו של אציל מקומי שכותב את ההיסטוריה של האזור. שם פוגש סולנט בשתי בחורות שפועלות עליו ככישוף. לא ברור אם הכישוף והקסם הוא בגללם או בגלל האופן בו הוא מזמין ונבלע לתוך מערכת היחסים איתן. מאבקו בחוסר הוודאות הקיומית נהפך למסע התבוננות רפלקטיבית של פואי והקוראים בטבע האדם, במהותם של יחסים בין אנשים בכלל ובין גברים ונשים בפרט.

מה שיפה בספר הוא שהאדם איננו נתפס כדבר נפרד מהטבע, כדבר מה "מלאכותי" עקב תבונתו, אלא הוא חלק בלתי נפרד מהטבע בכל נימיו. פואי בונה מיתולוגיה (כך מכנה סולנט את ראית העולם שהוא מפתח) מוזרה ומרתקת, שבה וולף מתאמץ למצוא את הביטוי העצמי שלו כנגד תרבות חומרנית ולחץ להיות חלק מהקולקטיב. המילה "ביצה" marsh מתארת את הרגשת הקריאה בספר. עושר, רקבוביות, עתיקות, זכרונות קדומים, התחברות עם היקום.

פואי כתב על הספר:
"המהות הפנימית ביותר של הספר היא הצורך של ההפכים. חיים ומוות, טוב ורוע, חומר ורוח, גוף ונשמה, מציאות ומראה אמורים להתאחד, שיש לצרף אותם בעל כורחם אחד לשני".
תודה. 151420

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים