 |
|
 |
||
|
||||
 |
אבל ההתתפות שלך ביצירה, בכך ש*אתה* לוקח את הסוכריה (ובאופן טבעי, *לפני* שקראת את ההסבר) משנה, לדעתי, באופן מובהק את העומק הרגשי של החוויה. ברגע שלקחת סוכריה, הפכת שותף - סמוי - להתכלות הגוף של האהוב, והתחושות המתקבלות מכך - אשמה, תהיה על המכניזם הקיומי שמניע אותנו - אינן יכולות לנבוע לדעתי בשום אופן ממטאפורה מילולית. במלים אחרות, כאן הבחירת באומנות חזותית נובעת מהאינטרקטיביות שהיא יוצרת. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קניתי! (בתגובה אחרת כבר הכרתי בכך שלמיצג "מותר" להיות יותר דל מבחינה חזותית מאשר ליצירה שרק צופים בה). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |